״דייזי ובלינדה״: הקו הקר מאפשר לחמלה לקרות בלי שהיא תהפוך למניפולציה רגשית

יובל: הי ניב, בוקר טוב. מה שלומך בימים אלו? ומזל טוב על הספר החדש והיפה שלך שיושק בשבוע הבא ביריד הספרים של ארטפורט

ניב: בוקר טוב יובל! שלומי טוב, קורים הרבה דברים טובים במקביל. אני מציג בימים אלה תערוכה במוזיאון אום אל־פחם לאמנות, מחר אני על המטוס לרזידנסי של חודשיים + תערוכה קבוצתית בפילדלפיה.

ותודה, אכן בדיוק ברגע הזה יוצא גם ספר חדש לעולם. אני מרגיש כמו האימהות שיוצאות לריאליטי ומשאירות תינוק בן יומו בבית

יובל: וואי ממש, עוד נגיע תכף לריאליטי – אבל נראה לי שמה שמרגש במיוחד בספר הזה הוא שלראשונה (נכון?) מצטרף לשלל הטייטלים שלך של אמן, מאייר, פסל ועוד גם התואר סופר. לא עניין של מה בכך

ניב: נכון מאוד. זו הפעם הראשונה שגם כתבתי וגם ציירתי ספר. זה משהו שחלמתי עליו הרבה זמן, והנחתי שיגיע, והנה אני מגשים גם את זה

יובל: יפה, אז בוא נדבר על ״דייזי ובלינדה״ שיצא לאור בהוצאת Salomon & Daughters – שמתרחש בלילה אחד בדירה חשוכה. שתי דמויות, אישה מבוגרת והמטפלת שלה, ו(כמעט) כל הטקסט בספר מגיע מתכניות הטלוויזיה שהן רואות ומהרעש שהחפצים עושים בבית. ספר מאיפה הגיע הרעיון

ניב: תארת את הספר נכון. ״דייזי ובלינדה״ הוא ממואר חזותי העוקב אחרי המתרחש בדירה במהלכו של לילה בודד. רחשי הדירה מגלים שני סיפורי חיים השזורים באינטימיות זה בזה – אישה מבוגרת המרותקת למיטתה בערוב ימיה, ומטפלת סיעודית, מהגרת עבודה. 

בחדר של כל אחת דולק מכשיר טלויזיה המשדר תוכנית אחרת. בחדר אחד – טלנובלה לטינית, ובחדר השני – תוכנית ריאליטי מהפיליפינים. המילים הבוקעות מהמסכים הופכות לקול המרכזי בספר, ומהדהדות את המצב הקיומי של שתיהן. 

מרב סלומון, העורכת של הספר (מורתי ורבתי שלימדה אותי והיום אנחנו גם מלמדים יחד בבצלאל) פלירטטנו עם הרעיון לעבוד ביחד ממש מאז שההוצאה קמה (היא חוגגת השנה 10 שנים). באחת מפגישותנו הראשונות, כשבאתי עם כל מני רעיונות, מרב הציעה בחכמתה שאכתוב על משהו שאני מכיר היטב. זו הייתה הכוונה מצויינת ומשם זה כבר נשפך.

בפועל עבדתי על הספר שנה וחצי, אבל הזרע נטמן עוד הרבה קודם. מעבר לזה, העיסוק בסבתא שלי ובמטפלת שלה מלווה אותי כבר מנערותי. הן היו מושא צילום וציור קבוע שלי והשתתפו בפרויקטים שונים שלי עוד בזמן הלימודים.

נוצר כאן מפגש שבו המילים מתפקדות כרעש רקע, מן הד מלודרמטי שמפרש ומטעין את הסיטואציה ששתי הנשים נמצאות בה. הטקסט לא מניע עלילה או סיפור ליניארי, אלא מייצר שני נרטיבים מצביים שמקיימים זה לצד זה גורל קיומי משותף, ומהדהדים את המאבק של כל אחת מהן בנפרד

למעשה, כבר בעבודה על פרויקט הגמר שלי בבצלאל, לפני כ־15 שנה, התחלתי לכתוב ספר שעסק בעובדות זרות בישראל. עשיתי אז תחקיר מעמיק שכלל עבודת שטח, ובלינדה בעצמה הייתה חלק מהפרויקט ההוא ועזרה לי המון עם התחקיר. אבל הרגשתי שהפרויקט שאפתני מדי למסגרת הזמן שהייתה לי והוא נגנז (דיברנו על זה כאן בפורטפוליו פעם). 

