מקום כשהמילים כלות: ״לא דיברנו על אמנות בזמן מלחמה״

חממת פיס לאמנות 2024 במוזיאון אום אל־פחם לאמנות התקיימה תוכננה להימשך חצי שנה, אבל חבריה המשיכו להיפגש גם הלאה, לתוך שנת 2025. האוצרות גליה בר אור וחנין עאבד והאמנים והאמניות – טאהא עפיפי, נעם ונקרט, ניב תשבי, סופי אבו שקרה, שאדי פרנסיס מג׳לטון ושרון גלזברג – המשיכו להיפגש לא רק באום אל־פחם אלא בכל פעם בסטודיו אחר.

״החממה התקיימה בתקופת מלחמה, ולא דיברנו בה על אמנות בזמן מלחמה״, אומרות בר אור ועאבד. ״דיברנו אמנות, ונדמה שהקשב חלחל והעמיק תשתית של יחסי אמון בינינו. בחוץ נדרש להישמר, לחשוב על כל מילה. לא הצהרנו דבר, והתהליך הארוך לא כפה את עצמו. הזמן אסף בהדרגה גם את מה שמילים לא נמצאו לו״.

המוזיאון, הן מספרות, השרה אווירה של פתיחות, נדיבות ורגישות אנושית, ״מרחב שמאפשר לנשום בזמן שבו המילים כלות, מקום שפותח אופק למה שמעבר לאירוע הקונקרטי, חום וביטחון בטלטלות הימים, שלא פעם תהינו אם נצלח אותם יחד. 

״כשהגיע הזמן להכין את התערוכה, היה ברור שאף על פי שהחממה התקיימה בזמן מלחמה, בתערוכה לא ננסה לתרגם את החוויה אלא ליצור ולדבר בשפה החומרית והוויזואלית שמתאימה לכל אחת ואחד ומאיתנו. הבנו שאין לכפות דבר – והתוכן כבר יעלה מאליו״.

---

טאהא עפיפי | ReKillMe (״תהרוג אותי שוב״) 

שם העבודה נוצר ממשחק מילים בשמו של הכדורגלן הארגנטינאי חואן ריקלמה, שדמותו חרתה בי זיכרונות ילדות ומשחק. הזיכרונות האלה מצטלבים עם מציאות מצולקת, שבה הדימוי הספורטיבי הופך לכלי לבחינת גבולות החירות.

עם הזמן הבנתי שהדמוקרטיה אינה בהירה אלא אפורה; שחופש הביטוי והצנזורה אינם ניגודים, אלא קווים שנוגעים זה בזה. בתוך המרחב הזה אני נע בין דיבור להשתקה עצמית: מצנזר את עצמי ובו בזמן גם שומר על זכותי לבטא ולהתבטא. העבודה מתקיימת במתח הזה – בין זיכרון אישי למציאות הפוליטית, בין משחק לתובנה, בין הגוף שנע בתמימות לבין הגוף שלמד לפחד.

---

נעם ונקרט | סכר

השאלה מה ציור יכול לעשות בעולם מלווה אותי מיום שהתחלתי לצייר, אך בתערוכה זו, שנוצרה בצל המלחמה, השאלה נותרת בלא מענה. בסדרת מיצבים מהשנים האחרונות אני עוברת מדו־ממד לתלת־ממד, מרחיבה את הציור ומאפשרת להיכנס אליו, לשוטט בתוכו. אני מעוניינת לאפשר לצופה נקודות מבט מרובות ומציעה לו להיות שותף בציור.

בתערוכה אני מציגה סדרה של פסלים מצוירים שאפשר לראות בהם גם ציורים חתוכים: ציורים שרוצים לפרוץ לחלל אך נשארים בשטיחותם. הדימויים הם גופניים, מפורקים: ראש גדול מורכן אל הארץ, יד מנסה לעצור שטף של מים, גוף קבור בחול, אבוקת עשן שצונח מטה. הציורים מהדהדים תחושת כובד וחוסר אונים.

---

ניב תשבי | חלב קרב

חלב קרב מציג סדרת עבודות שיצרתי בעץ ושריפה – כל אזור מושחר בעבודות הוא תוצאה של עץ שצרבתי באש חיה. זו טכניקה שעבדתי איתה בעבר, והרגיש לי נכון לחזור אליה דווקא עכשיו, בתקופה שבה המציאות מסביבנו בוערת, ולא כמטאפורה. האש צורבת את עצמה בחומר ומשאירה בו עקבות שאי אפשר למחוק, כמו זיכרון או טראומה, שמוטבעים בחומר עצמו. 

במרכז ניצב פסל סוס חצוי שראשו מושפל, רוכן לשתות ממה שנדמה כאדמה חרוכה או כשלולית דם הנקווית מגופו שנגדע. עבורי זה דימוי של תנועה עיוורת וחסרת מוצא – גוף שנלכד במנגנון הישרדות מעגלי המזין את הפצע שממנו הוא שואב חיים. חיית מלחמה מכוסת עיניים, שמאבדת את היכולת לראות את עצמה ואת סביבתה, ונמצאת במצב מתמשך של בריחה והכחשה.

לצדו ניצבת דלת דו־צדדית, נאחזת במשקוף ללא קיר, סף שאיבד את תכליתו ואינו מאפשר מעבר – לא פנימה ולא החוצה. רציתי ליצור דימוי של מרחב מהוסס ומאיים, שבו נשללת הבחירה בין להתכנס ולהתגונן לבין האפשרות להימלט ולהיחלץ. נותר רק מרחב ביניים חסר כיוון – מקום צר של חושך סמיך ומפוחם, זיכרון של אש שנצרבה בעץ אשר הופך לקיר חונק נוסף.

