דמיון ככלי עיבוד: פסטיבל סרטי הסטודנטים 2026

משחק כתהליך פסיכולוגי, יצירת חיים מול השמדתם בלחיצת כפתור, מרחב תת־ימי כמטאפורה לתת־מודע וזרם תודעה קולנועי־גיאומטרי - המלצות על ארבעה סרטים ישראלים שיוקרנו השבוע במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים

התחרות הישראלית בפסטיבל סרטי הסטודנטים השנה מספקת הצצה מרתקת לאופן שבו יוצרים צעירים מתמודדים עם מציאות בלתי ניתנת לעיכול. מתוך שלל היצירות, בחרתי להתמקד בקבוצת סרטים החולקת מכנה משותף בולט: פנייה אל הדמיון, האנימציה, הפנטזיה והקולנוע עצמו ככלי לעיבוד טראומה, אלימות, אובדן ודיסוננס קיומי.

עפיפון הרג מטוס | דניאל שרוני, בצלאל

סרט האנימציה ״עפיפון הרג מטוס״ (5 דקות) של דניאל שרוני מהמחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, משרטט דיוקן של העולם באמצעות זרם תודעה קולנועי־גיאומטרי המלווה בקול רקע. היצירה בנויה מרצף של תרחישים המציגים סיפורים המובילים לסיפורים וצורות בתוך צורות – ריבועים, עיגולים, קווים וכן הלאה.

זהו מבע אבסטרקטי שמתפתח ונסוג, אבל מצליח ללכוד משמעות פילוסופית וחמקמקה על אודות הרנדומליות והאכזריות של מרקם החיים. יש בו משחק בין כאוס מאורגן לסדר מתפרק, שמנסה לפרום ולקשור מחדש את המציאות ואת האלימות המובנית בה, שכלל לא מנסה להסתתר. המבע החזותי נע על התפר שבין שרבוט הנדסי לציור ילדי, במרקם המזכיר עיפרון גולמי ומשטחי צבע שטוחים המאפיינים את הפריים.

התנועה והאופן שבו הכול נקשר זה לזה מעניקים את התחושה כאילו הכול משורבט על המסך בזמן אמת – זרם פועם שנע בין תודעה לתת־תודעה, ובין הפרזה למוזרות המהולה במוכרות. התוצאה הסופית היא יצירה אבסטרקטית, שובה ומהפנטת.

דניאל שרוני, עפיפון הרג מטוס

מלך קיפוד | אופיר טל, מכללת ספיר

שכול ואובדן, לצד הענקת כוחות קסם ורומנטיזציה למדיום הקולנועי עצמו, עומדים במרכז סרטו של אופיר טל מבית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר, ״מלך קיפוד״ (20 דקות). העלילה עוקבת אחר אסי, צעיר מוכה יגון ושכול, הנדרש לשמור על אחייניתו, והאחריות מחייבת אותו לנסות ולשים את האבל והדיכאון בצד ולתפקד כמבוגר אחראי.

בהתחלה בהסתייגות, אחר כך בקבלה ולאחר מכן בהתמסרות – הם מתחילים לשחק. המשחק מוביל אותם ליצירת סרטים קטנים משלהם במרחב הביתי. יחד הם בוראים עולמות חלופיים באמצעות בובות, תעלולים חזותיים ובניית סיפורים. דווקא שם, בעולם התנועה המשחקית, הדינמית והחופשית, הוא מוצא מחדש את חשיבותו של קשר, של יצירה ואפילו מעט מזור לטרגדיה שחווה. השעשוע התמים פותח שער לתהליך עיבוד רגשי.

הבובות, התפאורה המאולתרת והתעלולים החזותיים הופכים מכלי שעשוע פשוט למנגנון פסיכולוגי עמוק. דרך המצלמה הקטנה שהם מפעילים בתוך חלל החדר, הדמויות מפרקות את הטראומה לחלקים קטנים ויוצרות סרט בתוך סרט, שמאפשר להן לשלוט בנרטיב של חייהן ולנווט אותו מחדש בסביבה מוגנת.

המעבר בין הדיאלוגים היומיומיים לבימוי הדרמטי של הסרט הפנימי – שבו הצילום האפרורי והחשוך של הבית מומר לעולם פנטזיה של בובות, בוהק ועשיר בצבעים – מדגיש איך האמנות הופכת למקלט מפני האבל המאיים שבחוץ. זה סרט יפה, מתוק ומרגש, עם נאיביות קסומה, שמותיר תחושת עצב מהול בקתרזיס.