בסופו של דבר, שום דבר מהחומרים ההם לא נכנס לספר באופן ישיר, אבל המבט שלי הופנה לנושאים האלה שוב ושוב לאורך השנים

יובל: אז רגע רק נגיד לטובת מי שלא זוכר.ת, מרב סלומון שהיה לי הכבוד לאצור את התערוכה שלה ושלך (ורבים וטובים אחרים) ב״ספרו לי עוד״ במוזיאון הרצליה, אפילו הייתם שם בחללים שכנים. וכמי שמכיר את העבודה שלך עוד מאותו פרויקט גמר בבצלאל, אחד הדברים שסיקרנו אותי בספר זה איפה ניב תשבי שאני מכיר, ואיפה יש פה משהו חדש ואחר, אבל נגיע לזה עוד אחר כך (או תוך כדי).

ואני רוצה לחזור לרגע שבו מרב אומרת לך תכתוב על משהו שאתה מכיר היטב: מה עכשיו? קודם סיפור ואז איור? קודם שפה אמנותית? ספר קצת על התהליך

ניב: לאורך העשור האחרון דמיינתי כל כך הרבה ספרים שונים שאוכל ליצור להוצאה המדהימה הזו. אף אחד מהם כנראה לא היה נראה כמו זה. הספר נכתב וצויר במקביל, אי אפשר להפריד את שני התהליכים האלה. והשפה האמנותית נבנתה תוך כדי תנועה. 

הרקע ליצירה הזו הוא שרציתי לשוב ולהתבונן בדברים שאני מתגעגע אליהם. סבתא שלי הייתה דמות מאוד משמעותית בחיי. במשך המון שנים, למרות שהייתה לה דירה משלה, היא גרה איתנו לסירוגין. גדלתי איתה בצורה כל כך קרובה, עד שהיא הרגישה לי לפעמים כמו עוד אחות גדולה בבית. לצד זה אני זוכר מאוד חזק שכל החיים התכוננתי למוות שלה. 

היא הייתה הכי נוכחת וחיה איתנו, תמיד ריחפה בתוכי הידיעה שהיא זמנית, שהזמן איתה קצוב. בשלב כלשהו, כשסבתא שלי התחילה להזדקן, נכנסה לחיינו בלינדה. גם היא חיה איתנו בבית כל שנות ההתבגרות שלי, היא הייתה חלק בלתי נפרד מהיומיום ומהמשפחה. אבל תמיד נשאר הפער המורכב שהיא אף פעם לא באמת חלק מאיתנו. וידעתי שגם הנוכחות שלה, כמו של סבתא, היא זמנית. היא ידעה עלינו הכל, אבל בפועל יש המון דברים שלא ידעתי עליה

קו הסיום של האחת הוא נקודת הזינוק של השנייה

יובל: באיזה שלב הבנת שהטקסטים יהיו פרגמנטים מתוך מה שהן רואות בטלוויזיה: הריאליטי, הפרסומות, הטלנובלה?

ניב: מההתחלה עניין אותי לבחון את הקשר בין הטקסט החזותי למילולי בצורה אחרת, שזה כוח שיש לי כסופר ויזואלי. הרעיון הראשוני שלי היה שכל הטקסט שבספר הוא סאונד בחלל. בהתחלה זה היה אפילו בעיקר רעשים בתמלול פונטי. 

אז הטקסט בספר אכן לוכד את שלל הרחשים שנשמעים בדירה הרדומה, כמו זמזומי המכשירים השונים שהופכים לאותות חיים בתוך המרחב הדומם. אך ברובו המכריע הטקסט המוביל בוקע, לכאורה באופן רנדומלי, מהטלויזיות. 

נוצר כאן מפגש שבו המילים מתפקדות כרעש רקע, מן הד מלודרמטי שמפרש ומטעין את הסיטואציה ששתי הנשים נמצאות בה. הטקסט לא מניע עלילה או סיפור ליניארי, אלא מייצר שני נרטיבים מצביים שמקיימים זה לצד זה גורל קיומי משותף, ומהדהדים את המאבק של כל אחת מהן בנפרד.

