ספורט מקולקל: אולימפיאדת החורף של בתיה קולטון

״חיטלר בשלג״ – כך מכנה בתיה קולטון את הדמות הגרוטסקית שמחליקה לתוך העבודה החדשה שלה ״אולימפיאדת החורף״. מדובר במיצב רחב היקף שיצרה עבור שבוע העיצוב ירושלים, שייפתח ביום חמישי בבית הנסן תחת התמה ״שער ניצחון״.

המיצב של קולטון יוצג בחלל שבין המדרגות. ״יש בו חלון, וזה אחד האלמנטים שגרמו לי לרצות להציג דווקא בו״, היא אומרת. ״אני בונה זירת חורף מדומיינת ומטלטלת, שהחלה בכלל מציורים קטנים והלכה והתפשטה אל תוך החדר.

״הדמות המכונה חיטלר נולדה מתוך צפייה בחומרים היסטוריים מאולימפיאדת החורף שנערכה בגרמניה הנאצית ב־1936, והיא בדיוק הזיקוק של העולם שלי: מפגש טעון בין פוליטיקה, אלימות, היסטוריה ואימה, שכולם מתערבבים יחד לכדי בדיחה פרטית, חומר זול ואבסורד נוקב. אין פה בדיוק דברים נחמדים. הכול קצת קשה״.

עבור קולטון, העבודה האינטנסיבית בחלל בבית הנסן מגיעה אחרי נקודת מפנה משמעותית ביצירה שלה: ספרו לי עוד – תערוכה גדולה במוזיאון הרצליה שהתקיימה ב־2023, שבה עבדה עם רוני פחימה על פרויקט רחב היקף – ״הקוף למד לארוג״.

המיצב נע בין משחקים דביליים לבין ספורט שאנחנו מכירים. הכול נשבר, הכול משתבש, אנשים עפים ומתרסקים. יש אווירה, יש זירה, יש מדליות. אבל המדליות הן גם עצובות

״ביקשנו וקיבלנו את האולם הגדול של מוזיאון הרצליה, בלי להבין בכלל מה זה אומר. אנחנו הרי עובדות בדו־ממד. היינו צריכות להבין מה זה חלל, איך הקהל הולך בתוכו, איך בונים מסלול״. החוויה הזו פתחה לה את התיאבון למחשבה על תנועה, שדרכה ממשיכה כעת האוטופיה המשונה בבית הנסן.

״תלת־ממד תמיד עניין אותי, חומרים מעניינים אותי״, היא אומרת על המעבר מהנייר אל האובייקט, מהציור אל הפסל. אבל גם כשהיא משנה מדיום, השפה נותרת סיפורית, עקומה במכוון, מצחיקה ושחורה בעת ובעונה אחת.

הכלי המרכזי שלה במיצב הוא מסקינטייפ – חומר פשוט, זול ומשרדי, שהופך לבשר של עולם שלם. ״זה חומר גמיש ומטורף. הוא מאפשר לבנות, לפרק, להדביק, לעטוף, לשנות״. במיצב הנוכחי הוא מכסה שולחנות, יוצר גרידים, ובונה דמויות חלולות, יצורים ומסלולי תנועה בזירה שהיא מגדירה כ״ספורט מקולקל״. ״הוא נע בין משחקים דביליים לבין ספורט שאנחנו מכירים. הכול נשבר, הכול משתבש, אנשים עפים ומתרסקים. יש אווירה, יש זירה, יש מדליות. אבל המדליות הן גם עצובות״.

המדליות עשויות מגלילי מסקינטייפ ריקים שנותרו מהעבודה. במקום לזרוק אותם, קולטון הפכה אותם לאובייקטים קטנים, צהובים וחגיגיים, המכסים קיר שלם בטקס ניצחון שלא ברור מי ניצח בו, ובמה. ״אני לא תמיד יושבת וחושבת מה אני אצייר. זה יוצא. הרבה פעמים זה פשוט מתחיל לזוז לבד״.

לצד המיצב תוצג גם חוברת קומיקס בת שמונה עמודים שתימכר במקום. ״זה לא איור במובן הרגיל. איור הוא סיפור – יש בו מקור, דיבור, משהו שמספר. אבל כשאני יושבת ועושה, אני לא אומרת לעצמי שאני מאיירת. אני מציירת״.

כאוס יצירתי מוחלט

במקביל לקו האמנותי שלה, קולטון משמשת כיום כחברת סגל בכירה בבית הספר לתקשורת חזותית של שנקר, כשתפקידה המרכזי הוא ראש התמחות האיור. היא מעידה על עצמה שבלב העשייה שלה עומדת עמלנות סיזיפית. ״אני כמו נמלה עמלנית. אני עובדת כל הזמן – בסלון, במיטה, בכל מקום. תמיד הידיים צריכות להיות עסוקות״.

