״חיי שרה״: האם אפשר באמת להיוולד מחדש?

אלבר קאמי הוא זה שכתב שהאומללות מתחילה כשהאדם דורש מהעולם משמעות, ומסתיימת כשהוא מסוגל ליצור אותה בעצמו. ברוח זו האומללות היא לא רק כאב – היא הרגע שבו האדם מגלה שהעולם לא חייב לו תשובה.

״חיי שרה״ הוא סרט ביכורים דוקומנטרי וקטן שמתמודד בתחרות דיאמונד לקולנוע ישראלי־תיעודי בפסטיבל ירושלים וישודר בהמשך ביס דוקו. במרכז הסרט חוסר אונים ודמות שלעיתים נדמה שהעולם מוחץ בכף רגלו. זהו סרט מעט פרום באופניו האמנותיים, שבמרכזו אישה־ילדה, פוסט טראומטית, גרושה ויוצאת בשאלה, שמגלה שהיא בהריון בחודש שלישי ונמצאת בצומת בין תהום להתחלה מחדש.

עד כמה שזו נשמעת גיבורה ״יוצאת בשאלה״ שאנחנו מכירים מסיפורים אחרים, אם יש משהו שמייחד את סרטה התיעודי של שירי חורי־אבו – שזהו ניצן ראשון ביצירתה הקולנועית – זה הבחירה להימנע מהפיכת הסיפור ל״עוד״ סיפור. הדבר נעשה מתוך התמקדות אמיצה במקום הנמוך והמדכא של הדמות, באופן יומיומי וסיזיפי, דרך המקומות שלרוב סרטים לא מתמקדים בהם, עד להתרה הלא צפויה והאופטימית של הסיפור.

הסרט מציע דיוקן אנושי מורכב של שרה, צעירה מרקע חסידי ברסלבאי, שעזבה את העולם החרדי ומנסה לברוא לעצמה קיום חדש, דווקא בתקופה שבה היא נכנסת לאימהות ללא קרקע יציבה לגדל בה את התינוקת שעתידה להיוולד. הוא מתעד חמש שנים בחייה של שרה, החל מהריון בלתי מתוכנן, כשהיא נעה בין דירות זמניות, ללא בית קבוע וללא עוגן ברור ועד לסוף המכונן.

במקום להציג את האימהות כאידיאל או כפתרון, חורי־אבו מתארת אותו כמרחב של בדידות עמוקה. האם הצעירה לא מקבלת גאולה דרך הלידה, להפך, האחריות החדשה חושפת ביתר שאת את היעדר הבית, המשפחה והרשת התומכת

במהלך אותן שנים נדמה ששרה ננטשת ועזובה, אבל בד בבד נאספת על ידי נשים חרדיות שמנסות לעזור לה. הבולטת מביניהן היא אם הבית במדרשת ״שירת הלב״, שהוא גם בית מחסה ושיקום לנערות בסיכון.

מבחינה קולנועית, כוחו הגדול של הסרט טמון במצלמה שנשארת קרובה לדמות, אפילו ברגעיה האינטימיים ביותר. היא מתבוננת בגופה המשתנה של שרה, בשתיקותיה, במחשבותיה. את אותן המחשבות היא כותבת לפעמים במכתבים לאביה שנפטר כשהיתה בת עשר, או מקליטה בהודעות קוליות לאמה שניתקה איתה קשר.

שם, במעברים הבלתי פוסקים בין מרחבים, ובשברים הזעירים שמרכיבים את היומיום של שרה – משייטת המצלמה, בצילומים נדירים ואותנטיים מהשכונות החרדיות ביותר בירושלים – תמונות שהן הנכס האסתטי של הסרט. זוהי בחירה בתנועה קולנועית נוכחת ועדינה, שמעדיפה את הזמן על פני האירוע ואת ההתבוננות על פני ההצהרה.

הבחירה הזו מעניקה לסרט חזות פשוטה, לכאורה, אבל לצד זה ממד עמוק. ״חיי שרה״ לא עוסק רק בזהות דתית או בחזרה בשאלה. הוא עוסק בשאלה רחבה יותר: האם אפשר באמת להיוולד מחדש? הסרט מציע שהתשובה מורכבת. היציאה מהחברה החרדית לא מוחקת את העבר אלא הופכת אותו למשא, לעיתים כבד וחונק ולעיתים מנחם.

הזיכרון, הגוף והאימהות מחזירים שוב ושוב את שרה אל המקום שממנו ביקשה להתרחק. כך הופך הסרט מדיוקן חברתי למדיטציה של זיכרון, שייכות וזהות. כשהיא מתקבלת לתשאול לפני לידה, לדוגמה, היא מפרקת את הטרגדיה האישית שלה כמו רשימת מכולת: אלימות, אונס, כת, נישואין, גירושין.