תמלולי הסאונד מהטלויזיות, מתפרקים לשברי משפטים פרגמנטריים, מתפקדים כמחשבות שמופיעות תוך כדי השיטוט, לפעמים מתנתקים מהקשרם, כשמפעם לפעם המילים מפעילות את הדימויים ונותנות בהם פשר, המספק עומק נוסף לתמונה החזותית, ולהפך. רציתי ליצור שילוב מתמשך בין משמעות לאקראיות שיוצר מתח, ולפעמים גם שיבוש, בחוויית הקריאה. 

הטקסט, כסאונד ניטרלי בחלל, הוא לכאורה כמעט אובייקטיבי, ועל כן הוא גם מעוצב בקרירות טכנית (תודה לנעמה טוביאס, המעצבת המעולה של ההוצאה על שיתוף הפעולה). זה גם מנטרל במעט מהרגש ומתאים לטון המרוחק והצונן של המבט ולקרירות שבאיפיון הדברים

רציתי ליצור שילוב מתמשך בין משמעות לאקראיות שיוצר מתח, ולפעמים גם שיבוש, בחוויית הקריאה. הטקסט, כסאונד ניטרלי בחלל, הוא לכאורה כמעט אובייקטיבי, ועל כן הוא גם מעוצב בקרירות טכנית. זה גם מנטרל במעט מהרגש ומתאים לטון המרוחק והצונן של המבט ולקרירות שבאיפיון הדברים

יובל: והבחירה בריאליטי/טלנובלה?

ניב: תוכנית הריאליטי הפיליפינית עוסקת בשתי מתמודדות ומדברת על המאבק, האתגר והקושי של היישורת האחרונה, בקו הסיום, דרך תוכנית הגמר. היא מהדהדת את המתח שקיים בספר או בסיטואציה שמתקיימת בדירה ואת ההישרדות של שתי הדמויות: הקשישה שנלחמת על נשימותיה האחרונות, והמטפלת שנלחמת על חייה הרחק מביתה. 

אבל מעל הכל הוא מייצר שיקוף לעתיד הקרוב של הבית: לזה שאחת המתמודדות תעזוב אותנו בסוף התוכנית, ועבור השניה זו תהיה התחלה של חיים חדשים לחלוטין. קו הסיום של האחת הוא נקודת הזינוק של השנייה.

הטלנובלה בחדר השני מכניסה דרמה פומפוזית, סצינה של פרידה קורעת לב ודרמתית. הפאתוס הזה עומד בניגוד מוחלט לשקט האפרורי של החדר, אבל הוא חושף את מה שמתחולל מתחת לפני השטח

יובל לגמרי. יצא לך בסוף גם ספר מתח, גם טלנובלה, גם רגעים מצחיקים, גם רגעים מרגשים – ומוסיפה לזה ההחלטה שהכל בסקאלה של שחור/לבן ואפורים. ממש תהיתי תוך כדי דפדוף עם יגיע מתישהו צבע… לא התחשק לך לעבוד עם עוד צבע?

ניב: צבע זה כלי שמאוד מניע אותי, אתה צודק. היה לי חופש מוחלט לאורך התהליך, אבל אחד הנתונים היחידים שהיו מוכתבים מראש הוא שהספר בשחור לבן, כחלק מסדרה (מאוד פתוחה וורסטילית) שההוצאה מוציאה. זה התיישב בכל מקרה עם עבודות נוספות שיצרתי לאחרונה, גם בפיסול, ללא צבע. 

אז השחור והלבן היו נקודת מוצא, והוא התחבר באופן טבעי ללילה ולתאורה. יכול להיות שזה לא הספיק לי ולכן השתמשתי ב־50 (אלף) גוונים של אפור. בכל מקרה, גם מבחינה סגנונית, ניסיתי בהמון דרכים לנטרל רגש, וזה היה ניסוי מעניין להעביר את שלל הרגשות שתארת, ואני שמח שעברו, כשאני משיל את הכוח של הצבע

יובל: יפה. אז נחזור לשאלה שמקודם – איפה אתה מרגיש שהספר מתקשר לעבודות קודמות, לשפה אמנותית שלך, ואיפה יש פה משהו אחר או חדש

ניב: הספר הזה מכיל המון נוסטלגיה. היא באה לידי ביטוי בפרטים שבחרתי לצייר, אבל היא נוכחת גם סגנונית – במובן מסוים העבודה על הפרויקט הזה החזירה אותי קרוב יותר לאופן שבו הייתי מצייר פעם. 

