״החסד״: האימה הקטנה שמאחורי החלטות מוסריות גדולות

״החסד״ (La Grazia), סרטו של פאולו סורנטינו, אחד הבמאים האיטלקיים הבולטים והמשפיעים של זמננו, זכה לכבוד לפתוח את פסטיבל ונציה ה־82 והוקרן גם כסרט הנעילה של פסטיבל חיפה. כעת, כשהוא עולה להקרנות לקהל הרחב, הצפייה בו מבהירה מדוע: זו עוד יצירה חכמה, יפה ומרובדת של הבמאי המוכשר, גם אם לא תמיד חפה מעודפות סגנונית ומהסברים מיותרים.

אלו ששת חודשי הכהונה האחרונים של מריאנו דה סנטיס (טוני סרווילו), נשיא הרפובליקה האיטלקית, ששם החיבה שניתן לו – והוא לא בטוח שהוא מת עליו – הוא ״בטון מזוין״. מריאנו הוא נשיא אהוב (לפחות יחסית לפוליטיקאי), פיקח מאוד, סטואי ממש, דעתן וגם נוקשה. כשופט לשעבר, החוק והלוגיקה זורמים בעורקיו. הוא גם אלמן עם מטענים לא פתורים, ואב לדורותיאה (אנה פרצ׳טי), משפטנית שעובדת לצדו כעוזרת אישית, יועצת, ולעיתים גם כמצפון שהוא לא תמיד יודע אם הוא רוצה להקשיב לו.

הפוליטיקאי המחונן מוצא שסוף כהונתו מגיע דווקא ברגע שבו ההיסטוריה דורשת ממנו עוד כמה הכרעות אחרונות, לא נוחות בכלל. על שולחנו הצעת חוק להמתת חסד, ושתי בקשות חנינה רגישות ומורכבות. כל הדילמות קשורות זו בזו ומצטלבות זו בזו, ושמות אותו בפני קונפליקט שנוגע הן באמונתו הדתית, הן בתפיסת הצדק המשפטית, והן בפער הכואב שנפער ביניהן – דווקא כשהוא זקוק לעוגן יותר מכול.

הוא נאלץ להתמודד עם הקונפליקטים האלה, וגם עם האנשים שליוו אותו ועמדו לצדו, עם זיכרון אשתו המנוחה, ועם השאלה איך ייזכר בדפי ההיסטוריה. זה עלול להישמע יבש, בירוקרטי, משרדי אפילו, אבל לא כך הדבר: מדובר ביצירה פיוטית עם שפה סמלית עשירה, מצולמת לעילא, משוחקת נפלא ומלאה באנושיות, פילוסופיה ושאלות שמזמינות את הצופה לחשוב ולהתחבט בעצמו.

מתוך השילוב בין הקונפליקטים העלילתיים לבין הגמישות הסגנונית, עולה התחושה שגם המערכות הגדולות ביותר – מדינה, חוק, דת ומשפחה – עדיין תלויות לפעמים באדם אחד שמתקשה להחליט

סורנטינו לוקח חומר שעלול היה להפוך לדרמה מכובדת אבל מאובנת, ומטעין אותו בחיים, מוזרות, הומור יבש ורגעים מפעימים חזותית. מתוך השילוב בין הקונפליקטים העלילתיים לבין הגמישות הסגנונית, עולה התחושה שגם המערכות הגדולות ביותר – מדינה, חוק, דת ומשפחה – עדיין תלויות לפעמים באדם אחד שמתקשה להחליט.

כאן גם נמצא החיבור הרחב יותר לגוף העבודה של סורנטינו. גם בלי להידרש לכל סרטיו, אפשר לזהות ביצירתו משיכה עקבית לדמויות שחיות בתוך מוסדות או ערכים גדולים מהן: ממשל ופוליטיקה, כנסייה ואמונה, אמנות וחברה ועוד. מ״האלוהי״, דרך ״יפה לנצח״ ועד ״האפיפיור הצעיר״, הוא חוזר אל אנשים שאמורים לשלוט בטקס, אבל מבפנים עסוקים בעיקר בשאלה אם הטקס הזה עדיין מחזיק משמעות. לכן מריאנו הוא גיבור סורנטינואי מובהק: דמות בתפקיד כוח שעייפה מכוח, איש חוק שמגלה את גבולות החוק, ואדם מאמין שמגלה את הסתירות במערכת הערכים שלו.

כבר בשם הסרט מסתתרת התזה המרכזית. ״גראציה״, באיטלקית, היא גם חסד או רחמים, גם חנינה במובן המשפטי, ובמובן הנוצרי גם מתנה אלוהית שלא ניתנת בזכות. במילים אחרות, עוד לפני שמריאנו נדרש להכריע, הכותר עצמו מחזיק את הקונפליקט: בין רוך לבין חוק, בין אמונה לבין מנגנון מדינתי, בין האפשרות לרחם לבין הצורך לחתום.

