בפסטיבל אנימיקס, השמיים (והאוסקר) הם הגבול

ענבל: היי אביב, מה שלומך?

אביב: מאוד מתרגש לקראת הפסטיבל הקרב ובא

ענבל: רגע לפני שנדבר על הפסטיבל, ספר קצת מי אתה ומה אתה עושה היום?

אביב: אני אביב זיו, אוצר האנימציה של פסטיבל אנימיקס. בפועל אני אחראי על כל מה שקשור באנימציה בפסטיבל. מעבר לזה אני מרצה לקולנוע, אנימציה ופוסט־פרודקשן במכללת ספיר ובמנשר, ועובד כפרילנסר – אפטריסט, אנימטור ועורך

ענבל: הדרך שלך לאנימציה התחילה דווקא בקולנוע

אביב: נכון. למדתי קולנוע במסלול המעשי באוניברסיטת תל אביב, ותוך כדי התואר, כבר בשנה ב׳, התחלתי לעשות סטופ־מושן עם חפצים בצורה אינטואיטיבית, בלי שבאמת ידעתי מה אני עושה. הייתי מזיז נעליים, גלילי נייר טואלט, אפילו עכבר שהכנתי מגרב. בשלב מסוים הבנתי שזה התחום שאני רוצה להתמקצע בו, ואחרי התואר המשכתי ללמוד אנימציה ב־IAC, המכללה הישראלית לאנימציה

ענבל: ואיך עוברים מהלימודים לתעשייה עצמה?

אביב: התחלתי מפרילנס – קצת מושן גרפיקס, קצת עריכה, קצת אנימציה, פה קליפ, שם פרסומת. בשלב מסוים הבנתי שאני רוצה להגיע לסטודיו שבו אוכל להתמקצע ולעלות מדרגה.

הגעתי ליריד תעסוקה של איגוד מקצועות האנימציה, ושם, דווקא בשיחות שהיו מסביב לאירוע, הכרתי את עמית גיצלטר מסטודיו The Hive. שמרנו על קשר, המשכתי להגיע לאירועים ולפגוש אנשים מהתעשייה, ובסופו של דבר הוא פנה אליי לפרויקט פרילנס. אחרי כמה פרויקטים הפכתי לעובד בסטודיו.

זו גם ההמלצה שלי למי שרוצה להשתלב בתחום: ללכת לאירועים, להכיר אנשים, לדבר על מה שאתם עושים ולא לפחד קצת להציק. מקסימום מקבלים לא

אני לא מחליט לבד מה נכנס, יש צוותים שצופים בסרטים ומדרגים אותם, ואז אנחנו יושבים יחד ומדברים – לפעמים מתווכחים – על מה לדעתנו ראוי להיכנס. זה אחד החלקים שהכי נהניתי מהם. פשוט לשבת עם אנשים ולדבר על סרטים

ענבל: נשארת ב־The Hive כמעט חמש שנים

אביב: כן. הייתי אחראי על הפוסט־פרודקשן והייתי מעורב בהרבה פרויקטים, בעיקר סרטים קצרים. The Hive הוא סטודיו שגם לוקח תחת חסותו סרטי אנימציה ישראליים ועוזר להם להגיע למימון ולהפקה. בין היתר הוא הפיק את ״מכתב לחזיר״ של טל קנטור, שזכה בפרס אופיר והגיע עד האוסקר, וזכיתי להיות חלק מצוות הפוסט־פרודקשן שלו.

אחרי כמה שנים הרגשתי שהגיע הזמן לשינוי. גם נהייתי אבא ורציתי להיות קצת יותר בבית, אז חזרתי לפרילנס ובמקביל התחלתי ללמד

ענבל: ומה אתה מוצא בהוראה שאין בעבודה עצמה?

אביב: לעשות אנימציה זה כיף ואני נהנה מזה, אבל יש משהו בלהעביר ידע ולעזור לאנשים אחרים לבנות את הדרך שלהם בתוך העולם הזה שהוא מאוד מספק. במידה מסוימת זה מתחבר גם למה שאני עושה היום באנימיקס

ענבל: יש לך היסטוריה ארוכה עם הפסטיבל, עוד הרבה לפני שהפכת לאוצר שלו

אביב: כן. הדרך שלי באנימיקס קצת מקבילה לדרך המקצועית שלי. כשהייתי סטודנט, הייתי מגיע כקהל, כחובב אנימציה שרוצה להבין מה קורה בתעשייה המקומית – אילו סרטי גמר עושים, מה הרמה, איך אפשר להשתלב בקהילה הזאת.

