מגלים אוצרות // הילי וורטמן מויאל

הפעם הראשונה

אחת התערוכות הראשונות שאצרתי לאחר סיום התואר השני בבצלאל הייתה ״האומן 26: ארבעים שנה לסדנאות האמנים״, יחד עם דביר שקד. סדנאות האמנים בירושלים נוסדו בשנת 1982 על ידי יונה פישר והקרן לירושלים כמיזם ראשון מסוגו בארץ, שהציע לאמנים ולבוגרי בצלאל חללי עבודה מסובסדים לטווח ארוך.

40 שנה לאחר הקמת סדנאות האמנים, לי היא שולוב ומיכל מנדלבוים, מנהלת ומפיקת המקום, הזמינו אותנו לאצור תערוכה שתציג עבודות שנוצרו בסדנאות מראשיתן ועד היום. ביקשנו מהאמנים להציג את אחת העבודות הראשונות שיצרו, כדי להתחקות אחר ראשית דרכם האמנותית והשפעתה על המשך יצירתם.

בין המשתתפים היו יהודית סספורטס, דודו גרשטיין, לארי אברמסון, פנחס כהן גן, שרון פוליאקין, גלעד אפרת, פמלה לוי, שי אזולאי, יצחק ליבנה, גרי גולדשטיין, אבי סבח, ישראל רבינוביץ ורבים אחרים; למעלה מ־100 אמנים בסך הכול.

40 השנים שנפרשו בתערוכה היו מניפה שאפשרה לראות את התמורות ביצירה המקומית לאורך הדורות, ואת הדרך שבה אירועים היסטוריים ורעיונות לאומיים השפיעו על האמנות, לצד זרמים בינלאומיים. החל מהעשור השני של שנות ה־2000, שמנו לב שהעיסוק נעשה אישי יותר ופחות פוליטי. ההתבוננות בשינויים הללו העמיקה אצלי את ההבנה שהאמנות משקפת את רוח הזמן, אבל לא במובן הרגיל: היא חושפת את השכבות הבלתי נראות של המציאות הנראית לעין, כמו שכתב מוריס מרלו פונטי.

דמות המתבגר בתערוכה היא אלגוריה למצבים חברתיים ופוליטיים. זמנים שבהם נורמות מתערערות, מבנים מתפוררים והחברה נדרשת לעצב מחדש תחושת שייכות ובסיס ערכי

מאחר שגלריית סדנאות האמנים קטנה מכדי להכיל תערוכה בהיקף כזה, בחרנו להציג חלק ממנה גם בסטודיות הפעילים. בהשראת Live in Your Head: When Attitudes Become Form של הרלד זימן, ביקשנו לטשטש את הגבול בין חלל עבודה לחלל תצוגה. הותרנו את סימני היצירה – כתמי הצבע, המברשות וכלי העבודה – כפי שהם, ובחלק מהחללים המבקרים יכלו לפגוש אמנים בזמן עבודתם ולשוחח איתם. כך נוצרה חוויית צפייה שהעמידה את תהליך היצירה במרכז ולא רק את התוצאה הסופית.

התחנה האחרונה

בימים אלו מוצגת בגלריה של מרכז תאו בהרצליה התערוכה ״על הסף״, שעוסקת במעבר מילדות לבגרות. הרעיון נולד מתוך העיסוק במושג לימינליות – מצבי סף בחיים, שבהם הישן חדל להיות תקף והחדש טרם קיבל צורה.

האנתרופולוג ויקטור טרנר דיבר על שלושה שלבי מעבר בתוך מצבים לימינליים: הפרדה, סף והתמזגות מחדש. בשלב של ההיפרדות מההורים ומהילדות עולה השאלה – ״מי אני?״, וזה רגע מכריע בעיצוב הזהות של המתבגר או המתבגרת. טרנר התייחס לשלב הזה כמעין רחם – זמן של התפתחות והתהוות המאפשר לידה מחודשת למציאות אחרת.

באמנות הישראלית המוקדמת, ״מעיין הנעורים״ סימל לאומיות חדשה ורעננה. היום, התבגרות משמשת לא פעם כביטוי למתח, שבר ואובדן בתוך מציאות מורכבת; רגע של התפכחות כואבת שנובעת מהבנה חדשה של יחסי כוח. גם הגיוס לצבא נתפס לא פעם כטקס התבגרות שמעביר אנשים באחת מעולם תמים ומוגן אל מציאות רוויית סכנות.

דמות המתבגר בתערוכה היא אלגוריה למצבים חברתיים ופוליטיים. זמנים שבהם נורמות מתערערות, מבנים מתפוררים והחברה כולה נדרשת לעצב מחדש תחושת שייכות ובסיס ערכי. הסוציולוג אמיל דורקהיים כינה את המצב הזה אנומיה – מצב שקורה לרוב בעקבות שינויים חברתיים או משברים, ועלול להוביל לתחושת בלבול וחוסר שייכות.

