מורן ברק אייר ספר ילדים היסטורי - נאמן למקור וגם פנטסטי

עמית: הי מורן. בוקר טוב. מה שלומך?

מורן: הי עמית! האמת שנפלא, תקופה של בין מלחמות

עמית: כן, לך תדע. אבל בוא נדבר על דברים טובים. אתה מאייר, ורגע לפני שצוללים לספר האחרון שאיירת, ספר קצת עליך

מורן: אני מאייר כבר מעל 20 שנה, בעיקר לעיתונות (בעבר יותר), ספרי ילדים ואנימציה, וגם מעצב עטיפות ספרים ומלמד

עמית: אחד אחד…. מה ולמי איירת לעיתונות, איזה ספרי ילדים ואיפה מלמד? וגם איפה אתה למדת?

מורן: למדתי בשנקר, ואני מלמד באוניברסיטת חיפה ובלימודי החוץ של בצלאל. בעיתונות התחלתי בעיתון הארץ כסטודנט, עבדתי שם כגרפיקאי ואיירתי לחלקי העיתון השונים, ומשם עברתי בכל העיתונים הגדולים בתקופות כאלה ואחרות. עבדתי גם בסטודיואים לאנימציה וכבר המון שנים שאני עצמאי. הספרים האחרונים שאיירתי הם ״בילי בינתיים״ בהוצאת טל מאי, וגילי והשונית הכחולה בהוצאת מטר – שניהם מאת איריס ארגמן

עמית: נייס, all over. והספר האחרון שאיירת שבגינו התכנסנו – ספר עליו

מורן: הספר נקרא ״הפסנתר שהתגלגל לארץ ישראל״ והוא יוצא בהוצאת מטר בימים אלה. הוא נכתב על ידי תמר בראון אלקלס ומבוסס על סיפור אמיתי על פסנתר שמגיע לבדו לפלשתינה בשנות ה־30, ועל ילדה בשם ברטה שהפסנתר היה שייך לה בעיר דנציג שבפולין.

איור היסטורי כרוך במורכבות – מצד אחד חייבים לערוך מחקר כמעט על כל דבר כי הסיכון לפאדיחות עובדתיות גדול, ומצד שני איור הוא בבסיסו פורמט פנטסטי, והוא בדרך כלל מעניין כשהוא מתרומם מהמציאות, מערבב אותה וממציא משהו חדש

הפסנתר עובר בין אייקונים תרבותיים מהתקופה: חייל בריטי, תיאטרון המטאטא עם נתן אלתרמן ומשה וילנסקי, העדלאידע בתל אביב בהשתתפות מאיר דיזנגוף, חנה רובינא, תפוזים והופעות על הדשא בקיבוץ דגניה א׳, ומעל הכל חוויית ההגירה והזרות הנלווית אליה מחד ומעין קלולסיות פורסט־גאמפית אופטימית של יצירת משהו חדש מאידך.

זה גם היה הנימוק שלי לטכניקה של צבעי מים, שנוזלים לאן שהם רוצים, ובעיניי יש בהם משהו פשוט ונאיבי

עמית: כמאייר, מעבר לצבעי המים שבחרת כאן, יש לך שפה שלך? טביעת יד?

מורן: אני מקווה שכן, למרות שבהמשך ל־all over עשיתי דברים מאוד שונים. בספרי ילדים אני בהחלט משתדל לשמור על ליבה של סגנון מובחן, אבל גם להשאיר מקום לגישות וטכניקות שונות בהתאם לטקסט. אנשים אומרים לי שהם מזהים מיד שאיור הוא שלי, אז בקטע הזה אני יחסית רגוע

עמית: אלו טכניקות אתה משלב ויוצק לתוך טביעת היד שלך?

מורן: וואו, אני יכול לדבר על זה שעות, אבל בקצרה: תמיד רשמתי טוב, וגם זו ברכה וקללה ביחד. מתישהו במהלך הלימודים התחלתי להשתעמם ולחפש סגנונות וטכניקות שיפתיעו אותי, שיחספסו ויעגלו את השפה.

ככה הגעתי לצבעי פנדה, שאפשר לשלוט בהם אבל הם גם עושים מה שהם רוצים. את פרויקט הגמר שלי עשיתי בפנדה ואז גם המון איורים לעיתונות. לכאורה זו הטכניקה הכי פחות מתאימה, כי נייר עיתון הוא כמו נייר טואלט והוא אוהב דברים ברורים, אבל איכשהו זה עבד, וגם כמה ספרים בפנדה.

מתישהו התחלתי להשתעמם גם מזה, ועברתי לשפה יותר מבוססת קו ולפעמים גם לעבודה בצבעי מים, שגם הם לא צפויים. זו כנראה הטכניקה היחידה שעדיין אי אפשר באמת לחקות בדיגיטל – איך מים נוזלים. בספר האחרון השתמשתי בצבעי מים ״אמיתיים״ בשטחים גדולים, ואז הוספתי תוספות בדיגיטל באזורים קטנים

עמית: אני עפה על כל התיאורים שלך על צבעי הפנדה והמים והטקסטורות שהם יוצרים, אבל חוזרת רגע לספר החדש. כמה איורים יצרת לטובתו?

מורן: 16 איורים

עמית: כמה זמן עבדת עליהם? והאם מראש הוגדרו ה־16? או שנבחרו מתוך כמות גדולה יותר?

