״ההזמנה״: האסתטיקה של השעמום הזוגי והדשא (המיני) של השכן

הנה רעיון לפרמיס שאף אחד מעולם לא חשב עליו: זוג בורגני מתבכיין על החיים הרגילים ונטולי הסקס שלו. המזל הוא שיש להם זוג שכנים משוחרר מינית והרבה יותר נועז שיעזור להם לשבור את השגרה האפורה. נשמע מקורי? ובכן, לא ממש. אבל את וויל מקורמק ורשידה ג׳ונס זה לא ממש עניין. השניים צפו בסרט הספרדי של ססק גאי, ״השכנים מלמעלה״ (The People Upstairs) ועיבדו אותו לגרסה אמריקאית בסרט החדש ״ההזמנה״ (The Invite). למשימת בימוי הסרט גויסה השחקנית אוליביה ויילד (״אל תדאגי יקירתי״), שאף נכנסה בעצמה לאחד מארבעת התפקידים המרכזיים בסרט.

בעיבוד הנ״ל ויילד מגלמת את אנג׳לה, אישה עם חלום רחוק להיות אמנית, אבל החיים באו לה בהפוכה ועכשיו היא עקרת בית. היא נשואה לג׳ו (סת׳ רוגן), בעברו כוכב רוק לשבוע אחד ובהווה מורה למוזיקה נרגן ומריר – שמוצא נחמה ובריחה בעישון קנאביס. הזוגיות של ג׳ו ואנג׳לה לא להיט בלשון המעטה, והסרט טורח להציג את זה חמש דקות לתוך הפתיחה עם ויכוח ארוך ורפטטיבי על חברותיות היתר של אנג׳לה שהזמינה את השכנים מלמעלה לארוחת ערב, ועל ג׳ו שלא הקשיב לה ושכח לקנות יין.

את פינה והוק, השכנים הפעילים מינית מהקומה למעלה, מגלמים פנלופה קרוז ואדוארד נורטון. קרוז עוברת מסך באופן לא מפתיע כאישה משוחררת מינית ואנטיתזה מובהקת לאנג׳לה נטולת הברק. נורטון עושה את העבודה בגילום טיפוס סנטימנטלי ומעצבן בו זמנית כמו שהוא יודע, אבל זה לא תפקיד שייכנס לפנתיאון. 

מפה לשם, העניינים בארוחת הערב הולכים ומתלהטים, מתפרקים ונבנים מחדש, כשג׳ו ואנג׳לה מוקסמים מחיי המין הפתוחים, והאורגיות שפינה והוק מתחזקים באופן מרשים ועקבי. אבל הסרט גם לא מהסס לשבור את הפנטזיה הבורגנית על שחרור מיני חסר מעצורים, ומציע התבוננות שונה תוך הסתלבטות על הדשא של השכן.

מכיוון שהתמה על בורגנים מטרחנים שלא יודעים סקס טוב מהו חרושה לאללה, ג׳ונס ומקורמק פותרים את זה עם ערימות על ערימות של הומור למבוגרים בלבד, שלא תמיד עובד. יש כאן גאגים שמסרבים להסתיים על סקס, אורגיות, סווינגרים וגם חזרה מגלגלת עיניים עד כדי מכאוב על המונח ״פאגינג״ (למי שלא מכיר – זה הזמן לגגל. או שלא). קרוב לעשר דקות של שיחת סלון קז׳ואלית ברגליים יחפות על הספה מוקדשות לעניינים האלה. וזה באמת מצחיק ולפעמים אפילו יותר מזה.

אבל תמיד התחושה היא שרגע לפני שהבדיחה כבר מיצתה את עצמה – התסריט מסרב בתוקף לשחרר ממנה ומושך אותה עוד קצת – עד לווידוי הריגה. וכשבדיחה טובה לא מסתיימת בזמן, זה כבר מתיש ברמה אחרת ובעיקר מעייף את שרירי הפנים. חיים שלנו, אוליביה, מה נטרק עם התזמון הקומי שלך?

רובו המוחלט של ״ההזמנה״ מתרחש בלוקיישן אחד – הדירה של ג׳ו ואנג׳לה. זה הופך אותו לסרט שהוא מחזה קולנועי עם תפאורה סטטית. חובבי תת הז׳אנר המאוד ספציפי הזה ייזכרו בזמן הצפייה בסרט אחר דומה – ״אלוהי הקטל״. ארבעה שחקנים, שני זוגות, לוקיישן אחד והתפרקות חברתית, זוגית ומילולית במיני קוסמוס שהוא הסלון. אבל מי שמורגל לסרטים שמתפתחים באופן הרבה יותר דינמי ואינטנסיבי, יאבד כאן לא מעט אחוזי קשב, וירוויח פה מלא בפופקורן מלוח בהגזמה. מהשעמום.

תכלס, מה זה משנה כשהתגובות מעבר לים מרמזות שהטקסט הזה שווה לכפרות? ״ההזמנה״ מתקבל בהתלהבות יחסית, עם ציונים גבוהים ובעיקר מחמאות על המשחק ועל הבימוי של ויילד. זה נתון מעניין בפני עצמו, כי בזמן שלוויילד יש סביבה טריו של שחקנים מנוסים הרבה יותר ממנה, כל העניין מרופד יפה בכרית ביטחון, כך שהסיכוי לנפילות של ממש מצטמצם פלאים. אבל בסוף, אין כאן תחושה אמיתית של יד במאי מכוונת ונוכחת.

למרות הכל, ״ההזמנה״ יכול להיות אירוע אחר צהריים קז׳ואלי של ארוחה פלוס סרט. ויילד מבינה את המגבלות האמנותיות של הפורמט הזה (דיאלוגים ארוכים שצריכים להחזיק לוקיישן אחד במשך 107 דקות) ואין כמו בורגנות אפורה, עייפה ומשעממת, כזו שמובילה דמויות היישר לתוך גיהנום עלילתי, רצוי מצחיק, קצת עצוב אבל כזה שמכה חזק בפנים. 

ויילד לוקחת את החרא הפרטי של זוגות בגילאי 40+, מדוכאים מינית, חסרי ניצוץ רומנטי באשר הוא – ואנשים בלתי נסבלים בגדול – והופכת אותו לדבר שמייצג את החיים הנורמטיביים והאפורים שלהם. ואולי זה באמת סוד הקסם של ״ההזמנה״: היכולת לייצר אמפתיה גדולה אצל הקהל – אפילו כשהוא לא מבין מה זה ״פאגינג״ בכלל.

---

ההזמנה
בימוי: אוליביה ויילד
ארצות הברית, 2026, 107 דקות
3 כוכבים