עבודה נוספת היא דיוקן עצמי שנצרב באש חיה ישירות על משטח העץ. אני מתאר את עצמי בגוף חשוף, לכוד בתוך המרחב השרוף, משתין בתחתוניי כביטוי לפחד עירום ולאיבוד שליטה. אולי יש בזה גם ניסיון נואש לכבות את האש ולהשיב שליטה דרך הגוף עצמו, כפעולת הישרדות, שמקורה בחוסר אונים.

אם הסוס מבטא את הבריחה ואת ההכחשה, שהדיוקן מגלם את ההכרה המישירה מבט אל הסכנה, והדלת מסמנת את הסף – בין הרצון לראות לבין הצורך לעצום עיניים.

---

סופי אבו שקרה | הבית הראשון

עבודה עשויה שכבות עץ חתוכות שיוצרות טופוגרפיה פיסולית של הגרעין העתיק של אום אל־פחם – המקום שבו נולדתי ושבו נצרבה בי לראשונה תחושת מרחב, מסתורין ותנועה. ההצבה נפרשת על שני קירות ורצפה ומשתרגת בחלל כמו מערכת של נתיבי הליכה ממשיים: רשת של שבילים, סף־כניסה, מפלסים ומעברים, שמזמינה את הגוף ואת העין להתמצא, ללכת לאיבוד ולהיוולד מחדש.

זה לב העיר – הנקודה שבה נפגשות ארבע השכונות, מקום שתמיד יכולתי להגיע אליו מכל כיוון, דרך אין־סוף זוויות כניסה. כילדה, המבוך הזה היה קסום בעיניי: מעבר מחזית צפופה לסמטה צדדית צרה, ומשם לחצר פנימית רחבה שנפתחת כמו סוד. החורים שנפערים בתוך שכבות העץ מרמזים על אותן חצרות נסתרות – הרגע שבו החלל הפנימי נחשף ומרחיב את הנשמה.

דרך שכבות הטופוגרפיה האלה אני חוזרת אל הרגע הראשון שבו התאהבתי בארכיטקטורה – ההבנה שמבנה אינו רק קירות ופתחים, אלא מערכת של חוויות מתפתחות: חוץ ופנים, סף ומעבר, גלוי ונסתר. כמו העיר עצמה, גם העבודה מבוססת על שכבות; וככל שמעמיקים אל תוך השכבות, כך עולות שאלות חדשות, נפתחות פרספקטיבות חדשות ודרכי הסתכלות על המקום, על האנשים שבו ועליי.

זו טופוגרפיה של זיכרון, של ילדות ושל גילוי. טופוגרפיה שבה כל קו יוצר מפה חדשה — מפה של הבית הראשון.

---

שאדי פרנסיס מג׳לטון | שבע מפלצות

נקודת המוצא למחקר היא היותי מאובחן בעיוורון צבעים חלקי. בפרויקט הנוכחי, הראייה האישית הייחודית הופכת לכלי מחקר, כשעל התשתית של אחוזי הקליטה הייחודיים לצבעים (100% כחול, 87% אדום, 0% ירוק) נבנית מערכת קודים חדשה. מנקודת מוצא חושית זו מתפתחת עבודת מחקר פיסולית בבד, שמתחילה בסיוטים וממשיכה לבחינת המספר שבע כציר מרכזי המחבר בין חלום, טראומה וזהות. 

מדובר בפרויקט רגשי שנובע מתחושות של כעס, כאב ותסכול, המפרק את קשת הצבעים ומטעין את צבעי היסוד במשמעות נפשית־גופנית־מרחבית חדשה. התלבושות והעיצובים בחלל מתפקדים כאובייקט מעבר שבו הצבע נקשר לזיכרון, לגבול ולמבעים של כוחניות גופנית וחברתית.

---

שרון גלזברג | האדמה מבקשת עוד

עיצוב פסקול: ניר ג׳ייקוב יונסי

לשים את הגוף שלי.
זה מה שאני יכולה עכשיו.
שנתיים אני מסתובבת בין בתי קברות של יהודים ומוסלמים, מעתיקה סמלים ואותיות.
מיחוי* קצת דומה לאיחוי.
פעם בשבוע אני שמה את הגוף שלי באום אל־פחם, עובדת בסדנת הקרמיקה בניצוחה של רינה פלג עם קבוצת נשים ושומעת אין־ספור סיפורים בערבית, שפה שאיני מבינה.
אני לוקחת חומר והולכת לבית הקברות, מעתיקה תבליטי קברים וחוזרת לסדנה לפסל, מוקפת בקולות שלהן.
בבית הקברות שקט. מחשבה עוברת בי, לא לכל אם יש קבר לבכות עליו.
אוספת אותיות משפות שאני לא מבינה, מנסה לחבר אותיות מחדש. שפה חדשה שתתן משמעות.

---

מקום כשהמילים כלות | חממת פיס לאמנות
אוצרות: גליה בר אור וחנין עאבד
מוזיאון אום אל־פחם, רח׳ חיפה 20
בהשתתפות: טאהא עפיפי, נעם ונקרט, ניב תשבי, סופי אבו שקרה, שאדי פרנסיס מג׳לטון ושרון גלזברג
נעילה: 25.4