התערוכה ״על הסף״ היא הזמנה לשהות במצב הביניים, להסכים להיות באי־ודאות ולעצור כדי לשאול שאלות ולעצב מחדש את הבסיס הערכי ואת הזהות שלנו. באחת העבודות בתערוכה, יצירה של מתן בן טולילה, רואים בחורה צעירה עומדת על מקפצה. הרגע הזה הוא רגע טעון, אבל המרחב שנפתח טומן בחובו גם אפשרויות. לא הייתי רוצה שנפספס את זה.

בעבודה של פמלה לוי, ״החייאה״, זוג נאהבים מתוארים ברגע אינטימי לצד סצנת החייאה בחוף הים. העבודה היא סוג של ממנטו מורי, כשגם בתוך רגע של מעשה אהבה – המוות והחרדה נוכחים. מורן קליגר, בסדרה ״עקבות זיכרון״ בוחנת מנגנוני הגנה כמו נסיגה, השכחה וטשטוש תודעתי. זיכרון שאולי התקיים ואולי לא, תלוי בין ממשות להזיה.

רונית ברנגה מציגה ילדה המשחקת בבובות, עבודה הנעה בין תמימות לבין תחושת איום סמויה. ענת רוזנסון בן חור, ב״זמן צהוב״, מחברת בין הנוף המצהיב של הגולן לצבע שהפך סמל למאבק להשבת החטופים. דרך זה היא מבקשת לשהות במתח שבין יופי הטבע למציאות לא יציבה.

רחלי זוהר, ב״אריה שבחדר״, עוסקת במנגנוני הכחשה משפחתיים דרך דימוי של אריה שנוכח במרכז הסלון ושאף אחד מהנוכחים לא מישיר אליו מבט. אנדי ארנוביץ מתארת את הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין אם לבנה המתגייס; וליעם וורטמן, בסדרת הצילומים ״גדול עליי״, מציג ילדים במדים הגדולים ממידותיהם ומעלה שאלות על ההתבגרות הכפויה בישראל.

השבוע נפתחה גם תערוכה חדשה שאצרתי במערות הפעמון בבית גוברין – ״הצליל השמיני״, פרי שיתוף פעולה בין אהוד בנאי לאמן הווידאו רונן תנחום. זו גלריה ראשונה שפועלת בתוך גן לאומי, ואחד המקומות האהובים עליי בארץ.

כשיצאנו עם אהוד בנאי לסיור הראשון בבית גוברין, הוא אמר שהכניסה למערה הרגישה כמו כניסה אל רחם ענק. אחר כך הוא שיתף אותנו במדרש שמתאר את העובר בשעה שנמצא ברחם אימו, נר דולק על ראשו והוא ״רואה מסוף העולם ועד סופו״. החוויה הקרובה ביותר למצב הזה, לפי אותו מדרש, היא חלום – כשהגוף נשאר במקום אחד, אבל התודעה משוטטת מעבר לזמן ולמרחב.

אחרי ששמעתי את המדרש התחלתי לבדוק איך תרבויות אחרות מתארות את מסעו של העובר, וגיליתי רעיון דומה בתרבויות שונות: בהינדואיזם מסופר שהעובר רואה את גלגוליו הקודמים, ואצל אפלטון הוא מתבונן בעולם האידאות אבל שוכח הכול בשעת הלידה. מכאן נולדה המחשבה שהחיים עצמם הם ניסיון מתמשך להיזכר – באמצעות חלום, יצירה, מפגש או התבוננות – באותה ידיעה ראשונית שאבדה.

התערוכה היא מסע דמיוני בעקבות אותו מצב תודעתי קדום, תשעה החודשים שבהם העובר שוכן ברחם אמו. הצליל השמיני הוא תדר שהאוזן האנושית לא מסוגלת לשמוע – האולטרסאונד. עבודות הווידאו של רונן תנחום, העוסקת בזיכרון ושכחה, משתלבות עם הטקסטים והשירים של אהוד בנאי ויוצרות יחד חוויה עוטפת ורב חושית.

מכל מלמדיי השכלתי

הדרך הכי טובה ללמוד להיות אוצרת – היא להיות שולייה של אוצרת. את ההתמחות שלי זכיתי לעשות אצל רותי דירקטור בתערוכה דמיינו מוזיאון (או: הגוף זוכר), שהיא בעיניי תערוכה פורצת דרך. כשרותי רק התחילה לעבוד על התערוכה, היא אמרה שהיא רוצה לנסות לדמיין מה עוד מוזיאון יכול להיות חוץ מחלל תצוגה של עבודות בעלות ממשות פיזית.

כך נוצרה תערוכה שמבוססת כמעט אך ורק על הגוף, אמנות חיה. במשך שישה שבועות נוצר מפגש בין עשרות אמנים, כוריאוגרפים ופרפורמרים, שניסו לדמיין מוזיאון שבו הגוף החי הוא הנוכחות המרכזית במוסד האמנותי.

עבורי העבודה עם רותי הייתה למידה עמוקה ומעוררת השראה בכל המובנים: לראות את הגישה הנעימה שלה מול האמנים והיכולת שלה לייצר שיח אינטימי וללוות תהליכי חשיבה ויצירה. בו זמנית, ראיתי איך היא מותחת את החשיבה המסורתית על המוזיאון לקצה – לא עוד מוסד ששומר על חפצים דוממים, אלא מקום שמנהל מערכת יחסים עם הקהילה.

