״תבוסה זוהרת״: המאבק על הזיכרון הוא חלק מהזהות המקומית

״תבוסה זוהרת״, סרטם של נדב אהרונוביץ׳ ואיריס עוזר, היא יצירה קולנועית מאוד שונה. היא מוגדרת על ידי יוצריה כדוקומנטרית, אולי כי היא משתייכת למסורת של קולנוע דוקומנטרי החוקר את הפער בין ההיסטוריה – כפי שהתרחשה – לבין האופן שבו בני אדם מספרים אותה לעצמם.

אבל משהו בה, כבר מההתחלה, מפצל את הז׳אנר, הופך אותו מיחידה אמנותית אחת לכמה אפשרויות. אם לרגע נדמה שאנחנו באגדה היסטורית מבוימת, הרי שאהרונוביץ׳ ועוזר ממהרים להחזיר אותנו לריאליזם שוקק שמאפיין דוקו־ריאלטי, ואז לרגע אנחנו שוב מתבלבלים: אולי זו בכלל יצירה מוקומנטרית?

מה שמוסיף לבלבל הוא האופן שבו שזורה הקריינות שמספרת את סיפור המסגרת, באופן מלא פאתוס שמאפיין אגדה קסומה או פנטזיה; אלא שפעם הקול המספר הוא גברי ופעם נשי, והוא תמיד מקפיץ אותנו בחזרה למציאות הקונקרטית של הסיפור. באקספוזיציה לא מוצגות הדמויות בשמותיהן (אפילו לא בכתובית), ואנחנו ישר מוטלים לפעולות יוצאות הדופן שלהן.

מי שכן מתוארים לנו – בשמותיהם וקורותיהם – הם דווקא הגיבורים מהאגדה ההיסטורית; וכשם שהמספרים הכל־יודעים מתארים בקריינות ולסירוגין את ההתרחשות ההיסטורית – כך השפה הרוסית נשזרת בעברית; וכך הסרט מרובה משתתפים ופנים.

למרות שהסרט עוסק במסעות הצלב, קריאות הגנאי בין חברי החבורה מחזירות אותו לישראל של זמננו. הקרב המשוחזר הוא לא רק קרב מהעבר – הוא מעורר מחשבות על מיתוסים לאומיים, גבורה ותבוסה – גם בהווה

בלב ״תבוסה זוהרת״ עומדת קבוצה של חובבי שחזור היסטורי. מוזר ככל שישמע, זו חבורה שלובשת שריונות, משתמשת בכלי נשק עתיקים, ומביימת קרבות מתקופת מסעות הצלב, בעיקר את הקרב האחרון של הצלבנים בארץ ישראל. אלא שבמקום להציג את הקרבות כמעשה הרואי בלבד, הסרט מתמקד דווקא בממד הפרדוקסלי: הקבוצה משחזרת במהלכו קרב שהסתיים בתבוסה.

הדמות המרכזית בסרט הוא גנאדי ניז׳ניק, שמוביל את המשתתפים מתוך תשוקה עמוקה להחיות רגע היסטורי מכונן. בהדרגה מתברר שהשחזור הוא לא רק משחק, והוא הופך לחקירה של היחס האנושי לכישלון, לאידיאל ולמיתוס.

השחזורים משמשים סוג של אסקפיזם: המשתתפים מתנתקים מחיי היומיום ומחליפים אותם בעולם ברור יותר – עולם של אבירים, אויבים וגבורה. זהו ניסיון לחזור לתקופה שבה זהות הייתה ברורה, אויב היה מוגדר והחיים התנהלו לפי קודים פשוטים. וזה מוזר באופן שבו הצופה תוהה בקול – למה שאנשים רגילים בתקופתנו ירצו לעשות את זה?

גנאדי מוביל את משפחתו (כולל את בתו שאותה הוא מכין לקרב באימונים ורכיבה על סוסים) ואת חבורת עמיתיו במסע אחורה בזמן, אל עבר אותו קרב גורלי. בחירת המסלול הצפוני בג׳יפ הצפוף גברים בגיל העמידה, מגלה שדה ללא התחלה וסוף, מה שגנאדי מכנה בית קברות ענק או צומת דרכים מתקופת הברונזה המאוחרת.

וכך, בשדה יבש בלי גבולות, עומד איש גדול שמדבר עם זיק בעיניים על ההיסטוריה של חיטין: ״פה קורים דברים שמשנים הכל״, הוא אומר בטבעיות; ובאותה נשימה שואל שאלה פילוסופית: ״איפה נקודת האל־חזור?״. ״כל זה קרה בשדות האלה, כל ההיסטוריה של המזרח התיכון, נהיינו חלק מתמשך מאותה היסטוריה… גם מי שצופה בנו עכשיו״, הוא אומר למצלמה.

