״מה שמחבר בינינו״: משפחה היא עובדה ביולוגית או החלטה מוסרית?

היכולת להציג בקולנוע מציאות באופן שנאמין לה גם כשהיא לא צפויה, מלמדת משהו גדול על החיים, ובתוך כך על תפיסות עולם. ״מה שמחבר בינינו״, סרטה של קרין טרדייה, המבוסס על רומן מאת אליס פרניי, הוא מסוג הסרטים האלה. דרך פיסול המציאות הוא מלמד משהו על נפש האדם ועל החיבורים האנושיים.

בכל פעם שנדמה שהעלילה מקדמת קשרים, הם נפרמים בדרך לא רציונלית, בגלל הקושי של הדמויות לקבל אותם או את השינויים שהם עשויים לגרום לחייהם. הסרט בוחן שאלות גדולות על רגשות ועל מערכות יחסים, ומוכיח שלפעמים דווקא מי שהכי לא חשבנו עליו – הוא זה שיפתח לנו את הלב.

הטרגדיה בסרט היא ריאליסטית. יש בה את היכולת להיות נוכחת בלי להיות מרכז הכובד, אלא – כמו בחיים – להפוך לתת ז׳אנר מודחק בריאליזם עצמו. זה כשלעצמו מפעיל מנגנון חיקוי מוצלח לחיים כמו שאנחנו מכירים אותם. הסרט לא מציע ריפוי מלא, אלא אפשרות לחיות לצד השבר. בכך הוא מצליח להיות אמיתי הרבה יותר מסרטים רבים העוסקים באובדן.

הסרט נפתח בדפיקה על דלתה של סנדרה (ולריה ברוני טדסקי). בפתח עומדים השכנים ממול, זוג צעיר – אלכס (פיו מרמאי) וססיל (ז׳ולייט ארמנה). ססיל, עם צירים מתקדמים ופקיעת מים, מבקשת ממנה שתשמור על בנם בן השש, אליוט (סזר בוטי).

קרין טרדייה מצליחה ליצור קולנוע הומניסטי נדיר, המעדיף להקשיב לדמויות במקום לשפוט אותן, ולהתבונן במערכות יחסים במקום לכפות עליהן מסקנות

עבור סנדרה, רווקה בת 50, פמיניסטית שספרים הם עיקר עולמה, זו משימה לא צפויה שמעוררת בה חשש. היא לא יודעת לטפל בילדים, אין לה צעצועים – אבל אין ברירה. מהרגע שאליוט נכנס לביתה, מתחיל סוג של קסם. אומרים שעבור ילדים היעדרות ההורים היא מפתח לכניסתם של זרים לעולם, מסוכן ככל שזה יישמע. ככל שהעלילה מתפתחת, הכניסה כאן הופכת לחזקה יותר מקשר דם.

ססיל מתה בלידת בתו של אלכס, לוסיל, וכעת על אלכס לתפקד כאם במשרה מלאה על כל המשתמע מכך. בד בבד עם פטירתה של ססיל, אנחנו מגלים שאליוט הוא בן מאב אחר, ושאלכס הוא לא אביו הביולוגי. כעת, האב האמיתי מבקש משמורת על הילד.

אלכס, שמרגיש אל אליוט רגשות אבהיים כנים, כועס בהתחלה, אבל נאלץ להשלים עם זה שאליוט יגיע אליו רק בסופי שבוע. בטווח שבין כל המורכבות המשפחתית ניצבת סנדרה, יציבה ונטועה, פתוחה ונינוחה. היא מהווה גורם של פיתוי, אבל הרומן הבא של אלכס יתפתח לבסוף עם מישהי אחרת, שייקח זמן עד שתגיע לליבו של אליוט.

״מה שמחבר בינינו״ מנסה להגדיר מחדש מהי בכלל משפחה, והוא עושה זאת תוך כדי הבאת דמויות נוספות מהמשפחה המורחבת של הגיבורים ותוך כדי ערבובן בחיים האישיים שלהם. זהו סרט ״שגרה״ לכאורה, כמעט מינימליסטי, אבל בעומקו הוא טומן בחובו רעיונות מורכבים על אהבה, אובדן, בחירה, הורות והאפשרות לייצר קרבה גם כשאין קשר דם.

