״ספיידרמן: יום חדש״: גיבור עצוב במשרה מלאה

אחרי הפוגה ארוכה יחסית להפקות מארוול, הגיבור השכונתי הידידותי, הלא הוא ספיידרמן, חוזר לסרט רביעי – ״ספיידרמן: יום חדש״ (Spider-Man: Brand New Day). ולמרות שכיף לפגוש שוב את טום הולנד, זנדאיה, ג׳ון ברנתל (שלושתם, אגב, משתתפים גם ב״האודיסיאה״ שמוקרן באולם הסמוך) וגם ג׳ייקוב בטלון ועוד כוכבים מוכרים מהסדרה; ולמרות שבהחלט יש מה להגיד לטובתו של הסרט, ״יום חדש״ הוא לא חדש במיוחד. הוא מרגיש, בסופו של דבר, כמו עוד יום שגרתי.

למי שזקוק לרענון קצר, הסרט הקודם נגמר בצורה טראגית: דודה מיי נהרגה באש הצולבת, והכישוף של דוקטור סטריינג׳ מחק כל זיכרון על אודות פיטר פארקר, האיש שמאחורי המסכה. כך הוחזר פיטר למצב בודד במיוחד. אהובתו, אמ.ג׳יי, לא זוכרת אותו; גם לא נד, חברו הטוב ואיש סודו.

בעוד הם ממשיכים את חייהם כאנשים צעירים רגילים והולכים ללמוד, הוא נותר מחויב לתפקיד הגיבור שלו במשרה מלאה, מסכל פשעים ואיומים בעיר ניו יורק. בין שוד לשוד הוא בעיקר נראה מדוכא, בודד ושבור לב, כיאה למי שהקריב הכול לטובת התפקיד. עם כוח גדול מגיעה באסה גדולה.

אבל זוכרים או לא זוכרים – לא באמת משנה. כשאיום חדש ומסתורי, דמות עוטה גלימה עם כוחות חזקים במיוחד, מגיעה ומסכנת את אמ.ג׳יי היקרה לליבו, פיטר פארקר יוצא להגנת אהובתו, גם כשהיא כבר לא מכירה אותו. במקביל, ספיידרמן עובר שינויים מוזרים בגופו, מאבד שליטה על כוחותיו ונאלץ למצוא גם לזה פתרון. לא טיימינג טוב.

על כיסא הבמאי יושב הפעם דסטין דניאל קרטון, מי שהיה אמון על ״שאנג־צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, וזה ניכר. סצנות הקרב נהדרות, הכוריאוגרפיה מלוטשת, ויש ניסיון אמיתי להעמיק את דמותו של פארקר. הקאסט ממשיך לנצוץ, ובפרט הולנד, שמוכיח שהוא אולי הספיידרמן הכי חמוד ואנושי שיש: צ׳ארם, תמימות וקצת עוקצנות בריאה.

הסרט מתאר היטב את הכאב של פארקר, את התסכול והכעס, ומצליח לגעת בנושאים עמוקים: אובדן, אבל, דחייה, השלמה ובעיקר בדידות. אותם נושאים בולטים גם בצד השני של המתרס, כך שהמאבק הפנימי והחיצוני מעצימים זה את זה

קשה להאשים את הסרט ברדידות רגשית. יש לו לב. הסיפור מתאר היטב את הכאב של פארקר, את התסכול והכעס, ומצליח לגעת באמצעותם בנושאים עמוקים: אובדן, אבל, דחייה, השלמה ובעיקר בדידות. אותם נושאים בולטים גם בצד האנטגוניסטי של המתרס, וקרטון מסבך אותם יחד, כך שהמאבק הפנימי והחיצוני מזינים זה את זה, מצטלבים זה בזה ומעצימים זה את זה.

יש כאן קונפליקט אמיתי ומעורר הזדהות וחמלה, ויש רגשות חשופים, פגיעות וכאב ממשיים. זה אולי לא הופך את הספיידרמן הזה לסרט הטוב ביותר בסדרה, אבל בהחלט לאחד האינטימיים והאנושיים שבהם. הוא עומד בפני עצמו, רגשית ועלילתית, בלי תסבוכת מולטיוורסית מיותרת.