בטן מלאה | טל דוידוביץ׳, אוניברסיטת תל אביב

הדס יושבת בקרון צפוף וחנוק, מיומנת ומקצועית בעבודתה כמפעילת כטמ״ם. בין משימת סיכול אחת לשנייה, היא מגלה שהיא בהיריון. הגילוי הזה מציב בפניה דילמה מוסרית ומראה לא נוחה: החיים האישיים פולשים אל תוך חלל הפיקוד ומתנגשים עם הפקודה לתקוף. במעבר החד שבין לוחמה בשלט רחוק לבין שגרת העורף, הקיום הנורמטיבי פוגש במציאות הפוליטית בצורה הישירה והקשה ביותר.

אותה תנועה בלתי אפשרית בין שני העולמות מטעינה את ״בטן מלאה״, סרטו של טל דוידוביץ׳ מבית הספר לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב (18 דקות), במתח שלא מרפה. בתוך חלל הפיקוד הצר, הניגוד הדרמטי מקבל משקל רעיוני נוקב, המעמיד את עצם רעיון יצירת החיים מול השמדתם המיידית בלחיצת כפתור אחת.

המעבר הרעיוני הזה מגובה היטב באמצעי המבע ואפיון הדמות. הצילום בתוך הקרון חונק ומותח, בעוד שמחוצה לו הוא נעשה חופשי יותר. גם הדס נראית תחילה כחיילת מתפקדת המנהלת במקביל חיים אזרחיים נפרדים, אבל ככל שהסרט מתקדם – ההפרדות מתפוגגות והעולמות מתערבבים, אולי ממש קורסים.

הסרט מציף שאלה נוקבת לגבי הפער הבלתי נתפס שבין מורכבותם של החיים והמשאלה האנושית הראשונית ליצור אותם, לבין הקלות המבהילה שבה הפך העולם המודרני את האפשרות להרוס אותם בשבריר שניה. ההתנגשות הזו מעצבת דיסוננס חריף ומערערת בין המהות הטבעית של מתן חיים לבין הפרקטיקה המכנית של גזירת מוות – בין בריאה להשמדה. למרות הקלות הטכנולוגית בביצוע, כשהדרישה ללחוץ בקלות על כפתור פוגשת בנפש אנושית – הדברים פחות פשוטים מכפי שהם נראים.

טל דוידוביץ׳, בטן מלאה. צילום: עידן באומגרטן

מרדף לא ידוע | טל קרקליס וטל קופרשטין, מכללת ספיר

סרט נוסף שעוסק במציאות הקשה והטראומטית בישראל הוא סרטם של טל קרקליס וטל קופרשטין מבית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר, ״מרדף לא ידוע״ (9 דקות). הסרט עוקב אחר אורית, שאיבדה את אמה במלחמת המפרץ – טראומה נוראית שהיא לא יודעת איך לעבד, וממנה היא מנסה להסתתר בחלומותיה העמוקים.

שם היא חיה במרחב תת־ימי וזרחני, במבע סוריאליסטי כמעט, המשמש כמטאפורה קלאסית לתת־מודע ולהדחקה. בתוך הפנטזיה הזו היא משוטטת בין מדוזות לסוסון ים מסתורי, צוללת פנימה בניסיון להימנע מטביעה במציאות. אבל אי אפשר לישון לעד, והמרחב המוגן מתגלה כביטוי נוסף לחוויה הפוסט־טראומטית הבלתי ניתנת לעיכול; כזו שאפשר להדחיק, אבל לא להעלים.

ככל שהסרט מתקדם, ברור שמדובר בדיסוציאציה ובהתקה, והשכול הפרטי שהתחבא תחת מעטה הדמיון פורץ החוצה. דרך המיזוג הכפוי בין חלום הבלהות התת־ימי למציאות האזעקות ההיסטורית, הסרט משקף את חוסר האונים המקומי כחוויה מובנית ובלתי נפרדת מהקיום הישראלי – חוויה שממשיכה לחזור בגלגולים שונים.

היוצרים מראים איך בתודעה הקולקטיבית, גם המקלט המנטלי השמור והפרטי ביותר נותר תמיד פרוץ וחשוף לחדירה של הטראומה. אבל הם מציעים גם תקווה, סדק צר של נחמה, בדמות אביה של אורית. אולי אפילו השלמה.

עוד שני סרטים שראוי להזכיר בהקשר זה, אבל כבר כתבתי עליהם בעבר, הם ״בסיס אם״ של עמית קרא, ו״אולי זה אפילו באמת״ של יעל בונה.