קרין טרדייה מצליחה ליצור קולנוע הומניסטי נדיר, המעדיף להקשיב לדמויות במקום לשפוט אותן, ולהתבונן במערכות יחסים במקום לכפות עליהן מסקנות. היא לא הופכת את סנדרה ל״אמא חלופית״ ולא מענישה אותה על בחירותיה. להפך, הסרט מכבד את רצונה להישאר אישה שלמה גם מחוץ להגדרות המסורתיות של נשיות ואימהות.

אלכס הוא במובנים רבים גבר שהגורל הביס, אבל אותו הגורל ממש הוא גם זה שהולך להציל אותו. ואליוט הבן, אמנם התייתם מאמו הביולוגית, אבל בשל ההיעדר הוא הולך לקבל פיצוי הולם של קשר עמוק ולא צפוי. הסרט מפרק את המשוואה בין טיפול לבין ביולוגיה, ומראה שחמלה לא תלויה בתפקיד חברתי אלא ביכולת להיות נוכח עבור אדם אחר.

זה אולי ההישג הגדול ביותר של הסרט, שמבקש להרחיב את מושג המשפחה מבלי למחוק את האינדיבידואל. המשפחה לא מוצגת כמוסד ביולוגי או משפטי בלבד, אלא כמרחב רגשי הנוצר מתוך אחריות, חמלה ונוכחות. החיבור בין הדמויות הוא לא תוצאה של אידיאולוגיה, אלא של החיים עצמם, שמכריחים אנשים זרים להפוך בהדרגה לעוגן זה עבור זה. מכאן גם שם הסרט – ״מה שמחבר בינינו״ – שמרמז שקשרים עמוקים נוצרים לעיתים דווקא מתוך מקריות, ולא מתוך תכנון.

מבחינה קולנועית, טרדייה כבמאית מפגינה ביטחון מרשים. היא נמנעת ממניפולציות רגשיות. אין כאן מוזיקה שמאלצת את הצופה לבכות, אין נאומים גדולים ואין רגעי שיא הוליוודיים. במקום זה היא בונה רגש באמצעות מבטים, שתיקות, מחוות יומיומיות וזמן. הזמן הוא אולי הגיבור האמיתי של הסרט, כי רק בזכות רגעים קטנים הופך הקשר בין הדמויות למשמעותי.

כדי לבחון את ההתפתחות הזאת, הסרט מחולק באופן כרונולוגי ל־12 פרקים, שעוקבים אחרי התפתחות לוסיל מגיל שבוע, ובהמשך אחרי התפתחותם של שאר הגיבורים. הצילום משרת היטב את המבנה הזה. הקומפוזיציות אינטימיות, התאורה טבעית והמצלמה נשארת קרובה לדמויות מבלי לחדור אליהן באגרסיביות. נדמה שהסרט מבקש לא רק לספר על אינטימיות, אלא גם לצלם אותה באופן מכבד. אין ראוותנות אסתטית, היופי נובע מהפשטות של היומיום ומהאמון בפנים האנושיות.

למרות כל זה, בחלקו האחרון של הסרט, נדמה שהתסריט מוסיף עוד ועוד הסתעפויות דרמטיות, ולעיתים נדמה שהעומס הרגשי פוגע במידת האיפוק שאפיינה את חלקו הראשון. יש רגעים שבהם נדמה שטרדייה מבקשת להמחיש כל רעיון במקום לסמוך על הצופה שימשיך לחשוב אותו בעצמו, מה שמעניק תחושה מעט עודפת. גם דמותו של אלכס נוטה לפעמים לאובר־דרמטיות, והוא לא תמיד מצליח לשכנע בבחירות שלו.

אבל בסופו של דבר, מדובר בסרט עם ראייה רחבה נדירה, בייחוד בהיבט העמוק של ההבנה שלפיה האדם הוא יצור בעל ערך בפני עצמו, ושהגדרות ומסורתיות הן לא הדבר היחיד שמגדיר או מחבר אותו. ״מה שמחבר בינינו״ הוא סרט על האפשרות לבחור באחר גם כשאנחנו לא חייבים לו דבר מבחינה ביולוגית.

הוא שואל האם משפחה היא עובדה ביולוגית או החלטה מוסרית(?), האם אהבה היא רגש או מעשה(?), והאם קרבה נוצרת מלידה או מנוכחות מתמשכת(?); כשנדמה שגם אלה שיכחישו, יודעים את התשובה. בגלל שהתשובות בסרט אינן חד־משמעיות אלא פותחות פתח לתהייה – הן נוגעות ללב.

---

מה שמחבר בינינו
בימוי: קרין טרדייה
106 דקות; צרפת, 2024
4 כוכבים