אלו דברים שלא נאמרים מפורשות באקספוזיציה של הסרט אלא ברגע של מעבר גורלי, הפיכתה של שרה לאם. ככל שהתמונה מתבהרת יותר לגבי הסיפור, כמו תיאור האונס שחוותה מעצם העובדה שהתחתנה צעירה ולא ידעה דבר על מיניות, מאפשר לנו הבנה עמוקה יותר עליה כדמות.

האימהות היא לב הסרט, ולא בכדי. כששרה מדברת על הריונה, היא שואלת ״בורא עולם כנראה התבלבל?״. במקום להציג את האימהות כאידיאל או כפתרון, חורי־אבו מתארת אותו כמרחב של בדידות עמוקה. האם הצעירה לא מקבלת גאולה דרך הלידה, להפך, האחריות החדשה חושפת ביתר שאת את היעדר הבית, המשפחה והרשת התומכת. במובן הזה, הסרט מערער על המיתוס התרבותי שלפיו אימהות מעניקה בהכרח משמעות ויציבות, ומעלה את האפשרות שהיא יכולה גם להעצים את תחושת התלישות.

שייכת ולא שייכת

אחד ההישגים המרשימים של הסרט הוא הימנעותו משיפוט. החברה החרדית לא מוצגת כמפלצת, אבל גם העולם החילוני לא מתגלה כהבטחה. זהו ואקום שבו נעים יוצאים בשאלה רבים – הם חסרי השכלה ויכולת להשתלב בחילוניות.

על אף הסממנים החיצוניים, החילוניות במידה רבה זרה להם, והם מוצאים נחמה בעיקר בסביבה התומכת שאותה בחרו לעזוב. העוני הוא מוטיב מאפיין וקורע לב בסיפור. זה בא לידי ביטוי דרך המילים והמצבים אבל גם דרך הקירות המתקלפים ותחושת חוסר המוצא והאחריות של שרה לבתה.

שרה נותרת בבדידותה, בטווח השקוף שבין העולמות – שייכת ולא שייכת לשניהם. זהו מצב קיומי שהסרט מצליח ללכוד ברגישות נדירה. דווקא בגלל שאין בו ״רעים״ ברורים, הכאב מרגיש אמיתי יותר. שרה ניצבת מול העולם כמו מדבר אילם, לכודה. אבל דווקא במקום הנמוך ביותר שלה, נולדת האפשרות לחירות ונחמה שמותאמת לגיבורה ולתפילתה החרישית והגלויה, כמו שמציע סוף הסרט.

אני לא יודעת אם היוצרת קראה את כתבי אלבר קאמי, אבל משהו מרוח דבריו מרחף על פני הסרט. האדם האומלל הוא לא מי שסובל בלבד, אלא מי שמביט בסבלו בעיניים פקוחות ומסרב להיכנע לו. הוא ממשיך ללכת בתוך האבסורד – לא בגלל שמצא גאולה, אלא כי ההליכה עצמה היא צורה של התנגדות.

גם העריכה של הסרט מאפשרת לרגעים לנשום ולא חוששת משתיקות ומחללים ריקים, או יתרה מזאת – עזובים. הצילום מלווה את שרה בגובה העיניים, בלי לטשטש פגמים, בלי להפוך אותה לסמל ובלי לייפות את המציאות. הבחירה הזאת לעיתים מדגישה את האיפוק, ולכן לעיתים גם הופכת למגבלה.

מי שמחפש הקשרים רחבים יותר – חברתיים, פוליטיים או היסטוריים – עשוי לחוש שהסרט נמנע מהרחבת המבט. באופן דומה, הסרט מתחיל לעורר עניין נרטיבי אחרי אקספוזיציה ארוכה יחסית שכוללת בחירות שהן לא דווקא הכרחיות (כמו שיחת הטלפון של שרה לארגון למניעת הפלות ״אפרת״, שבמקום להעצים את הקונפליקט הופכת אותו לסתמי).

ההתמקדות הכמעט מוחלטת בחוויה האישית של שרה מייצרת אינטימיות יוצאת דופן, אבל גם נוטה לעודף טריוויאליות שמותירה שאלות גדולות ללא מענה; ודמויות מפתח, שמוזכרות אבל נעדרות מהסרט לחלוטין, ולא ברור אם נעשה ניסיון לפנות אליהן.

בסופו של דבר, ״חיי שרה״ הוא סרט ביכורים שמעמיד במרכזו בדידות קיומית, ומגלה את הקשר העמוק בין אם לבת, כמו ששר מתי כספי ״זו ילדותי השנייה״. הקשר של שרה עם בתה נעמי הוא זה שלבסוף מציע ריפוי דרך היומיום והגדילה המשותפת, של האם בת ה־21 ובתה התינוקת שנולדה בעל כורחה, לאורך חמש שנות התיעוד של הסרט ועד לסופו המפתיע.

---

חיי שרה
בימוי: שירי חורי־אבו
60 דקות; ישראל, 2026
4 כוכבים
פסטיבל הקולנוע ירושלים, 15-16.7