דוממת, אבל חיה: שרון גלזברג בגלריה רו ארט

ענבל: בוקר טוב שרון, מה שלומך? לא מזמן פתחת את התערוכה ״דומם־חיה״ בגלריה רו ארט. איך זה מרגיש?

שרון: תמיד מרגש לפתוח תערוכת יחיד. לשים נקודה על רגע בזמן, ולהתחיל דיאלוג עם הצופים שבאים

ענבל: ספרי עליה קצת

שרון: התערוכה עוסקת ברגע שבו החומר נמצא על סף. לא אוביקט ועדיין לא גוף, רגע לפני נשימה, רגע לפני שם. זהו דומם שלא מבקש להישאר דומם.

הדבר הראשון שרואים זו חשיכה. לאור ולחושך יש תפקיד חשוב בתערוכה. הדבר השני שמרגישים הוא את הטמפרטורה הקרה. אז יש קור וחושך. אם הולכים בעקבות אלומות האור מגלים שיש סדר, זוגות־זוגות. שני פסלי עץ מגולפים, ארבעה פסלי בד אמורפיים, שני ציורים גדולים על מפות ישנות, שני צילומים וציפור אחת בבדידותה.

למרות שהעבודות עשויות מחומרים שונים – אבן, עץ, בד, נייר ופחם, הן מדברות על אותו מצב: חומר שנושא בתוכו זיכרון, גוף שנמצא על סף שינוי, ואותיות שמפסיקות להיות רק שפה והופכות לנוכחות פיזית. אני רוצה שהמבקר ינוע בין העבודות כאילו הוא נכנס למרחב טקסי, שבו כל חומר מחזיק סיפור, אבל לא מספר אותו עד הסוף

ענבל: איך נולדה התערוכה?

שרון: מתוך תחושה שהשפה כבר לא מספיקה. מאז תחילת המלחמה הרגשתי שהמילים איבדו את היכולת להכיל את המציאות, ולכן התחלתי לחפש שפה באופן הכי גופני ופיזי. זו תערוכה שעוברת דרך הגוף בכמה רבדים – בפעולות הפיסוליות, בהשתטחויות על קברים, בסימון הגוף.

אני הופכת את הגוף שלי למצע שעליו האותיות נחרטות. זו דרך לגעת בזמן דרך חומר. האותיות עצמן מתפרקות מהמשמעות המוכרת שלהן והופכות לצורות. הן כבר לא שייכות לשפה אחת בלבד, אלא מתקיימות באזור ביניים

במרכז התערוכה נמצאת פעולת המיחוי (פרוטאז׳), פעולה גופנית של שפשוף נייר ובד, שאני עשיתי על פניהן של מצבות בבתי קברות יהודיים ומוסלמיים. דרך הפעולה הזאת אני אוספת אותיות וסמלים שנחרטו באבן לפני עשרות ומאות שנים. אני מלקטת אותיות בניסיון לבריאה מחודשת של שפה, וכך נוצר מתח בין החומר לשפה.

כל החומרים בתערוכה נמצאים במצב ביניים: בין היווצרות להתפוררות, בין חיים למוות, בין גוף לנוף. יש דימויים על סף דימוי ויש אותיות על סף מילה. יש גופים שנראים כאילו הם עדיין מבקשים להיוולד מתוך החומר, או אולי לחזור אליו. אבל אולי האור הוא זה שמספר את הסיפור

ענבל: איך?

שרון: במובן הכי פיזי. הציורים, לדוגמה, הם מאוד שחורים, חשוכים. רק אלומות אור קטנות מגלות עין, יד, בריאה. במובן הרוחני החושך מייצר מקום ומרחב

ענבל: חלק מהעבודות בוקעות ממש מתוך האור, כמו פסלי הבד. הם נראו לי כמו מפלצות שעוד לא נולדו. הזכרת קברים והשתטחות – מהו מהלך הפעולה שלך?

שרון: ‏מתחילת המלחמה אני שמה את הגוף שלי בבתי קברות, מתוך תחושה חזקה של רצון של הגוף להיות במגע עם האבן. זה התחיל בירושלים – עיר של אבן, טקסט על אבן. האבן חזקה, היא שורדת, וההנצחה על האבן מעניינת אותי. בבתי הקברות שקט והזמן הוא שונה. אני פורסת את הבד על המצבה, נשכבת ומסמן את הגוף שלי. במקומות שסימנתי את הגוף אני עושה מיחוי.

