מפארקור במודיעין למילואים בחרמון: המסע אל ״עין אחת פקוחה״

סרטו הראשון באורך מלא של תם גיאת, ״עין אחת פקוחה״, הפך בתוך זמן קצר לאחד הסרטים המדוברים של השנה. הוא זכה בפרס סרט הביכורים בפסטיבל דוקאביב ונכנס לרשימה הקצרה (״שורטליסט״) של פרסי אופיר. אלא שהמלחמה, שהפכה ללב הסרט, אינה כל הסיפור. ביצירתו חוזר גיאת שוב ושוב אל שאלות של אור וחושך, אמונה ומשבר, ואל הניסיון למצוא משמעות בתוך מציאות מתערערת.

גיאת גדל במודיעין במשפחה דתית. אביו מהנדס אלקטרוניקה, ואמו מטפלת באמנות, שבסטודיו שלה בתוך הבית תמיד היה מקום ליצירה. ובכל זאת, קולנוע מעולם לא נראה עבורו כמו מסלול חיים טבעי. ״להיות אמן או יוצר לא היה חלק מהסיסטם שלי״, הוא מספר. 

דווקא משום כך, ההבנה שזה הייעוד שלו הגיעה בהדרגה, כמעט בהפתעה. לא מתוך אהבה מוקדמת לסרטים או היכרות עם עולם הפסטיבלים, אלא מתוך משיכה עמוקה למעשה היצירה עצמו – לצילום, לעריכה ולניסיון להבין את המציאות דרך המצלמה.

דרכו של גיאת אל הקולנוע לא התחילה דרך סרטים, אלא דרך הפארקור. כנער, הוא עסק בענף לא במובן האקסטרימי של קפיצה בין גגות, אלא כחיפוש אחר תנועה, זרימה ויצירתיות בתוך המרחב העירוני. הוא החל לצלם ולערוך סרטונים, וכך גם למד לראשונה לעבוד עם תוכנת פרמייר. 

כשפרצה המלחמה גיאת נקרא למילואים בחרמון. בשלושת השבועות הראשונים כלל לא חשב לצלם. רק אחרי היציאה הראשונה הביתה החליט לקחת איתו מצלמה, מתוך רצון להבין ולעבד את המציאות שנכפתה עליו

מעבר למיומנויות הטכניות, הפארקור שינה את האופן שבו התבונן במציאות. הרחוב חדל להיות רק מקום שעוברים בו, והפך למרחב של אפשרויות, זוויות ואתגרים. אותה סקרנות להתבונן בעולם מזווית אחרת ולחפש משמעות במקומות היומיומיים ביותר תלווה בהמשך גם את יצירתו הקולנועית.

כשפרצה המלחמה ב־7 באוקטובר, גיאת נקרא למילואים בחרמון. בשלושת השבועות הראשונים כלל לא חשב לצלם. רק אחרי היציאה הראשונה הביתה החליט לקחת איתו מצלמה, מתוך רצון להבין ולעבד את המציאות שנכפתה עליו. את אוהד מילשטיין (״מונוגמיה״), שהיה אחד ממוריו, כבר הכיר מלימודיו במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, והוא עודד אותו להמשיך לתעד באופן אינטואיטיבי את מה שמושך את מבטו. לימים הפך מילשטיין גם למפיק הסרט ולשותפו לעריכה.

בהתחלה משכה את מבטו דווקא השגרה בשולי המלחמה – רגעי האבסורד בבסיס, בעלי החיים שהסתובבו במוצב, החברים לשירות, והניגוד בין נופי החרמון השלווים לבין המלחמה שהתחוללה הרחק משם. בהמשך הצטרפו אליהם גם שיחות הטלפון עם אמו והיומנים שכתב לעצמו. 

הצפייה ב״אור צלמוות״, פרויקט הגמר שיצר גיאת במסגרת לימודיו בבצלאל, חושפת עד כמה שתי היצירות נולדו מתוך אותו עולם רעיוני. בעוד ש״אור צלמוות״ עוסק במשבר אמונה ובמתח שבין אור לחושך, ״עין אחת פקוחה״ ממשיך את אותו עיסוק דרך המציאות שנכפתה על גיאת במלחמה. בשתי היצירות הוא מבקש להחזיק בסתירות, במקום למהר להכריע ביניהן.

דווקא משום ש״עין אחת פקוחה״ נולד מתוך החוויה האישית של גיאת, טמון בו גם כוחו. להפתעתו, הסרט הצליח לגעת בצעירים, בחיילים, בדתיים, בחילונים ובצופים מכל קצות הקשת הפוליטית. רבים מהם סיפרו לו שהרגישו כי הסרט מצליח לבטא את התחושות והשאלות שמלוות את דורם מאז פרוץ המלחמה. עבור גיאת, זו הייתה גם תזכורת ליוצר שהוא מבקש להיות: ככל שהוא מעז לצלול עמוק יותר אל החוויה האישית שלו, כך היצירה מצליחה להפוך לאוניברסלית ולגעת באנשים רחוקים ממנו לכאורה.

כעת גיאת כבר חושב על היצירה הבאה. בימים אלה הוא מפתח רעיון חדש, שככל הנראה ימשיך לנוע בתחום הדוקומנטרי, אך מדגיש שאינו רוצה להינעל על מדיום מסוים. מבחינתו, הרעיון הוא זה שצריך להכתיב את הצורה – בין אם מדובר בסרט תיעודי, קולנוע עלילתי, וידאו ארט או כל מדיום אחר. במקביל, אחרי שנים שבהן עסק בעיקר ביצירה אישית, הוא מבקש גם להתנסות בעבודה עם יוצרים אחרים – לצלם, לערוך ולחוות את תהליך היצירה דרך שיתופי פעולה.

״עין אחת פקוחה״ ממשיך בימים אלה את סבב ההקרנות ברחבי הארץ. הסרט יוקרן בסינמטק תל אביב במהלך חודש יולי. בתאריכים 16 ו־17 בחודש תתקיים לאחר כל הקרנה שיחה עם היוצר ובהמשך השנה צפוי הסרט לעלות גם ב־Yes דוקו.