״מזל טוב״: מה קורה כשלזוג יהודי נולד תינוק ערבי?

כבר שנתיים שנועה מימן ואני מתכתבות. ב־2024 היא סיפרה לי על הקומדיה הקצרצרה שכתבה וביימה – ״מזל טוב״, בכיכובם של ליאת הרלב, שלומי טפיארו ואוהד קנולר (בתפקיד משנה), בהפקת מדליה הפקות. בהתרגשות היא בישרה על כך שהסרט התקבל לפסטיבל Cinequest בקליפורניה ולפלטפורמת CineJoy.

בהמשך זכה ״מזל טוב״ כסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל Cineverse תל אביב ובפרס הסרט הקצר הנרטיבי בפסטיבל סרטי הנשים בברלין; והוקרן בששה פסטיבלים בינלאומיים נוספים כמו DC Short ו־New York Shorts. לא מזמן, בתחילת יולי, מימן עדכנה שלקראת הבחירות המתקרבות היא החליטה לשחרר את הסרט לכל מי שחפץ לצפות בו לזמן מוגבל (ניחשתםן נכון, עד הבחירות), והסרט זמין ביוטיוב לכל דורש. זו הייתה הזדמנות טובה לחזור רגע לסרט הקצרצר והמשעשע הזה.

סרטה של מימן לוקח תרחיש קצת מופרך שמעלה גיחוך, אבל בה בעת מהדהד ביקורת חברתית סאטירית ונדרשת בימים אלו, אם כי יש כאלו שעשויים להזדעזע מהרעיון. הסרט נפתח בטקס ברית מילה, ב־pov של התינוק שצופה באבא (שלומי טפיארו), אמא (ליאת הרלב) והמוהל (אוהד קנולר). לכאורה, סצנה מוכרת.

אלא שזו לא עוד ברית מילה. מימן נוטלת את אחד הרגעים המזוהים ביותר עם אושר, המשכיות ושייכות, והופכת אותו לניסוי קולנועי מטריד, מצחיק ומדויק על זהות יהודית ישראלית. הסרט חוזר שמונה ימים אחורה, ואנחנו פוגשים זוג יהודי צעיר ונרגש לקראת לידת בנם הראשון.

הדמויות מגיבות לאבסורד ברצינות גמורה. במקום לעצור ולתהות על משמעותו האנושית של המצב, הן מחפשות פתרון, קטגוריה או פרוצדורה. ככל שהתגובות נעשות ענייניות ומעשיות יותר, כך האבסורד נעשה חריף יותר

המצלמה מלווה את האם בחדר הלידה, עד לרגע שבו הזוג המגלה שנולד להם תינוק ערבי. מכאן מתפתחת קומדיה שחורה בת 13 דקות שבמהלכן האם תנסה ללמוד ערבית, האבא יקנה לו חומוס והצבעים שישלטו ברחבי הבית והבגדים הם אדום וירוק. גרוטסקה על מלא.

כוחה של נקודת המוצא העלילתית טמון בפשטותה האבסורדית. מימן לא מנסה להציע תרחיש ריאליסטי או הסבר ביולוגי. להפך, היא מבקשת מהצופה לקבל את הבלתי אפשרי כעובדה, ובאמצעותו לבחון את מה שנדמה לנו מובן מאליו. התינוק הוא לא רק דמות או אמצעי עלילתי. הוא הופך למעין מראה שהחברה הישראלית נאלצת להתבונן בה. השאלה היא לא איך נולד לזוג יהודי תינוק ערבי, אלא למה האפשרות הזאת מערערת באופן כל כך עמוק את תפיסת עולמם של המבוגרים המקיפים אותו.

הסרט עוסק בזהות לא כעניין פנימי, רגשי או רוחני, אלא כמערכת של סימונים חברתיים. עוד בטרם התינוק מסוגל לדבר, לבחור או להבין את העולם, המבוגרים ממהרים להגדיר אותו. הם מבקשים לדעת לאן הוא שייך, איזה שם יישא, איזו שפה תהיה שלו, ומי רשאי לתבוע עליו בעלות. הזהות בסרט לא צומחת מתוך האדם אלא מונחת עליו מבחוץ, כמעט כמו תווית המוצמדת למוצר.

במובן זה, ״מזל טוב״ הוא סרט על החרדה הישראלית מפני טשטוש גבולות עם האחר. החברה המוצגת בו מסוגלת לכאורה להכיל את האחר – כל עוד הוא נמצא מעבר לגדר, בשכונה אחרת, בתוך קבוצה מובחנת. אלא שכאן האחר מופיע בלב ליבה של המשפחה היהודית. הוא לא שכן, עובד או אויב מופשט, אלא בן. הקרבה הביולוגית והרגשית מאלצת את הדמויות להתמודד עם הסתירה בין אהבת הורים, הנתפסת כאינסטינקטיבית ובלתי מותנית, לבין מערכת לאומית הבנויה על הבחנה נוקשה בין ״אנחנו״ לבין ״הם״.

זהו גם מקורו של ההומור. הסרט לא בונה את הקומדיה סביב בדיחות מנותקות, אלא סביב התנגשות בין שפה מנהלתית, משפחתית ולאומית לבין אירוע שאין למשפחה כלים לעכל. הדמויות מגיבות לאבסורד ברצינות גמורה. במקום לעצור ולתהות על משמעותו האנושית של המצב, הן מחפשות פתרון, קטגוריה או פרוצדורה. ככל שהתגובות נעשות ענייניות ומעשיות יותר, כך האבסורד נעשה חריף יותר.