התחלתי בבתי קברות בירושלים והמשכתי לבתי קברות יהודים ומוסלמים. בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה נעשו מיחויים של מצבות יהודיות רגע לפני שנמחקו לחלוטין. דרך פעולת השפשוף וההעתקה ניסו לשמר לא רק שמות, אלא גם עקבות של קיום. אות אחר אות, אבן אחר אבן. יש משהו בפעולה הזאת שנשאר איתי, ביד שעוברת על פני האבן כדי להציל סימן שזמנו הולך ואוזל.

אפשר למצוא מיחויים מדהימים של מצבות במשכן לאמנות עין חרוד ובמוזיאון ישראל. מצחיק שבשפה העברית מיחוי הוא כמו איחוי

ענבל: באנגלית (למעשה בצרפתית), מיחוי הוא פרוטאז׳ – דווקא פעולה של כוח

שרון: יש בו באמת משהו מהכוח. הרצון שלי היה להפעיל כוח אל מול האבן, לדפוק באבן ולשפשף באבן; לקבל קונטרה לגוף. ‏אחרי המלחמה הייתה לי דחיפות לעשות מיחויים של מצבות, והדהים אותי לגלות שגם אחרי מלחמת העולם השנייה היו אנשים שעשו את אותה פעולה אל מול האבן

מה החומר זוכר

ענבל: הפעולה שאת עושה מתקשרת גם ל־action painting – הגוף שלך הוא חלק אקטיבי ממנה

שרון: עבורי זו לא רק פעולה של תיעוד. אני הופכת את הגוף שלי למצע שעליו האותיות נחרטות. זו דרך לגעת בזמן דרך חומר. האותיות עצמן מתפרקות מהמשמעות המוכרת שלהן והופכות לצורות. הן כבר לא שייכות לשפה אחת בלבד, אלא מתקיימות באזור ביניים. אני מגיעה ממסורת של אמנות פרפורמנס

ענבל: איך הפעולה הזו מתקשרת לדברים שעשית בעבר?

שרון: כל התערוכה היא מאוד גופנית, ובסוף יש דבר דומם. אני מרגישה שזו אותה שאלה שאני חוקרת כבר שנים, רק שהפעם היא קיבלה צורה אחרת. גם בעבודות קודמות עסקתי בגוף, בזיכרון, בטקסים ובמה שנשאר אחרי פעולה אנושית.

עבדתי הרבה עם פיסול, עם חומרים אורגניים, עם מיצבים שנמצאים על סף התפוררות, ועם מצבים שבהם היצירה עצמה ממשיכה להשתנות בזמן. היו פרויקטים שבהם יצרתי סביבות חיות עם פטריות, עבודות שעסקו בחלומות, בריפוי ובפעולות קולקטיביות, וגם עבודות פיסול שעסקו בחורבן, בשאריות ובמה שנשאר אחרי אירוע.

תמיד עניין אותי הרגע שבו משהו מפסיק להיות מה שהיה, אבל עדיין לא הפך לדבר חדש. גם כשחפרתי עצמות פילה בספארי עניינה אותי הפעולה הטקסית של להוציא עצמות מהאדמה. הפעם אני מוציאה משהו מהאבן, כאן הפעולה נעשית הרבה יותר אישית. במקום להתבונן בזיכרון מבחוץ, אני ממש מעבירה אותו דרך הידיים והגוף שלי.

המיחוי הוא פעולה של מגע. יש שאלה שתמיד מעסיקה אותי: מה החומר זוכר? איזה ידע הוא מעביר אלינו? בכל העבודות שלי חוזרת אותה משיכה למה שנמצא בין נוכחות להיעלמות

ענבל: איך נוצרו העבודות?

שרון: בפסלי הבד, הבד מכסה את המצבה, מסומן ונתפר; פסלי העץ עשויים מעצים שאני מוצאת בשיטוטים ומפסלת בהם.

הציפור היא יציקה לתוך איטונג וגם ציורי המפות הם פיסול עבורי. אלו מפות גדולות שאני מכסה עם צילומי זירוקס של הגוף שלי. אני מוצאת ענף, ומניחה את היד והענף על מכונת הצילום, ומדביקה לבד. אחר כך אני מכסה בצבע או פחם, וכך יוצרת עוד ועוד שכבות. המפות הן של טרום־בריאה. השחור בהן כמעט אטום, אבל בתוכו משהו ממשיך לרחוש. זהו דימוי שמתפרק ונבנה מחדש, תלוי במבט.

