לחם עבודה // דוד סלברמן

מי?

דוד סלברמן, בן 64, איש יין וצלם יין, תיירות ולייף סטייל בארץ ובעולם.
אינסטגרם / אתר

מה אני עושה?

נולדתי בדרום אפריקה למשפחה ציונית, ועליתי לישראל לבד בגיל 21. אחרי תקופה קצרה באוניברסיטה העברית, הבנתי שהלב שלי נמצא בצילום ונרשמתי ללימודים בקמרה אובסקורה בירושלים. את השירות הצבאי עשיתי כצלם בחיל ההנדסה.

למרות שגדלתי בבית שתמיד היה בו יין, היינות שיכולתי להרשות לעצמי כעולה חדש בארץ פחות דיברו אליי. באותה תקופה שיחקתי רוגבי בירושלים ונהנינו מבירה גולדסטאר קרה עם החבר׳ה אחרי המשחק – הרבה בירה, אפשר לומר!

במשך כמעט שני עשורים, בין 1991־2010, עבדתי כצלם עיתונות עבור הסוכנויות הבינלאומיות רויטרס וגטי אימג׳ס. סיקרתי את המתרחש בישראל ובשטחים, והצילומים שלי הופיעו באופן קבוע במגזינים ובעיתונים הנחשבים בעולם.

בשנת 2004, כמה שנים לאחר תחילת האינתיפאדה השנייה, שימשתי כצלם הראשי של גטי בארץ. מצאתי את עצמי מחפש דרך להציג את ישראל לעולם דרך עדשה שונה – עדשה שאינה מוגדרת על ידי סכסוך, אלימות ומוות.

השינוי התחיל בערב אחד, כשחברים גררו אותי לטעימות יין בחנות מקומית בהוד השרון. המנחה היה אלכס הרוני, הבעלים של יקב דלתון. אלכס עלה מאנגליה, ומיד הרגשתי חיבור לסיפור שלו; זה הזכיר לי מאוד את המסע האישי שלי כעולה מדרום אפריקה. באותו ערב נחשפתי לשילוב המרתק שבין היסטוריית יין עתיקה לתעשייה ישראלית מודרנית ובועטת, שמייצרת יינות ברמה עולמית. אלכס זרם איתי, ובאותו לילה קבענו שאגיע לכרמי דלתון לצלם את הבציר.

בדמיון שלי ראיתי סצנה רומנטית של בוצרים עם פנסי ראש וסלי קש, אבל המציאות הייתה אחרת. גיליתי שחלק מהבציר בייקבים הגדולים נעשה בעזרת מכונות. בהתחלה התאכזבתי מאוד, לא מצאתי את ה״סיפור״ האנושי שחיפשתי, ופשוט עמדתי כל הלילה וצפיתי בבוצרת עוברת בין השורות בחושך.

אבל אז, עם האור הראשון של הבוקר, ראיתי את זה: המשגיח כשרות של היקב לקח רגע לעצמו, התעטף בטלית והתחיל להתפלל שחרית בין הכרמים. הרגע האינטימי הזה שצילמתי פתח לי את העיניים לפוטנציאל הוויזואלי המדהים של עולם היין בארץ. מאז ועד היום, אני לא מפסיק לחקור את התעשייה המופלאה הזו.

ב־2010 החלטתי להניח לצילום החדשות ולהתמקד ביין, תיירות ולייף סטייל. אני עדיין שולח תמונות לגטי והצילומים שלי ממשיכים להתפרסם ברחבי העולם. מאז הייתה לי הזכות ליהנות ממסעות צילום ברחבי אירופה, דרום אמריקה ובשנים האחרונות גם לחזור לשורשים בדרום אפריקה.

