בר מיסוצ׳ניק לא יוצרת מתוך הבנה - אלא מובילה אליה

בר מיסוצ׳ניק גדלה בפתח תקווה, וכבר בגיל צעיר ידעה שהיא רוצה לעסוק במשחק. בגיל 14 התקבלה לבית הספר לאמנויות ״תלמה ילין״, ובמשך כל התיכון הייתה קמה בחמש בבוקר כדי לנסוע מדי יום לגבעתיים, שם הוא ממוקם.

שנים אחר כך, אחרי ששיחקה בסדרה ״שטיסל״, היא החליטה להירשם לקורס ערב בבימוי במכללת מנשר, מתוך רצון להבין את הצד השני של המצלמה. מה שהתחיל ככלי עבודה עבור שחקנית הפך להתאהבות מוחלטת במקצוע.

מיסוצ׳ניק החליטה ללמוד קולנוע, גם כן במנשר, והגיעה לקו הסיום עם שני סרטי גמר מרשימים במיוחד – האחד דוקומנטרי והשני עלילתי. על פניו מדובר בשתי יצירות שונות לחלוטין, אלא שככל שמעמיקים בהן, מתברר שלא רק הסרטים משוחחים זה עם זה, אלא גם הדרך שבה נוצרו.

סרט הגמר הראשון, ״לא רואים על איתי״, הוא סרט דוקומנטרי קצר שהוקרן בבכורה בתחרות הסטודנטים של פסטיבל דוקאביב 2026 וזכה בפרס העריכה. הסרט עוקב אחר חרדת הוריה של בר לקראת גיוסו של אחיה הצעיר, איתי – תיעוד שהופך בהדרגה למסע משפחתי של גילוי אמת שהודחקה במשך שנים.

מיסוצ׳ניק כלל לא התכוונה ליצור סרט. היא החלה לצלם את אחיה מתוך צורך אישי, רגע לפני גיוסו, כשהמצלמה שימשה עבורה שכבת הגנה מפני המציאות. השיחות שהתפתחו מול העדשה הפכו לחלק בלתי נפרד מהסיפור עצמו

״לא רואים על איתי״, כשמו כן הוא, עוסק בקושי שקוף. במבט ראשון איתי נראה כמו כל נער אחר העומד בפני גיוס, אבל ככל שהסרט מתקדם, מתברר עד כמה המבט הראשוני עלול להטעות. המצלמה של בר לא רק מתעדת את המסע, אלא הופכת לחלק ממנו – היא מאפשרת למשפחה לדבר על דברים שהודחקו במשך שנים, לראות את איתי מחדש, ובסופו של דבר מובילה לאבחון ולטיפול שמיטיב איתו. רגע לפני שהסרט מסתיים, כשאנחנו נפרדים מאיתי בפריים האחרון, נדמה שלא רק הוא השתנה – אלא גם האופן שבו אנחנו רואים אותו.

מיסוצ׳ניק כלל לא התכוונה ליצור סרט. היא החלה לצלם את אחיה מתוך צורך אישי, רגע לפני גיוסו, כשהמצלמה שימשה עבורה שכבת הגנה מפני המציאות. בגלל שעבדה לבדה, בני המשפחה התרגלו במהירות לנוכחותה, והשיחות שהתפתחו מול העדשה הפכו לחלק בלתי נפרד מהסיפור עצמו. רק בשלב מאוחר יותר הבינה שהחומרים שנאספו הפכו לסרט.

אלא שהמסע לא הסתיים עם הצילומים. תהליך העריכה נמשך כמעט שלוש שנים. לאורך כל הדרך היה חשוב למיסוצ׳ניק שהמשפחה, ובעיקר איתי, יוצגו בכבוד וברגישות. רק לאחר שקיבלה תגובות מאנשים על הרצף האוטיסטי ומבני משפחותיהם, שסיפרו שהרגישו מיוצגים באופן מדויק ומכבד, הרגישה שהסרט הגיע לגרסתו הסופית ומוכן לצאת לאוויר העולם.