גם צילומי השמיכות הן סוג של אוביקט שמחייב אותך לזוז, כמו בתפילה, בכדי שהברכות יתגלו בפניך

בקבלה, הדומם הוא מצב שבו הכוח קיים, אבל עדיין לא נע מעצמו. זו דרגת הקיום הראשונה, תנועה שעדיין לא התחילה. יש במילה הזאת משהו שמחזיק עבורי גם דממה וגם רטט סמוי, שקט שהוא לא ריק, אלא מלא באפשרות

ענבל: אני סקרנית לגבי פסלי העץ, שיש בהם משהו פרימיטיבי משהו אבל מושך

שרון: ‏עם פסלי העץ היה לי מאבק ארוך. הם כמעט לא נכנסו לתערוכה, ועכשיו הם בין העבודות האהובות עליי בה. הם הכניסו אותי למאבק בין הניסיון לשמור על חומר הגלם חשוף וגולמי, לבין הצורך לתת בו צורה. רציתי ליצור פסלים שלא מצליחים להתקבע לתוך דימוי מוחלט – שהעץ יישאר גולמי, ותוכלי לזהות את הגזע ושורשים. שהדימוי והדמיון יהיו במתח מתמיד. גם הגילוף של העץ מאוד עורי, יש בהם הרבה אוויר ותנועה

ענבל: שמעתי אותך אומרת שיש בהם גבר ואישה?

שרון: כן הם גם סוג של טוטם, חיה, זכר ונקבה. קצת כמו בכניסה לתיבה, זוגות־זוגות. בדיוק חבר שיתף אותי במחשבה על כך שבעצם אנחנו לא יודעים מה התרחש בתוך התיבה. זו מחשבה שהולכת איתי. זכר ונקבה זו גם אפשרות של בריאה, וזו גם ארוטיקה שיש בתוכה כוח חיות

ענבל: והציפור התלויה בכניסה?

שרון: ציפור בבדידותה. אולי זו הציפור שלא חזרה לתיבה. היא עדיין כלואה בתוך החומר, כמו מבקשת להיוולד או אולי להיקבר. זו אבן שלא מכריעה אם היא קבר או רחם

ענבל: בתוך כל החומר ההיולי הזה, מופיעים שני צילומים, שגם על הצילום המודפס עצמו עשית מיחוי. מה מצולם ואיך זה מתחבר?

שרון: בצילומים יש שמיכות שהגוף שהן עוטפות לא נוכח – רק צורת הגוף נשארה בהן. מבחינתי הן הריק המשלים של פסלי הבד. הן כיסוי של גוף, אבל גילוי של אותיות. המיחוי שעליהן מכיל מילים טובות, ברכות. בפסלי הבד הפעולה היא עיוורת, כי אני מכסה את המצבה בבד ולא רואה מה מתחת. כאן אני ממש בוחרת מילים.

זה מעניין לראות מה אנשים בוחרים לכתוב על המצבות של אלו שעזבו אותם. פגשתי ״מתה בסבל רב״, ״מת כשהיד גיבור״ ופגשתי גם ״איש שלום״ ו״בדרכי נעם״. בחרתי לאסוף את הברכות. בספרה של אסתר פלד ״תלוי באור״, שהיה לי להשראה בעבודה הזאת, היא כותבת על מאבק בתוך משפחה על איך להנציח באבן את זו שאבדה. זה השפיע עליי, ולכן ביקשתי מאסתר שתכתוב טקסט לתערוכה. הנוכחות של הספר הזה ליוותה אותי גם בהצבה

ענבל: התערוכה נקראת ״דומם־חיה״ – נדמה שגם השם מתחבר לחוויית הבריאה שאת מדברת עליה

שרון: המקף הגבוה שמחבר את המילים מאפשר לשני המצבים להתקיים בו־זמנית, בלי להכריע. הוא לא אומר ״דומם הוא חיה״ ולא ״דומם מול חיה״, אלא מזמין את הצופה להישאר ברווח שביניהם. המילה ״דומם״ מלווה אותי כבר תקופה ארוכה, כמצב תודעתי.

אני מרגישה שאנחנו כבר הרבה זמן במצב של קיפאון, קיפאון מתמשך. בקבלה, הדומם הוא מצב שבו הכוח קיים, אבל עדיין לא נע מעצמו. זו דרגת הקיום הראשונה, תנועה שעדיין לא התחילה. יש במילה הזאת משהו שמחזיק עבורי גם דממה וגם רטט סמוי, שקט שהוא לא ריק, אלא מלא באפשרות. אסתר התעקשה להוסיף את החיה

ענבל: יש עוד משהו שחשוב לספר?

שרון: שחלק מהפרויקט מציג עכשיו ועד אוגוסט גם במוזיאון אום אל־פחם

---

שרון גלזברג | דומם־חיה
גלריה רו ארט, שביל המרץ 3, תל אביב
נעילה: 1.8