״מאמא״: יבגניה דודינה מפליאה בסרטה של אור סיני

גבר ואשה בעיצומו של פלירטוט ביתי. מאוחר בלילה כנראה, הסלון שהם ישובים בו מעוצב היטב, חלל ענק ובתוכו הם בלב המשחק. הוא נראה כמי שרוצה יותר ממה שהיא מוכנה לתת; היא חושבת שהיא קצת משחקת בו. הוא מצידו יודע היטב מה אומרים המבטים שלה עליו.

היא מנסה לערער גם על זה. זה לא ממש מצליח לה, או שבעצם היא מתכוונת לדבר אחר, והנה הם רוקדים שם בסלון הבית. כשהמצלמה מתבוננת בהם מקרוב, בגבר הצעיר ובאשה המבוגרת ממנו, נראה שהם מכירים היטב אפילו את הצעדים האחד של השנייה, ויש ביניהם כמעט ביתיות. אבל בתוך הריקוד הזה לרגע נדמה כי אולי דווקא זה פלירטוט של התחלה, והם כמעט זרים.

ברגע אחד, כשהכול לגמרי ״באמצע״, נהיה לה פתאום מאוחר מאוד והיא נבהלת ועוצרת הכול מיד. אבל סינדרלה לא הולכת לשום מקום, אין לה דדליין לכאורה, היא הרי ״בבית שלה״. כשהיא ״דוחפת אותו״ לפינת מסתור והולכת לקבל את פניהם של הבאים. כשהיא שולחת אותו החוצה עם אוכל שהכינה לו, בבת אחת הסצנה מתהפכת, ואולי בעצם לא.

הסרט ״מאמא״ של אור סיני, שיצא השבוע לבתי הקולנוע (ובשנה האחרונה הוקרן בפסטיבל קאן, בפסטיבל הקולנוע ירושלים 2025, ואף זכה בפסטיבל סרטי נשים בירושלים), מספר סיפור שהוא לגמרי מכאן, ובאותה עת ״מבחוץ״ לגמרי. מילה (יבגניה דודינה) היא מהגרת־עבודה מפולין, שעובדת אצל משפחה אמידה, שחיה בבית רחב מידות ומעוצב למשעי בישראל. הקשרים שלה עם המעסיקים שלה ״חמים וטובים״, והיא מצידה מולכת על הבית.

הטון האירוני הוא חלק מהסרט, שעולה ממנו כמעט המובן מאליו, השקוף, הכרוך ביחסי הכוח הביתיים עם בעלי המקצועות שחיינו חשופים לעיניהם עד הקצה – מטפלות, עוזרות בית, גננים, עובדים סיעודיים, ועובדים במשק הבית

היא לא מטפלת סיעודית, לפחות לא באופן המקובל של התפקיד, וגם לא רק מנקה או משרתת, לפחות לא באופן רשמי. היא אחראית בבית המפואר הזה כמעט על הכול. הניקיון השוטף והקפדני (גם של מאווררי התקרה), הבישול, אירועי האירוח החגיגיים, ובמובנים מסוימים אפילו על היחסים שבין האם לבתה. כל זה ״בידיים שלה״. מין ״סוכנת בית״ של פעם.

המעסיקים שלה לא מנצלים אותה, לפחות לא במובן המקובל, הם מעריכים אותה מאד. כשהיא לא נמצאת היא חסרה להם ממש. כשהם מדברים איתה על זה הם קוראים לזה געגועים. האם גם זה ״חלק מהדיל״?

הטון האירוני שבו אני כותבת את הדברים הוא חלק מהסרט. מה שעולה ממנו הוא כמעט המובן מאליו, השקוף, הכרוך ביחסי הכוח הביתיים האלה, עם בעלי המקצועות הללו, שחיינו חשופים לעיניהם עד הקצה. מטפלות, עוזרות בית, גננים, עובדים סיעודיים, ועובדים במשק הבית – יש קודים שלמים שכרוכים לא רק בהיררכיה מולם, אלא גם בהעמדת פנים ונימוס הדדי.

הקולנוע ״אוהב״ את היחסים האלה. כמעט תמיד כרוך בהם סיפור שיש בו סוד או רבדים דרמטיים כמעט מובנים מאליהם. אבל מה שמעניין בסרט הזה, הוא שכל זה מתגלה כמעט כתחבולה. נסיבות הנסיעה של מילה לביקור משפחתי אף הן כרוכות בהיררכיה ובתלות שמבנות את היחסים האלה.

אבל מהרגע שהיא יוצאת ״מסיפור אחד״ שבתוכו היא חיה בישראל, ונכנסת או חוזרת ל״סיפור אחר״ שמתקיים בכפר הרחוק שבו גרה משפחתה, כל זה לכאורה נשאר מאחור. הבית, המשפחה, האנשים הקרובים לה, כל המוכר הזה, כמו בסיפור של ש״י עגנון, מתגלה בו־זמנית כמוכר עד כאב אבל גם זר או רחוק, או בעיקר מאוחר.