אחר כך הגעתי כחלק מצוותים של סרטים ופרויקטים שהשתתפו והתחרו (חלקם גם זכו) בפסטיבל. בהמשך כבר הגעתי כמרצה, הנחיתי מפגשים עם יוצרים ויוצרות, ובשנה שעברה הנחיתי גם את הטקס המרכזי של התחרות.

כשהתפקיד התפנה, בן מולינה, שהיה אוצר האנימציה בחמש השנים האחרונות, הציע לי להגיש מועמדות. ככה הגעתי לתפקיד

הלב של הפסטיבל

ענבל: זו השנה הראשונה שלך כאוצר. מה המשמעות של התפקיד בפועל?

אביב: אנימיקס הוא פסטיבל אנימציה, קומיקס וקריקטורה, ואני אחראי על החלק הגדול של האנימציה בו. כמובן שזה נעשה לצד ניסים (נוסקו) חזקיהו, המנהל האמנותי שהקים את הפסטיבל לפני 26 שנה, וגלית ברסקי, שמפיקה אותו כמעט מההתחלה.

מבחינתי הלב של הפסטיבל הוא תחרות האנימציה – סרטים קצרים ישראליים ובינלאומיים, בקטגוריות שונות כמו סרטים עצמאיים, סרטי סטודנטים, קליפים, דוקומנטרי ועוד

ענבל: כמה סרטים אתה צריך לראות כדי להגיע לתוכנייה הסופית?

אביב: בתקופה הזאת יוצא לי לראות מאות סרטים קצרים. חלק מגיעים דרך הקול הקורא, אבל אני גם מחפש סרטים באופן אקטיבי. אם אני רואה משהו שאני אוהב, אני מנסה להגיע ליוצרים ולבקש מהם להגיש אותו.

אחר כך מגיע שלב הלקטורה. אני לא מחליט לבד מה נכנס, יש צוותים שצופים בסרטים ומדרגים אותם, ואז אנחנו יושבים יחד ומדברים – לפעמים מתווכחים – על מה לדעתנו ראוי להיכנס. זה אחד החלקים שהכי נהניתי מהם. פשוט לשבת עם אנשים ולדבר על סרטים

ענבל: ואז מתחילה האוצרות עצמה?

אביב: בדיוק. הבחירה של הסרטים היא רק שלב אחד. אחר כך צריך לבנות את המקבצים: איזה סרט יבוא לפני איזה סרט, מה עובד יחד, איך סרטים מדברים אחד עם השני ואיך בונים חוויה שלמה ולא רק אוסף של עבודות. זה קצת כמו להרכיב פאזל. ואז מגיע הפאזל הגדול יותר – התוכנייה כולה

אני לא מהאנשים שמתנגדים ל־AI. אני חושב שזה כלי חשוב שצריך לדעת איך לאמץ אותו נכון לתוך העבודה, גם האמנותית. אבל אנחנו עוד לא שם. אולי בשנה הבאה

ענבל: מה כולל הפאזל הגדול הזה מעבר לתחרות?

אביב: יש גם סרטים באורך מלא, לשם כך אני פונה למפיצים ומנסה להביא סרטים שאנחנו רוצים להקרין. יש סרטים קצרים שאינם בתחרות, פנורמות לפי נושאים, ויש כמובן גם תוכן לילדים ולכל המשפחה.

השנה, לדוגמה, יש מקבץ שעוסק באקלים – נושא שבישראל איכשהו תמיד נדחק לשוליים כי יש משהו דחוף יותר, אבל הוא עדיין נושא בוער, תרתי משמע. יש אירועים מיוחדים – אירוע פתיחה עם פטר והזאב, תזמורת חיה, ורבקה מיכאלי כמספרת; וגם הרצאות וסדנאות, שוק קומיקס ועוד. במשך חמשת ימי הפסטיבל יש תמיד משהו לעשות או לראות

ענבל: ומה עם סרטי AI – הנושא החם של השנים האחרונות?

אביב: האמת שפתחנו קול קורא לקטגוריה כזאת, אבל לא הרגשנו שיש מקבץ איכותי מספיק אז החלטנו שהשנה לא תהיה כזאת. אני לא מהאנשים שמתנגדים ל־AI. אני חושב שזה כלי חשוב שצריך לדעת איך לאמץ אותו נכון לתוך העבודה, גם האמנותית.