אלמלא הקונטקסט, אפשר היה לטעון שהדובר איבד אחיזה במציאות. הניתוק הזה חף מדוקו רגיל וקצת מזכיר את ״מבוכים ודרקונים״ בנוסח מקומי. אבל הקונטקסט תקף דיו כדי להגן עליו. וכך, עוקב הסרט אחרי המסע המתפתל, נע בין עובדות לבדיון, עבר והווה.

הילה של גבורה

לאט לאט נחשפת לנגד עיננו הרפתקה – איך משחזרים קרב תקופתי? הסרט חושף אימונים הכוללים סיף, חץ בקשת, אגרוף, היאבקות; ולצד זה חושף גם את הדרך שבה יוצרים את האביזרים של האבירים – בעבודת נפחות, עיצוב תחפושות, צורפות וחייטות מדויקת.

במהלך הצפייה בגנאדי וחבורתו, מתחוור לנו שלמרות שתבוסה נתפסת בדרך כלל ככישלון, ההיסטוריה לעיתים מעניקה לה הילה של גבורה. כך נוצרת ״אסתטיקה של כישלון״ – תבוסה שהופכת לנרטיב מעורר השראה. הסרט חושף גם עד כמה ההיסטוריה עצמה היא הבניה תרבותית: כשאנשים משחזרים קרב, הם מייצרים גרסה חדשה של העבר, מעין תיאטרון שבו המציאות והפנטזיה מתערבבות.

דרך דמותו של גנאדי, שמגלם בשחזור את רנו דה שטיון, ומספר תוך כדי צביעת הקסדה של האביר על תקופת היותו פאנקיסט ועל השליליות הפנקיסטית של דה שטיון, הסרט מעלה את השאלה – האם אנו באמת חיים בהווה, או שאנחנו תמיד מחפשים עבר מפואר להיאחז בו?

שאר המשתתפים בקרב המשוחזר מייצגים פסיפס חברתי, אנשים רגילים לחלוטין שמוצאים משמעות דרך השחזור. הם מדגימים איך קהילה נוצרת סביב סיפור משותף. ההיסטוריה מלאה במנצחים ובמפסידים, אבל בסופו של דבר כולם חולפים,  ומה שנשאר הוא הסיפור.

למרות שהסרט עוסק במסעות הצלב, קריאות הגנאי בין חברי החבורה מחזירות אותו לישראל של זמננו. זה מאפיין את הסיפור גם כמטאפורה לישראל העכשווית, ובגלל שהארץ מלאה בשכבות היסטוריות, כל קבוצה מספרת סיפור אחר על העבר. המאבק על הזיכרון הוא חלק מהזהות המקומית. הקרב המשוחזר הוא לא רק קרב מהעבר – הוא מעורר מחשבות על מיתוסים לאומיים, גבורה ותבוסה – גם בהווה.

בנוסף, הסרט בוחן איך זיכרון נבנה מחדש דרך טקסים ופעולות. השחזור מלא באסתטיקה של שריון, נשק וקרבות; אבל הסרט חושף גם את הפגיעות שמאחורי הפנטזיה הזו. האם הקרב הוא רק משחק? או שהוא מאפשר למשתתפים לחוות משהו אמיתי? בניגוד לאופוריה לניצחון שמתעוררת עם המחשבה ליציאה לקרב, נדמה שב״תבוסה זוהרת״ האדם לא מחפש ניצחון, אלא משמעות לכרונולוגיה ההיסטורית.

עבודת הצילום של ישראל פרידמן בסרט עושה שימוש בנופים פתוחים ובאור טבעי, מה שמעצים את התחושה האפית אצל הצופה. התמונות של פנים הבית, המתמקדות בפינות צבעוניות ובמשפחתו של גנאדי, הן פורטרט יפהפה; ולצידן קומפוזיציות שמעניינות כבר מההתחלה: מצמד הכלבים בסלון הכפרי לצמד הגלגלים בחצר המאולתרת, כשהעריכה יוצרת קצב איטי יחסית, קצב שמסגיר אגדה רחוקה, מה שמדגיש את התהליך ולא רק את הקרב. הפסקול (של דניאל מרקוביץ׳) מחזק את התחושה האפית והמלנכולית של הסיפור.

אחת הקריאות העמוקות ביותר של הסרט היא שהחיים עצמם הם סוג של תבוסה בלתי נמנעת. אנשים מנסים לחיות בתוך סיפור גדול מהם, ולכן מתעורר בהם גם הצורך האנושי להפוך גם כישלון היסטורי ליצירה של משמעות. בקרב עצמו – אי אפשר שלא להיזכר באירוניה של חבורת מונטי פייתון. האירוניה מהדהדת, וכל ההכנות של הסרט לקרב ולמוות מעלות חיוך סרקסטי, כי גם הקרב הפוליטי בסוף הסרט אירוני לא פחות.

---

תבוסה זוהרת
בימוי: נדב אהרונוביץ׳ ואיריס עוזר
73 דקות; ישראל, 2026
4 כוכבים
הקרנת בכורה: סינמטק ת״א, 2.7