אחד מרגעי השיא היה בשנת 2019, שבה זכיתי בפרס הגרנד פרי בתחרות צילום יין. בעקבות הזכייה טסתי ב־2020 לפרויקט ״נשים ביין״ בדרום אפריקה. חזרתי לישראל אחרי חמישה שבועות מרתקים, בדיוק כאשר מגפת הקורונה התחילה לשנות את העולם. מתוך התקופה המורכבת הזו נולד ב־2021 הספר ״יומן יין – הרפתקה ישראלית״, שכתבתי יחד עם גיא הרן, איתמר גור ורוני ססלוב. לשמחתנו, הספר כבר זכה למהדורה שנייה.

תוצאה נוספת של הרפתקאותיי בדרום אפריקה הייתה ייבוא של מבחר יינות לבנים דרום אפריקאיים לישראל, שנבחרו בקפידה מיקבים שאני מעריך ושנוצר ביני לבינם קשר אישי. למדתי לשתות ולהעריך שנין בלאן, זן הענבים הלבן הנטוע ביותר בדרום אפריקה, עוד שהייתי צעיר. אני אוהב את היכולת שלו להשתנות, לשקף את המקום, הרצונות והאישיות של היינן. רוב היינות שהבאתי היו שנין בלאן, יש לי קעקוע של הזן  על הזרוע שלי.

היום אני משלב בין כל העולמות: ביומן יין אנחנו ממשיכים לקדם את הקונספט, אני מארגן סיורי יין וקולינריה ייחודיים לדרום אפריקה, תוך שימוש בקשרים שבניתי שם לאורך השנים – ולרוב אני ממשיך לחיות ולנשום את תעשיית היין הישראלית, עובד בצמוד לייקבים ואזורי יין, ומפעיל סטודיו מקצועי שמתמחה בצילום המוצרים של היקבים.

בעידן שבו הסמארטפון הופך כל אחד לצלם ולמדווח אירועים בזמן אמת, הגבולות בין תיעוד חובבני למקצוענות מיטשטשים. עם זאת, בעיניי, צילום יין הוא תחום שדורש הרבה מעבר לטכניקה בסיסית; הוא מחייב הבנה מעמיקה של הטרואר, של שלבי גידול הענבים ושל דרכי עשיית היין.

לאורך השנים, דרך הלימודים והמסעות שלי, אני לומד לעומק את הניואנסים של הכרם ושל היקב. השאיפה שלי היא ליצור צילום מדויק, עמוק ומקצועי, כזה שמספר את סיפורו האמיתי של היין מעבר לאסתטיקה בלבד.

אני מאמין שתעשיית היין המודרנית בישראל נמצאת בשלב מכריע, כשהיא מפותחת מאוד וזוכה להכרה בינלאומית באזורים הגיאוגרפיים הייחודיים שלה (כמו הרי יהודה והנגב, למשל). אני מאמין שזה הזמן המושלם לתעד את העשייה, את האנשים והמקומות שהופכים אותה לייחודית כל כך. ואני רוצה להיות הצלם שעושה את זה. 

מוזיקת רקע

בדרך כלל – ללא מוזיקה. במיוחד בזמן צילומי סטודיו ושעות העריכה מול המחשב. אם אני רוצה סאונד ברקע, זה יהיה הפסקול של הסרט האחים בלוז.

מה בצלחת?

אני הרפתקן מאוד בכל הנוגע לאוכל. אני אוכל הכל ואנסה (כמעט) הכל, לפחות פעם אחת. אני ללא ספק קרניבור, ומעריך מאוד נתח בשר שהוכן היטב, בין אם מדובר בסטייק צלוי בצורה מושלמת או בבישול ארוך. 

המלצת אמנותיות

W. Eugene Smith: יוג׳ין סמית׳ היה צלם עיתונות אמריקאי, חבר בסוכנות הצילום המפורסמת ״מגנום״ ותואר כצלם האמריקאי החשוב ביותר בהתפתחות ״סיפור הצילום העיתונאי״.