אבל אנחנו עוד לא שם. מבחינתי מה שחשוב הוא היוצר או היוצרת מאחורי הכלי, והסיפור שהם רוצים לספר. אם יש רעיון טוב, יצירתיות, וחדשנות – מרגישים את זה בבטן. אולי בשנה הבאה

ענבל: ואם בנושאים חמים עסקינן, במהלך העבודה על הפסטיבל נתקלת גם בסירובים להקרין בישראל?

אביב: כן. לצערנו יש מקומות בעולם שלא רוצים להקרין בישראל כרגע. היו סרטים שרצינו, ואף אחד לא אמר לנו בצורה ישירה, אבל בין השורות זה היה ברור. אני לא מנסה לשכנע ולא רודף.

זה גם לא קשור לעמדות הפוליטיות האישיות שלי – שהן נגד הרבה ממה שקורה כאן. אבל בעיניי זו פשוט טעות של אמנים להחרים פסטיבל שמקדם אמנות, תרבות ושיח. צריך להבין מול מי אתה עומד ומה מוצג בפסטיבל לפני שאתה מחליט להחרים אותו

ענבל: כלומר, הפסטיבל עצמו רחוק מלהיות פלטפורמה של הסברה ישראלית

אביב: לגמרי. יש אפילו מי שיגיד שחלק מהתכנים שאנחנו מציגים הם בדיוק ההפך. מעבר לאנימציה יש בפסטיבל גם תערוכות קריקטורה פוליטיות, כמו ״הכנסת נבובה״ העוסקת במצב הכנסת, ו״הצבא השחור״ שעוסקת בחרדים ובגיוס.

חרם תרבותי, כשאתה לא באמת מבין מול מי אתה עומד ועל מה אתה מדבר, הוא מיותר. דווקא במצב הזה, הדבר הכי חזק שאפשר לעשות הוא לייצר דיאלוג ולעורר שיח

ענבל: יש תחושה שבישראל אנימציה עדיין נתפסת קודם כל כמדיום לילדים. הפסטיבל מנסה לשנות את זה?

אביב: בהחלט. אנימציה היא לא רק לילדים, ואחד התפקידים של הפסטיבל הוא לחשוף את אמנות האנימציה גם לקהל מבוגר.

נכון שהיום זה כבר הרבה יותר מובן מאליו, בין היתר בזכות נטפליקס, דיסני ופלטפורמות אחרות, אבל עדיין יש כאן המון עשייה שאנשים לא בהכרח פוגשים. יש יוצרים שיוצרים סרטים בשלל נושאים, סטודנטים שיוצרים סרטי גמר אישיים ועכשוויים, ויוצרים עצמאיים שמצליחים להפיק סרטי אנימציה – למרות שזה מדיום יקר ומורכב

ענבל: ובכל זאת, מתוך התעשייה הקטנה הזאת מגיעים גם עד האוסקר

אביב: לגמרי. וזה מבחינתי אחד הדברים המעניינים באנימיקס. מצד אחד הוא נקודת מפגש של אמנות האנימציה ושל קהילת האנימציה המקומית, ומצד שני יש בו הרבה תוכן שהוא לכל המשפחה. אנחנו באוגוסט בסינמטק תל אביב, אז ברור שיש גם מקבצים לילדים. אבל אני ממליץ גם למבוגרים לבוא אליהם. זה נורא כיף

ענבל: דיברת קודם על עצמך כסטודנט שמגיע לפסטיבל כדי להבין מי עושה מה ואיך נכנסים לתעשייה. עכשיו אתה נמצא בצד שבוחר מה יוצג. זה משנה את האופן שבו אתה חושב על התפקיד של אנימיקס בתוך הקהילה?

אביב: אני חושב שהפסטיבל הוא מקום שבו הקהילה והקהל נפגשים. כיוצרים, הרבה פעמים אנחנו עושים סרטים ולא באמת יודעים מי רואה אותם. במיוחד בסרטים קצרים ואמנותיים – אין להם תמיד במה ברורה, ובסוף הם עולים לאינטרנט ורואה אותם מי שרואה אותם.

לכן מבחינתי, אחד הרגעים הכי משמעותיים הוא בכלל לא הזכייה בפרס, אלא הרגע שבו אתה יושב באולם ורואה את היצירה שלך על מסך גדול, יחד עם קהל שפוגש אותה. זה רגע מאוד מרגש, ואני חושב שזו אחת הסיבות שפסטיבל כזה חשוב

---

אנימיקס | הפסטיבל הבינלאומי לאנימציה, קומיקס וקריקטורה
4-8.8
סינמטק תל אביב
לפרטים וכרטיסים >>>