RCA 2026 // אלמוג גרף־גרסל

מי?

אלמוג גרף־גרסל, בן 22. לא עשיתי תואר ראשון, יש לי רקע בקולנוע עוד מתיכון אלון ואחר כך כאפטריסט (motion designer). כשחיפשתי תוכניות אקדמיות באנימציה, מצאתי שלא התחברתי לתוכניות שהתקבלתי אליהן – או כי הן מפוקסות מדי על הצד הטכני של העבודה; או כי לא התחברתי לסרטים שיוצאים מהן.

כשמצאתי את התוכנית ב־RCA משכה אותי הגישה שלה – יש בה ציפייה ודרישה לבסס את היצירה שלך על המוו מחקר עצמאי והרבה תיאוריה. סטודנטים מגיעים מרקעים שונים זה מזה, חלק ישר אחרי תואר ראשון, אחרים אחרי שנים עמוק בתעשייה ואחרים למדו אנימציה לפני חצי שנה. זה יוצר מגוון מושך בסרטים שיוצאים מהקורס. אחרי שבדקתי שאפשר להתקבל בלי תואר ראשון, הגשתי תיק עבודות ברגע הממש־האחרון ותוך חודשיים עברתי ללונדון.

הלימודים

הלימודים מתחילים מהרבה התנסות וקריאה. כמעט כל מי שמגיע מחפש לשנות משהו באופן שבו הוא יוצר, ובשלושת החודשים הראשונים יש זמן לבסס את זה. זוכים להכיר את הקהילה של האנימציה בלונדון ובעולם, ולהבין עד כמה העולם הזה – בפרט ברמה האקדמית – הוא קטן. יש בזה משהו מרגש כי הכל מרגיש קרוב פתאום.

בין אם בביקורים ב־Aardman (יוצרי וואלס וגרומיט, מרד התרנגולים וכו׳) או במפגשים עם מרצים חיצוניים, אתה זוכה להרגיש אינטימיות עם העולם הזה. גם המרצים כולם יוצרים בעצמם, מה שהוא יתרון בהתחשב בעבודה שהתוכנית היא מבוססת בימוי.

אחרי ההגשה של תיק העבודות, נוכחתי עד כמה העבודות שלי עוסקות באינדיבידואלים בודדים ומנותקים משאר העולם. הרגשתי שאני מגביל את עצמי, אז פתחתי את השנה במחקר על תודעה קבוצתית

אחרי הסמסטר הראשון מתחילים להיכנס להפקה של סרט הגמר – תהליך שמלווה אותך אל הסמסטר השלישי. כרגע אנחנו שבוע לפני ההגשה, אז זו תקופה לחוצה. בחודשים האחרונים אני עובד בערך 12 שעות ביום; אבל הקהילה שנוצרת בין הסטודנטים מחזקת ומאפשרת את זה. העובדה שכל אחד מגיע מגיע מדיסציפלינה אחרת לגמרי מייצרת גם הרבה מוטיבציה.

פרויקט הגמר

Wotan הוא סרט אנימציה קצר, שמספר על זוג תאומים שמשחקים ביער שבשולי העיר – משחק שבמסגרתו האחות צדה את אחיה כעכברוש. כשהם פוגשים את ווטאן, ציד עכברושים אמיתי שמלמד אותם איך לצוד, האשליה מתנפצת ומכריחה אותם להתמודד עם המציאות שמאחורי המשחק שלהם.

אחרי ההגשה של תיק העבודות, נוכחתי עד כמה העבודות שלי עוסקות באינדיבידואלים בודדים ומנותקים משאר העולם. הרגשתי שאני מגביל את עצמי, אז פתחתי את השנה במחקר על תודעה קבוצתית.

במהלך קריאה בכתביו של יונג, התחלתי לחשוב על הסיפור של החלילן מהמלין. הסיפור תמיד הלחיץ אותי כילד, ועניין אותי לעבוד איתו. עוד לא חשבתי על זה בתור פרויקט הגמר, אבל ברגע שהתחלתי לחקור על האגדה – הבנתי שמדובר באירוע אמיתי עם עדויות בכתב מארכיון העירייה של המלין.

יש הרבה תיאוריות מאחורי היעלמות הילדים, אבל נראה שהסיפור על מגפת העכברושים מנותק מהמציאות והשתלב בנרטיב רק אחר כך. הזווית הפוליטית לעומת זאת, בלתי ניתנת להכחשה. ככל הנראה מדובר בהגירה המונית, והזווית שאותי עניינה במיוחד מסגרה את הסיפור כמסע צלב שבו ילדים מגויסים למען מטרה שהם עוד לא מבינים.

זה סיפור שעוסק בדרך שבה אנחנו יורשים אלימות ואידיאולוגיה, ובדרך שבה אנחנו חוצבים קדימה את העתיד של דורות הבאים.

עתידות

הקהילה של אנימציה וקולנוע בלונדון היא חיה ואקטיבית, ואני מקווה להיטמע בה. אני אשלים את הגרסה המלאה של הסרט כדי לשלוח אותו לפסטיבלים ומשם הכל פתוח. יש לי רעיונות מה יכול להיות הפרוייקט הבא (בתקווה משהו פחות מורבידי וקצת יותר שמח) אבל הכל תלוי בזמן ובהזדמנויות.