אחד הדברים היפים בסרט הזה שהוא מנסה להניח מאחוריו כמעט לגמרי את המקום הישראלי, ולהתבונן בחיים ששם, בכפר ההוא, מבלי לתת ל״סיפור שלנו״ להסיט את המבט מהעיקר. יבגניה דודינה במשחק מפעים, היא אותה אישה עצמה לאורך כל הסרט, ועם זאת, כמעט אי אפשר להכיר אותה. לפעמים היא ״מלכת בית״ אחד, לפעמים מלכה באחר.

לפעמים, בתסרוקת אחרת, או בלבוש לא לה, כמעט אי אפשר לזהות אותה (פה, ולפעמים שם). ברגעים נפלאים במיוחד היא לכאורה חשופה עד כאב, והחשיפה הזו מסוכנת, שלא לומר אכזרית. היופי שלה מתגלה בכל כך הרבה גוונים ודרכים, המבט של מילה, האצילות, החוכמה, הפתיינות, היהירות, הכוח, הזיוף, כל אלה לובשים צורות חדשות ומתחלפות.

ומעל כל זה, השאלה מתי מילה ״משחקת״ ומתי היא לגמרי היא, מתי היא מלאת כוח, ומתי היא פגיעה עד הקצה, ובעיקר, מה היא יכולה או לא יכולה לעשות בחייה. מי הלב ומי ״הניצבים״ בסיפור חייה – כל השאלות האלה לובשות כל הזמן צורות חדשות, לגמרי לא מובנות מאליהן.

העיצוב הנפלא מוסיף לסרט עוד שכבות ויופי: הבית בתל אביב, הבית בכפר, הבית שבו חיה משפחתה. התנועה ביניהם, העיצוב שלהם, מספרים סיפור שבו המרחב הוא לא רק ״לוקיישן״, אלא נושא איתו סיפור שלם

העיצוב הנפלא של המרחבים מוסיף לסרט עוד שכבות ויופי (עיצוב אמנותי: עוז שטמלר, אליציה קז׳ימיירצ׳ק, אלכסנדרה קלמנס). הבית בתל אביב, הבית שהיא בונה בכפר, הבית שבו חיה משפחתה, הבית האחר שהיא מגלה, כל אחד מהבתים האלה עומד לעצמו, אחר, חד פעמי.

ובמקביל, התנועה ביניהם, העיצוב שלהם, מספרים סיפור שבו המרחב הוא לא רק ״לוקיישן״, אלא נושא איתו סיפור שלם, מלא שכבות. עלבון, יהירות, עליבות, ביתיות, חום וקור, כל אילו ועוד נוכחים בדרכים שונות בכל אחד מהבתים הללו. מאירים האחד את עלבונו וכוחו של השני.

סיום הסרט הוא במובנים רבים דבר והיפוכו. מבלי להיכנס לספוילרים, הסדר לכאורה חוזר על כנו, אבל ברור שאי אפשר כבר להחזיר אותו. יש משהו קצת סכמטי בקו העלילה שמתפתח לקראת סיום, גם אם הפריעה שלו לכאורה מאירה אותו באור אחר. אבל יפה במיוחד האופן שבו לרגע הגבול הברור שבין פנטזיה למציאות, בין כוח לבין גורל, מתערער.

נדמה כי סיני מבקשת לספר שני סיפורים בו־זמנית. שתי אפשרויות, וגורל שחורץ אותן. האם כל אישה יכולה לעצב את חייה, ולו במעט, כרצונה? האם אנחנו יכולים להתוות את חיי התלויים בנו? האם שימוש בכוח הוא תמיד שרירות לב? ואולי יותר מכול, האם ״מכאן״ אפשר באמת לראות או לספר את הסיפור של ״שם״ במלואו?

בכותרות הסיום של הסרט מופיעים שמות של נשים שלהן הקדישה סיני את הסרט הזה, נשים שכמו שהיא מתארת נאלצו לנסוע רחוק כדי להבטיח מקום טוב יותר ליקרים להן. הסרט הזה מתחיל לספר את מה שמסתתר מאחורי הכותרת הזו. המאמצים הכרוכים בחייהן, השקיפות, האובדן (אפילו של הזמן היקר מכל), הצורך בהעמדת פנים, הסיפור המנומס שמסתיר את כל זה, ובעיקר מה שאנחנו מסוגלים או לא מסוגלים לראות, כל זה הוא גם סיפור עלינו, לא רק עליהן.

---

מאמא
יוצרת: אור סיני
ישראל, פולין 2025, 93 דקות
4 כוכבים