התערוכה היא מסע דמיוני בעקבות אותו מצב תודעתי קדום, תשעה החודשים שבהם העובר שוכן ברחם אמו. הצליל השמיני הוא תדר שהאוזן האנושית לא מסוגלת לשמוע – האולטרסאונד

היא לא חששה לדבר על האפשרות של מוזיאון כסוג של מרכז קהילתי או מתנ״ס, ללכלך קצת את ה״קדושה״ שמיוחסת למוסד הזה. היא רצתה לראות מאות אנשים נעים, רוקדים או סורגים במרחב המוזיאלי. המחשבה של רותי הייתה חתרנית, חדשנית ומסעירה עבורי. זה עודד אותי בהמשך לחשוב על תערוכות שיוצרות שיבוש או שינוי מחשבתי וחוויתי אצל קהל המבקרים.

אצלי זה בא לידי ביטוי בבחירה להציג פעמים רבות במרחבים שאינם גלריה במובן הקלאסי – בית הכנסת של בית חולים הישן ״שערי צדק״ בירושלים, חדר שהיה חדר שמירה עות׳מאני במוזיאון מגדל דוד, מערות הפעמון בבית גוברין, בית המצורעים בירושלים. המקומות האלו מסקרנים אותי בגלל השכבות ההיסטוריות והסיפורים שרוחשים בקירות. אלו מרחבים טעונים, והמפגש בינם לבין האמנות העכשווית יוצר פעמים רבות מהלך מורכב ומעניין.

אוצר נוסף שהשפיע עליי הוא אמיתי מנדלסון, אוצר המחלקה לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל. בתערוכת הגמר שלנו בבצלאל הזמנתי אותו כאורח לסיור בתערוכה ״משליא״, תערוכה שעסקה בפרק האינסטרומנטלי הפותח של הנובה האנדלוסית – רגע של כיוון כלים שיוצר את התשתית להמשך הקונצרט. כשאמיתי ואני דיברנו על הקשר בין מוזיקה לאמנות, הוא אמר לי שלמד מיגאל צלמונה שאוצר צריך להקשיב למוזיקליות של העבודות בחלל.

באותו הרגע הוא העניק לי את העצה הכי טובה שקיבלתי עד היום. בכל התקנה של תערוכה מגיע הרגע שבו אני מטה אוזן ומקשיבה לקומפוזיציה המוזיקלית שנוצרת בחלל ולדרך שבה היא משפיעה עליי. כשאני מרגישה שהמוזיקה שנוצרת היא הרמונית – אני יודעת שאני בכיוון הנכון.

בקרוב אצלך

באוקטובר הקרוב אאצור לראשונה תערוכה של יהודית סספורטס – אמנית שאני מנהלת עם עבודותיה דיאלוג פנימי עמוק כבר שנים רבות. עבורי זו הגשמת חלום. לקראת הביאנלה של ירושלים יהודית יצרה עבודת וידאו חדשה ומהפנטת, שתוצג במגדל דוד, בחלל ששימש בתקופה העות׳מאנית כחדר השמירה של המגדל.

היצירה ״משפט מוקש״ מהווה את אחד מפרקי הליבה בפרויקט המתמשך של סספורטס – The Liquid Desert Project, שהחל בשנת 2013. זהו מהלך מחקרי־פואטי העוסק במיפוי מרחבים ושכבות תת־קרקעיות, סמויות מן העין, הכולאות בתוכן מטענים בלתי מעובדים ומידע פעיל.

סספורטס בוחנת את האופן שבו מידע סמוי מחדרי תת־ההכרה הקולקטיבי – מהדהד אל מרחב פעולה אנושי גלוי; ואיך מרחבים טעונים – גיאוגרפית, פוליטית או רגשית – ממשיכים לפעול ולהשפיע מתחת לפני השטח. דרך שהייה ממושכת באתרים רגישים ברחבי אירופה ובארץ, היא מבקשת להפעיל ולקודד מחדש אזורים שבהם פעלו מנגנוני הדחקה והכחשה במהלך ההיסטוריה, ובאופן זה להתכתב עם כוח חיים חיוני – כלוא – שקפא בזמן.

תערוכת החלומות

הייתי שמחה מאוד לאצור עבודה של אמנית הסאונד הקנדית ג׳נט קרדיף ובעלה ג׳ורג׳ מוס מילר, כמו לדוגמה ״מוטט ב־40 חלקים״ בוורסיה שתתאים לישראל. יש משהו מאוד עוטף בסאונד שמפעיל את החושים כשמדובר ב־40 רמקולים שמוצבים בחלל סגור. זה יוצר רטט פנימי, הצלילים חודרים פנימה אל הגוף ואל הנפש.

אני מדמיינת בראש שלי גרסה ישראלית שכוללת זמרים וזמרות בני דתות שונות ומארצות מוצא שונים – ולהציב את 40 הרמקולים במקום כמו מערת צדקיהו או מערות הפעמון, חללים אקוסטיים שיש בהם משהו מכנס ופרימורדיאלי.