שאלות על סגנון תמיד העסיקו אותי, למה אני בוחר לצייר, לפסל או לפתח דימוי באופן מסוים ולא אחר. אופן התרגום של המציאות תמיד הציף בי שאלות על הבחירות האמנותיות שלי, ולמה אני בוחר לצייר כך או אחרת. בסופו של דבר, אני מאמין שכל פרויקט מבקש ממני משהו מסוים, שפה ייחודית עם חוקיות מסוימת, ואני פשוט משתדל להקשיב לו. בפיסול זה יכול להתבטא גם דרך החומר, הסמליות או התייחסות למרחב. בציור ואיור אלו שאלות דומות מאוד, גם אם המדיום מגיש אותן בצורה אחרת

יובל: ובספר הזה?

ניב: בספר הזה הרגשתי שנדרש מבט יותר קר, טכני, מרוחק וריאליסטי, לפחות ביחס להפשטה הגיאומטרית שמעסיקה אותי בדרך כלל, ושדרכה אני נוטה להציג את העולם בהרבה מהעבודות שלי. המבט שלי על הדמויות והסיפור הוא ביסודו חם, וחומל. ולכן הרגשתי בנוח ונכון לאזן אותו בקו ציורי קר יחסית. 

עודף חום ועודף חמלה עלולים בקלות לגלוש לסנטימנטליות או למלודרמה. אלה כבר קיימים ממילא בטקסטים או בטלנובלה שמשודרת ברקע. הבחירה בקו ריאליסטי, מרוחק וקצת טכני, מתפקדת כמבט אוביקטיבי יותר. במובן מסוים חשבתי כמו מצלמה. 

והקור הסגנוני הזה ששאפתי אליו הוא לא ניכור. הוא האמצעי שמאפשר לחמלה לקרות בלי שהיא תהפוך למניפולציה רגשית. הקו הקר מחזיק את הסיפור, נותן לו עמוד שדרה, ומאפשר לקורא לחוות את הרגש בעצמו, מתוך הפער שבין הקו הישר והמדויק לבין החולשה האנושית של הדמויות

יובל: זה היה ככה מההתחלה?

ניב: ההתחלה הייתה אפילו ציור ממש טכני, כמעט אדריכלי יבש, שנבע מהתיאורים המבניים של הדירה. זו הייתה נקודת המוצא, אבל ככל שציירתי יותר ויותר, מצאתי את עצמי מעדן את הקווים, מוסיף פרטים, מרכך את הנוקשות והופך את המרחב לאנושי ומציאותי יותר ויותר. במובן מסוים ניסיתי לפעמים לא לסגנן. כמו הצבע, השלתי מעליי גם את המחשבות הללו וזה מה שיצא באופן טבעי. 

ועדיין, ניהלתי מערכת של חוקים פנימיים לא מנוסחים, למשל הרגשתי יותר בנוח עם כל קו ישר שהנחתי מאשר עם קוים אורגניים וחופשיים. זה מייצר מבט, שאני לא יודע אם הוא אוביקטיבי יותר, אבל הוא נותן תוקף מסוים של עדות. שזה שוב מחזיר אותי למצלמה. ובכלל הייתה המון חשיבה במונחים קולנועיים בעבודה

יובל: אז כן, הסגנון הריאליסטי הפתיע אותי בהתחלה (בקטע טוב, כן?), אבל אני לגמרי מבין, בטח את התחושה הקולנועית. 

מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שניפרד? אולי משהו על הרזידנסי שצפוי לך?

ניב: אני נוסע לחודשיים לתוכנית שהות אמן במוזיאון לאמנות בעץ בפילדלפיה, אני מתרגש ומצפה. אז לא אהיה כאן, אבל בחודש הקרוב הספר ימכר לראשונה ביריד שבוע הספר ברחבת הסינמטק בתל אביב (9-13.6), ביריד ספרי האמן של ארטפורט (17-20.6), כמובן באתר ההוצאה ובמבחר חנויות עצמאיות. וכשאשוב תצא גם הגירסה של העברית של הספר שתראה אור בתמיכת המועצה לתרבות ואמנות של מפעל הפיס

---

יריד ספרי אמן של ארטפורט
ארטפורט, רחוב העמל 8, תל אביב
17-20.6