מורן: בדרך כלל עובדים כחצי שנה עד שנה על ספר ילדים, ובדרך כלל יש שלבי עבודה מובנים – חלוקת הדפים, לייאאוט שבו מחליטים איזה איור יהיה איפה, ורק אז סקיצות וביצוע.

בספר אסור שאיור יהיה stand alone אלא יתייחס לסביבתו, וחשוב גם להבין את המקצב, השליטה בדרמה, כמות הפרטים – כך שהכל ידוע מראש. גם בספר הזה האיורים מתחילים כאיורי עמוד קטנים יחסית, ורק כשהפסנתר מרגיש קצת יותר בטוח בפלשתינה – הם גדלים

עמית: יש גם עבודת תחקיר לפני שמאיירים?

מורן: בוודאי, הספר מתרחש בשנות ה־30, מה שהצריך הרבה מחקר היסטורי. איור היסטורי כרוך במורכבות – מצד אחד חייבים לערוך מחקר כמעט על כל דבר כי הסיכון לפאדיחות עובדתיות גדול, ומצד שני איור הוא בבסיסו פורמט פנטסטי, והוא בדרך כלל מעניין כשהוא מתרומם מהמציאות, מערבב אותה וממציא משהו חדש. כך שאתה מוצא את עצמך בדיאלוג פנימי מתמיד של עד כמה להסתמך על הרפרנס וכמה להמציא.

בספר הזה, בחפצים ובבגדים נשארתי נאמן כמעט לגמרי למקור, מתוך מחשבה שיש כאן אלמנט של גילוי וזיכרון. בצמחייה, באדריכלות ובנוף – שחררתי.

המחקר בלי ספק לוקח יותר זמן מהאיור עצמו, הוא שואב פנימה. לא ידעתי, לדוגמה, מה צבע הסוסה ״מהירה״ של מאיר דיזנגוף. בתמונות רואים שהיא בהירה, אבל הצילומים מאז הם בשחור לבן – ובהיר יכול להיות גם חום בהיר או בז׳. שאלתי את הצ׳אט והוא חירטט משהו, וכך מצאתי את עצמי שוקע במחילת הארנב של אתרים היסטוריים וקבוצות פייסבוק במשך הרבה יותר מדי שעות, עד שלבסוף מצאתי את התשובה (לבנה).

דוגמה דומה הוא אזכור לספינה ״סוסיתא״ של קיבוץ עין גב, שהיתה ספינת תענוגות, ספינת דואר וגם ספינת המלחמה (למה לא בעצם) היחידה בכנרת. כאן יש אי דיוק היסטורי, שכן היא היתה פעילה בתקופה קצת מאוחרת יותר, אבל אהבתי את הסיפור שלה אז הכנסתי אותה בכל זאת

עמית: בספר הזה להבנתי, יש הרבה ״סצנות״ – סיפורים שעומדים כביכול בזכות עצמם בעלילה המתמשכת. אתה יצרת לכל סיפור כזה איור?

מורן: כן, בכל כפולה יש איור

עמית: והאיור על הכריכה גם הוא שלך?

מורן: כן, ואת הספר עיצב דור כהן

עמית: שאלה אולי לא הגונה – יש בין האיורים אחד או יותר שאתה אוהב במיוחד? ולמה?

מורן: הגונה לגמרי. תמיד יש. במקרה הזה זה האיור של חנה רובינא על הדשא בדגניה

עמית: איכשהו בחנה רובינא יש את היכולת לרגש את כולנו. דמות איקונית

מורן: בדיוק. היא דמות מתנה, המכשפה־האם של התרבות הישראלית, ואני חושב שהמבט אליה מאחור הוא נכון. היא מוכרת דרך הבעות הפנים האקספרסיביות שלה, וכשמוותרים עליהן, לדעתי, במידה מסוימת האייקון מתעצם. כמובן שהשארתי אותה עם הכותונת של ״הדיבוק״, כי לא הייתה ברירה

עמית: אין ספק שהפנים שלה, בעיקר במופעים האייקוניים, היו מפחידים. מה גם שכאן אתה מאייר לילדים. ריככת אותה מאוד עם שתי הצמות שלה, יש בזה משהו עדין

מורן: כן, היא יכולה להיות גם קשה וגם רכה

עמית: מה התפקיד של המעצב בתוך הפרויקט כולו? תסביר למי שאינו שולט בתהליך

מורן: זה משתנה בין סוגי ספרים. הספר הזה הוא לא ״פיקצ׳ר־בוק״ אלא ספר לראשית קריאה, אז יש יותר דיאלוג בין הטקסט לאיורים, ולכן חשוב לוודא שהקריאה זורמת.

קיבלתי מהמעצב קובץ טקסט מוכן עם מקום לאיורים ועבדתי בתוכו. היו קצת שינויים לאורך הדרך, אבל גם את זה לא כדאי לאלתר יותר מדי תוך כדי תנועה – כי כל תזוזה גורמת לנזק היקפי

עמית: יפה. על מה אתה עובד עכשיו?

מורן: אני עובד על ספר שייצא בארצות הברית, על ילד מרחובות שחולם להיות אסטרונאוט

עמית: ומה החלום הגדול שלך כמאייר?

מורן: האהבה הגדולה שלי היא פיקצ׳ר־בוקס, ובגדול הייתי שמח פשוט לעשות עוד ועוד מהם. בעיני זה החיבור המושלם בין דימוי טקסטואלי וחזותי

עמית: תענוג. כשיקרה, תעדכן אותנו?

מורן: בטח 🙂