הגבולות המטושטשים שבין אהבה, טיפול ותלות

סרטה השני, ״פעם ראיתי רכבת נוסעת״, הוא סרט עלילתי שיוקרן בבכורה במסגרת תחרות הסרטים הקצרים של פסטיבל הקולנוע ירושלים (12.7, 12:30). הסרט עוקב אחר איה (שמשחקת מיסוצ׳ניק בעצמה), צעירה המטפלת באביה חסר הישע, שמערכת יחסים עם אמן מבוגר מאלצת אותה להתמודד עם הגבולות המטושטשים שבין אהבה, טיפול ותלות.

אם ב״לא רואים על איתי״ מיסוצ׳ניק מתבוננת במשפחתה מבעד לעדשת המצלמה, כאן היא כבר נכנסת אל תוך העולם שבראה ומגלמת את הדמות הראשית. איה מנסה להשתחרר מהמשקל שהיא נושאת על כתפיה, והמרחבים הפתוחים שמחוץ לבית ניצבים פעם אחר פעם מול הבית הסגור והמחניק. נדמה שלא רק הדמות מחפשת מוצא – גם הפריים עצמו.

מעניין לגלות שכמו הגיבורה שלה, גם מיסוצ׳ניק עצמה לא ידעה בתחילה לאן הסרט יוביל אותה. במשך חודשים הסתובבה בלי רעיון, עד שלילה אחד התיישבה לכתוב, ובתוך שעות ספורות נולד כמעט כל שלד התסריט. גם כאן, כמו בדוקו, היצירה הקדימה את ההבנה.

האמנות היא לא רק נושא בסרט, אלא גם הדרך שבה הוא נולד. שמו, ״פעם ראיתי רכבת נוסעת״, נלקח מציור של חבר קרוב, עירד לביא, שיצר גם את הציורים המופיעים בו. מיסוצ׳ניק מספרת שכשראתה את הציור לראשונה היא פרצה בבכי, בלי שידעה להסביר מדוע. רק בדיעבד, לאחר שהתסריט כבר נכתב, התברר לה עד כמה הדימוי שמשך אותה מלכתחילה מהדהד את העולם שיצרה.

גם הליהוק של אביה לתפקיד האב לא היה בחירה מקרית. בתחילה חיפשה שחקנים מקצועיים, אבל לאחר שהחליטה לגלם בעצמה את איה, הבינה שגם אביה הוא האדם הנכון ביותר לתפקיד. העבודה המשותפת ביניהם הפכה את הסרט לעימות אינטימי עם הפחד שמלווה אותה – היום שבו תידרש לטפל באביה באמת.

בהתחלה הייתה מיסוצ׳ניק משוכנעת שאין קשר בין שני הסרטים. מבחינתה מדובר בשתי יצירות שונות לחלוטין. רק אחרי שאנשים שצפו בהם החלו להצביע על מוטיבים חוזרים, ובראשם דמות ה״ילדה ההורית״ – מי שלוקחת אחריות על המבוגרים שסביבה – היא התחילה לחבר ביניהם. התגובות של הצופים פקחו את עיניה וגרמו לה להתבונן ביצירה שלה מזווית אחרת.

אבל נדמה שנקודת החיבור העמוקה יותר נמצאת דווקא באופן שבו היא יוצרת. בשני הסרטים היצירה לא נולדת מתוך הבנה, אלא מובילה אליה. בדוקו, המצלמה חושפת אמת שהמשפחה לא הצליחה לראות במשך שנים. בעלילתי, התסריט נכתב כמעט באינסטינקט, ורק בדיעבד הצליחה מיסוצ׳ניק להבין מה באמת כתבה. במובן הזה, הקולנוע לא רק מספר את המציאות – הוא מגלה אותה ומשנה אותה.

מיסוצ׳ניק מגדירה את האמנות כפרקטיקה רוחנית. אחרי קריאה בשני סרטיה, קשה שלא להרגיש שזו לא רק הצהרה על תפיסת עולמה, אלא גם מפתח להבנת הדרך שבה היא יוצרת. כעת, לאחר שסרטי הגמר מאחוריה, היא כבר עובדת על הפרויקטים הבאים שלה וממשיכה לנוע בין דוקומנטרי, עלילתי ומשחק.