סדקים בבטון היצוק

הסרט כתוב נהדר, ובראשו הדמות המרכזית, הגיבור המיוסר שלו – מריאנו. מצד אחד, הוא שקול, ענייני, נראה יציב כבטון, כיאה לשם החיבה שלו. מצד שני, ״החסד״ מבין שגם החומר הקשיח ביותר לא חסין באמת בפני לחץ מוסרי מתמשך. הדילמות שמונחות לפניו יוצרות סדקים בבטון היצוק והחסין לכאורה, והסדקים הולכים וגדלים, מסתעפים ומתבקעים.

ההיסטוריה העכורה עם אשתו המנוחה רודפת אותו, המחשבות על עתיד לא ידוע מערערות אותו, והקשרים המורכבים עם סובביו מכבידים עליו. גם האופן שבו הוא משנה את דעתו לא מוצג כחולשה, אלא כהוכחה לכך שמתחת למראה הבלתי מעורער שוכנת נפש כואבת שמתקשה להכריע בדברים בעלי כובד משקל כה גדול. הדיאלוגים חדים ורציניים, כאלה שממש אפשר להבין מדוע הנשיא לא יודע באיזה צד לבחור. כמעט כל עמדה מקבלת כאן את הרגע שלה – מה שבעד, מה שנגד, ומה שנשאר באמצע ומסרב להסתדר יפה בשום טיעון.

מלבד הכתיבה הנהדרת, כוחו הגדול של ״החסד״ נטוע באופן שבו הוא מצולם, ובאמצעי מבע ששוברים את הציפייה והופכים עלילה של פוליטיקה יבשה ליצירה חיה, צעירה ומפתיעה בהרבה ממה שאפשר היה לצפות. יש בו תחכום לא מובן מאליו. בין אירוח ממלכתי לדיון משפטי יש סיקוונסים ציוריים עוצרי נשימה. לפעמים הם נראים כמעט חסרי הקשר או הסבר, אבל הם לא שם לשם היופי בלבד. הם מרחיבים את עולמו הפנימי של מריאנו, ומכניסים אל המרחב הממלכתי שלו משהו מסתורי, מיסטי אפילו, שמערער את הסדר שהוא מנסה לשמר.

לכך נוסף פסקול ששובר את הציפייה, ולעיתים ממש מייצר דיסוננס: לצד מוסיקה קלאסית או פסקול צפוי יותר, לדוגמה, מופיעה מוסיקה אלקטרונית צורמת או היפ הופ איטלקי (החביב על הנשיא הזקן והעייף). דווקא הפער הזה עובד, כי הוא מזכיר שגם בתוך הגוף הממלכתי ביותר מסתתר אדם פרטי, עם טעמים משונים, חולשות קטנות ורגעים של חיים שלא עברו דרך ועדה משפטית.

לא פעם הנשיא הזקן מסתכל למעלה, לשמיים, כאילו מחכה, ממש מתחנן – לתשובה, לסימן, למשהו שיעזור לו להחליט. כשזה לא מגיע, הוא מקווה שהתשובה תבוא מבתו, שירשה ממנו את השליטה בשפה המשפטית ואת היכולת לנהל דיון לוגי משכנע. אבל ״החסד״ יפה דווקא כי גם היא לא באמת מעניקה לו ודאות. לא האל, לא החוק, לא המדינה, ולא המשפחה מצליחים לשחרר אותו מהאחריות להכריע בעצמו.

במובן הזה, ״החסד״ לא עוסק רק בדילמות מוסריות גדולות, אלא באימה הקטנה והיומיומית יותר שמסתתרת מאחוריהן: ההבנה שגם האדם השקול ביותר, המנוסה ביותר, הממלכתי ביותר – נשאר לבסוף לבד מול החלטה שהוא לא רוצה לקבל, אבל צריך. חייב אפילו. סורנטינו יכול היה לקרוא לסרט ״הספק״, וזה היה לא פחות מתאים.

ולמרות זאת, יש רגעים שבהם סורנטינו מתאהב קצת יותר מדי ביכולת שלו לייצר דימוי יפה, ויש מקומות שבהם הסרט מסביר במילים דברים שכבר הובהרו היטב בין השורות או דרך דימוי. זה ניכר בעיקר בסיום, שנמתח מעט מעבר לנקודה הטבעית שבה היה נכון להיפרד ממנו. דווקא בסרט שעוסק כל כך יפה בספק, סורנטינו לא תמיד סומך על הצופה שיבין לבד.

בסופו של דבר, ״החסד״ הוא סרט על אדם שהעולם מבקש ממנו להיות בטון, בזמן שהחיים מתעקשים להזכיר לו שהוא עדיין בשר ודם. זה לא רק סרט על מציאת תשובה, זהו מסע שמגלה שגם הספק עצמו יכול להיות מעשה מוסרי. אולי מפני שחסד, על כל משמעותיו, אצל סורנטינו, מתחיל דווקא במקום שבו אדם מפסיק להיות בטוח שהוא צודק.

---

החסד
בימוי: פאולו סורנטינו
133 דקות; איטליה, 2025
4 כוכבים