מהצעדים הראשונים שלי בעולם הצילום, סגנון הסיפור הוויזואלי שלו מהווה עבורי השראה. אני זוכר שביקרתי בתערוכה של עבודותיו במוזיאון תל אביב לאמנות ב־1987, ועד היום יש לי במשרד פוסטר של צילומו המפורסם ״הליכה לגן עדן״ (Walk to Paradise Garden), שצולם ב־1946 ובו נראים ילדיו הקטנים צועדים מיער חשוך אל קרחת יער מוארת בשמש. אני ממשיך להרגיש את השפעתו כשאני מציג את התמונות שלי כחלק מעבודה גדולה יותר.

פרויקט הגפן העתיקה: יש לי המון אהבה וכבוד לגפנים עתיקות, ליופי המחוספס שלהן, לעמידות שלהן וליכולתן להמשיך להניב ענבי יין באיכות הגבוהה ביותר. פרויקט הגפן העתיקה (The “Old Vine Project”), שנוסד ב־2002 על ידי מנהלת הכרמים רוזה קרוגר (Rosa Kruger), הוא עמותה שמאשרת ומגינה על גפני מורשת בדרום אפריקה, ומשמרת כרמים בני 35 שנה ומעלה באמצעות יוזמות סחר ופרויקטים של קיימות. בשנת 2024, הארגון הבינלאומי  לגפן ויין אימץ רשמית את מדד ה־35 שנה – והכיר בכך שכל גפן בת מעל 35 שנה נחשבת ל״גפן עתיקה״ בקנה מידה עולמי. מה שהתחיל בפרויקט בדרום אפריקה הפך כעת להגדרה העולמית.

רוזה עצמה מעוררת השראה. היא הנינה של פול קרוגר, נשיא הרפובליקה הדרום אפריקאית מהמאה ה־19, שהניח את היסודות האידיאולוגיים לעליונות לבנה, מה שהוביל מאוחר יותר למשטר האפרטהייד. 120 שנה לאחר מכן, זכיתי לבלות יום עם רוזה, לצלם אותה בעבודתה במהלך הבציר של 2020, ולראות מקרוב כיצד היא מתקשרת, מכבדת וזוכה לכבוד מצד הפועלים השחורים בדרום אפריקה של אחרי האפרטהייד.

מאט וילסון (Matt Wilson): צלם יין וטיולים עטור פרסים. הבסיס שלו בצ’ילה אבל הוא עובד בכל העולם. אני מעריך את האופן שבו הוא מצליח לתפוס את האישיות של האנשים בסטודיו שלו או בשטח, ולעתים קרובות מביא הומור לעבודתו. הצד ההרפתקני שלו גם מסקרן וגם מתסכל אותי, שכן אני מוצא את עצמי מחויב כמעט לחלוטין לסגנון הצילום העיתונאי שלי.

ניימדרופינג?

בעידן של התחממות גלובלית, יש אזורי יין חדשים, מקומות שבעבר היה קר מדי לגדל בהם ענבי יין והיום הפכו לטרואר חדש, כמו אנגליה או פטגוניה בארגנטינה – הייתי רוצה לנסוע לצלם שם. ויש עוד יקב במנזוזה שביקרתי בו בשם MATERVINI. יש להם גם כרמים באזור SALTA, בצפון ארגנטינה. במקום לשלוח את הענבים במשאית קירור, הם מעלים מיכלי תסיסה למשאית ומתחילים את תהליך התסיסה בדרך, שיכול לקחת 3 ימים, בליווי יין. נראה לי חווייה לצלם את זה.

חם מהתנור

אנחנו מרחיבים את סדרת הספרים של ״יומן יין״ לעוד איזורים בעולם; הספר הבא יצא בתחילת 2027. במקביל אני רוצה להמשיך לקדם תיירות יין בארץ, לפתח תיירות יין בדרום אפריקה, להדק את הקשר שלי עם יקבים בארץ, ואם ייצא, להמשיך לייבא יינות ייחודיים לכאן.

---