 

מבחינה פסיכולוגית ותמטית גם יחד, מבין הסרטים האחרונים של מארוול, הסרט קרוב יותר ל״ת׳אנדרבולטס״ מאשר ל״ארבעת המופלאים״, לפחות באופן שבו הוא בוחן את עולמו הפנימי של הגיבור, של הכוח שמולו, ושל המשותף ביניהם. פיטר פארקר של הסרט הזה הוא כבר לא נער שמנסה לאזן בין חיים רגילים לבין שליחות הירואית. החיים הרגילים נמחקו, והשליחות נשארה לבדה. ספיידרמן במשרה מלאה, בלי בית רגשי לחזור אליו. רק דירה מעופשת וזיכרונות שאין עם מי לחלוק.

במובן הזה, השינויים הגופניים שהוא עובר הם ביטוי לטראומה בלתי מעובדת: הגוף מתקומם במקום שבו הנפש המשיכה לתפקד בכוח. פיטר איבד את דודה מיי, את אמ.ג׳יי, את נד ולמעשה כל מי שידע על זהותו (ונזכיר, גם לאבד את איירון מן לא היה עניין פשוט). ובכל זאת, הוא ממשיך לרוץ בין איומים, כאילו אפשר להציל את העיר בלי לעצור רגע (או להשקיע שעה בשבוע בטיפול) ולהבין מי יציל אותו. כשהכוחות שלו יוצאים משליטה, הסרט נותן צורה חיצונית למה שכבר קרס מבפנים.

במובן הזה יש גם היגיון והצדקה באפיון הצד האנטגוניסטי, שמשמש כמעין מראה למצבו של פיטר: בדידות, כעס ורצון נואש לקרבה. כשזה עובד, הסרט מצליח לחבר בין הקרב הפיזי לקרב הנפשי בצורה מספקת. כשזה לא עובד, וזה קורה לא מעט, אותה מראה מתחילה להיסדק.

אותו איום אנטגוניסטי נעשה לא יציב בלשון המעטה, הטוויסטים דוחפים את הדמות לכיוונים לא מספיק אמינים, והקונפליקט הרגשי מאבד את האפקט. ככל שהעלילה מתקדמת, העקביות נפגעת והסרט מסתבך בקורים של עצמו. הסיפור הגדוש מדי נמתח, מתפצל ומתפתל, וכפועל יוצא, נוצרים גם מעברי טון חדים ורבים מדי. הבמאי עשה כאן טרייד־אוף רציני: הוא פוגע בקוהרנטיות ובייחודו של הסרט תמורת טוויסט מאולץ משהו ומערכה שלישית גחמנית ונחפזת.

בסופו של דבר, ״יום חדש״ הוא סרט עם הרבה לב, אבל פחות מחשבה יצירתית, שלא לומר חדשנות. כשהוא מתמקד בפיטר פארקר – באבל, בבדידות, בשחיקה ובניסיון להישאר אדם גם אחרי שהעולם שכח אותו – זה עובד, ולפעמים אפילו יפה מאוד. הוא מעניק חווית צפייה עם אקשן טוב, הומור ומתח אמיתי.

כשהוא חוזר למלא את טבלת רכיבי החובה של מארוול: עומס עלילתי, הופעות אורח, רפרנסים וטוויסטים צפויים, הוא מרגיש כמו אותה גברת בשינוי אדרת. אפשר בהחלט ליהנות ממנו, ואפילו להתרגש ממנו, אבל קשה להאמין לו כשהוא מבטיח התחלה חדשה, ועוד יותר קשה להבין למה דרושות לו כמעט שעתיים וחצי. בסופו של יום, זה לא ממש ״יום חדש״; זה אותו יום מארוולי, מוכר וארוך שלא לצורך, רק עם פיטר פארקר עצוב יותר, חשוף יותר, ולרגעים גם מעניין יותר. האם זה מצדיק צפייה באולם? למעריצים שרופים, כנראה שכן.

---

״ספיידרמן: יום חדש״ (Spider-Man: Brand New Day)
בימוי: דסטין דניאל קרטון
ארצות הברית, 2026, 145 דקות
3.5 כוכבים