לעתים היצירה מתחילה אצלה מחומרים שנמצאו ברחוב. אולימפיאדת החורף, לדוגמה, התחילה מאריזת קרטון של מקרר לצד עוד חפצים זרוקים שמצאה. הראש שלה קודח מרעיונות שצריכים להתממש כאן ועכשיו, ולרוב זה קורה בסטודיו שלה בתל אביב, או פשוט במיטה. היא מספרת שגם הסטודיו וגם הבית שלה מתאפיינים בכאוס מוחלט ויצירתי, כזה שזר לא יבין.

״רק אני והכלבה שלי מסוגלות לחיות בתוך הבית הזה. הבית כולו הוא סטודיו, אבל לב הממלכה שלי היא המיטה שלי. שם אני עושה הכל. במיטה יש לי את כל מה שאני צריכה: ספרים, ניירות, טושים ומסקינטייפ. הבלאגן הזה הוא מרחב המחיה והיצירה המדויק שלי, המקום שבו הפועלת שבי מייצרת אמנות ללא הפסקה״.

בתוך היקום היצירתי והכאוטי הזה, השותפות של קולטון עם רותו מודן, שגם היא קומיקסאית, מאיירת, סופרת, אמנית ומרצה, מהווה עוגן של שנים. הן חולקות את הסטודיו התל־אביבי וגרות בית ליד בית. הקשר החל עוד בשנות ה־90 בוויטל, כשמודן הייתה המרצה של קולטון. ״ראיתי עבודות של רותו בתערוכה בבצלאל עוד לפני שלמדתי אצלה, ולא יכולתי להפסיק להסתכל. הרגשתי שנכנסתי לצורה חדשה ואחרת לגמרי״.

אני חושבת שהעולם אבסורדי. קורים בו דברים קשים, אבל אני מסתכלת ונהנית מהחלמאיות, מהצחוק ומהשיבוש. מכל אלו אני יוצרת

בסוף שנת 1995 הקשר המקצועי הבשיל לחברות עמוקה ולשותפות היסטורית, כשהקימו יחד עם ירמי פינקוס, איציק רנרט ומירה פרידמן את קבוצת הקומיקס האלטרנטיבית והעצמאית ״אקטוס״ (Actus Tragicus). הקבוצה פעלה מחוץ למגבלות מו״ליות, פרסמה באנגלית, ופרצה דרך לקהל בינלאומי, תוך הבאת קול נשי חסר תקדים לחזית הקומיקס הישראלי, שנחשב עד אז לטריטוריה גברית.

״רותו היא אהובת נפשי. עצם זה שהיא קיימת בעולם זה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי. בכל דבר שקשה לי, זה שהיא שם – זה משהו״. השותפות הזו חיונית לעבודה שלהן: הבלאגן של קולטון והדיוק של מודן מזינים זה את זה. מודן משמשת כעין הראשונה שרואה ומבקרת, ויחד הן מביאות סדר לתוך האבסורד, והופכות חרדות קיומיות לסיפורים נוקבים.

האבסורד וההומור השחור המאפיינים את עבודתה של קולטון הם לא מקריים; הם הדרך שלה להבין את העולם. השורשים נבטו בילדותה בפתח תקווה, בבית של ניצולי שואה. ״אמא שלי העניקה לי חופש מוחלט שבדיעבד אפשר לקרוא לזה הזנחה, אבל מצד שני זאת הייתה עצמאות מוחלטת. אבא היה קבלן שיפוצים ואיש עבודה קשה.

״כילדה, המצאתי לעצמי מציאויות אלטרנטיביות: חברות דמיוניות מארצות הברית, סיפורים שלמים ושמות בדויים, כנראה כדי לברוח מהסביבה שבה גדלתי. אולי משם בא הכל. אני חושבת שהעולם אבסורדי. קורים בו דברים קשים, אבל אני מסתכלת ונהנית מהחלמאיות, מהצחוק ומהשיבוש. מכל אלו אני יוצרת״.

כששואלים אותה מה היעד הבא שלה, היא לא מציגה תוכנית עבודה נוקשה. ״אולי ספר. אני לא סופרת, אבל אולי יום אחד אכתוב משהו. הטקסט כבר קיים. אני רק צריכה לכתוב אותו. עוד תוכנית עתידית היא כזו שמשותפת לרותו ולי – אנחנו מתכננות להוציא משחק מחשב עצמאי, שמשלב את שפת האיור וההומור המזוהים עם שתינו״.

אבל עד אז, בבית הנסן מחכה לקהל אולימפיאדה שלמה שמקדשת דווקא את הקלקול, עולם חופשי, אכזרי ומצחיק, שבו הספורט הוא רק התירוץ החזותי כדי להביט במה שקבור עמוק מתחת לשלג.

---

שבוע העיצוב ירושלים 2026
אוצרות: סוניה אוליטסקי ורוני עזגד המבורגר
9-16.7
בית הנסן, גדליהו אלון 14 וברחבי ירושלים
להזמנת הסיורים של פורטפוליו בשבוע העיצוב >>>