מבחן אנושי

הסרט שואל גם מה הופך אדם ליהודי או לערבי. האם הזהות נקבעת באמצעות דם, מראה, שפה, תרבות, דת, זיכרון היסטורי או הכרה חברתית? מימן לא מספקת תשובה חד־משמעית, ובצדק. עצם הדרישה לתשובה היא חלק מהבעיה.

הניסיון להכריע מהי ״זהותו האמיתית״ של התינוק חושף את המלאכותיות של הקטגוריות, אבל גם את עוצמתן הממשית. זהויות לאומיות הן הבניות תרבותיות, אבל בני אדם חיים, אוהבים, נלחמים ולעיתים נהרגים בשמן. הסרט מתקיים בדיוק במתח הזה: הזהות היא בעת ובעונה אחת המצאה אנושית וכוח המסוגל לעצב מציאות.

הנוכחות של התינוק מעניקה לדיון ממד מוסרי נוסף. תינוק הוא יצור שעדיין לא רכש דעות קדומות. הוא קודם לשפה הפוליטית ולחלוקות הלאומיות. הוא תלוי לחלוטין במבטם של המבוגרים. לכן כל ניסיון להגדירו חושף פחות מיהו התינוק ויותר מי הם המתבוננים בו. הוא משמש מעין מבחן אנושי: כל דמות משליכה עליו את פחדיה, ציפיותיה ותפיסותיה.

יש כאן גם היפוך של המיתוס המשפחתי. באופן מסורתי, לידת ילד נתפסת כהבטחה להמשכיות: המשך השושלת, המסורת, העם והשם. אבל הילד ב״מזל טוב״ לא מאשר את הסדר הקיים, אלא מפר אותו. במקום להבטיח את המשך הזהות המשפחתית – הוא מערער על עצם האפשרות להגדיר אותה באופן נקי.

אורך הסרט הוא מרכיב מהותי ביצירה. היא לא מבקשת לבנות עולם חברתי מלא או להציע ניתוח היסטורי מקיף של הסכסוך. הסרט פועל כמשל, כמעט כבדיחה פילוסופית: הנחת יסוד בלתי אפשרית, סדרה של תגובות אנושיות, ולבסוף שאלה שנותרת זמן רב לאחר סיום הסרט. המבנה הקצר מונע מהרעיון להישחק ומעניק לו חדות של מערכון, אבל התוכן חורג מגבולות המערכון אל תחום הסאטירה הפוליטית והמוסרית. זה משך זמן שרץ מהר, ובד בבד לוכד את תשומת ליבנו לשאלות מהותיות.

אחת השאלות נוגעת לעצם השימוש ב״ערביות״ כמנגנון של הפתעה קומית. הסרט מבקש לבקר את הפחד מפני האחר, אבל כדי להפעיל את הביקורת, הוא נשען בתחילה על ההנחה שהולדת תינוק ערבי לזוג יהודי היא אירוע מעורר תדהמה.

כאן טמון הסיכון האתי של הסאטירה: היא נאלצת להשתמש בדימוי שאותו היא מבקשת לפרק. אלא שהסרט מודע למלכודת הזאת – הוא לא מבקש שנצחק על התינוק, אלא על המערכת התרבותית שהפכה את זהותו למקור של חרדה. את החברה הישראלית שממילא עסוקה בלי הרף בשאלות של מוצא, דת, גבולות, השתייכות, נאמנות וזכויות – מימן מרכזת בגופו הזעיר של תינוק אחד.

העובדה שהסרט נוצר ב־2023, ולאחר מכן פגש מציאות ישראלית טעונה וקשה עוד יותר, מעניקה לו ממד כמעט נבואי. מימן עצמה תיארה אותו כקומדיה קצרה וקלילה שנועדה לעורר מחשבה, לפני שהמציאות הפכה את העיסוק ביהודים ובערבים לכבד הרבה יותר. שינוי ההקשר לא מבטל את הקומדיה, אבל הוא משנה את אופן הצפייה בה.

״מזל טוב״ לא מטיף למחיקת זהויות, דווקא להפך – הוא מכיר בעוצמתן. אבל הוא מבקש לבדוק מה קורה כשהזהות מפסיקה להיות מקור של תרבות וזיכרון, והופכת למנגנון המכריע מראש את ערכו ואת גורלו של אדם. התינוק הערבי שנולד למשפחה יהודית לא מבטל את הזהות היהודית או הערבית, הוא חושף את חוסר היכולת שלנו לחשוב עליהן שלא כעל קטבים סותרים.

״מזל טוב״ הוא סרט קטן בהיקפו אבל שאפתני מאוד ברעיונותיו. הוא משתמש בתבנית של קומדיית לידה משפחתית כדי לעסוק בגזענות, לאומיות, הורות, שייכות וחרדת התבוללות. המשחק המשעשע של צמד ההורים מאפשר לנו להיות שותפים לסיטואציה ומחוברים למה שקורה על מסך. הוא לא מציע פתרון לסכסוך ולא מנסח חזון פוליטי מפורט. תרומתו נמצאת ביכולת לגרום לצופה לדמיין את הבלתי נתפס, לצחוק ממנו, ואז – להיבהל מהצחוק.

---

מזל טוב
בימוי: נועה מימן
13 דקות; ישראל, 2023
3.5 כוכבים