יעל סרלין: רציתי למות, ובאמנות יכולתי לעשות את זה

ענבל: הי יעל, מה שלומך היום?

יעל: הי ענבל. אני בסדר, בתוך ימים עמוסים רצופים במפגשים בתערוכה. מה שלומך?

ענבל: אני בטוב, במזגן 🙂 ספרי קצת על התערוכה שאת מציגה בסדנאות האמנים בירושלים?

יעל: התערוכה ״ד׳ אמות״ נפתחה במסגרת פסטיבל מנופים באוצרותה של מיטל מנור. היא הייתה אמורה להיפתח בשנה שעברה, ונדחתה אחרי שבני נהרג. הרעיונות המרכזיים היו שם גם קודם, אבל במהלך השנה האחרונה היא נבנתה מחדש בתוך האבל העמוק על בני יוסף חיים צבי.

התערוכה בנויה מדימויים שונים – דלת, שולחן, כיסא, ספריה, מדף עם נרות, חלונות, שטיח ועוד. היא מורכבת מאובייקטים, מעבודות וידאו ומקולאז׳ים מונפשים שמרכיבים חלל פנימי ואישי

ענבל: איך בכלל יוצרים בזמן כל כך קשה?

יעל: זו שאלה טובה. כשזה קרה הייתי בזמן עריכה של העבודה ״שיר ערש״, שהוצגה במוזיאון ארץ ישראל לפני שנה, באוצרותה של רווית הררי. הייתה לי איזו תחושת מחויבות, גם בגלל הנושא של העבודה, שאני צריכה לסיים ולערוך אותה.

בדיעבד הבנתי שזה היה כמו לחזור לנהוג מיד אחרי תאונה קשה. מצאתי את עצמי בתוך הסטודיו ומהר מאוד הבנתי שזה גם המקום שלי, שבו אני יכולה להתאבל ולהיות לגמרי עם הכאב שלי פנימה. במובנים רבים הסטודיו הפך לעוגן בתוך תהומות הכאב. זו הייתה הדרך שלי לחיות ולספר (קודם כל לעצמי) מה אני מרגישה

ענבל: אני לא יכולה אפילו לדמיין איך זה מרגיש. בזמן הזה נולד לך גם תינוק, והצלחת להפוך את התחושות ליצירה עדינה ומרגשת

בדיעבד הבנתי שזה היה כמו לחזור לנהוג מיד אחרי תאונה קשה. מצאתי את עצמי בתוך הסטודיו ומהר מאוד הבנתי שזה גם המקום שלי, שבו אני יכולה להתאבל ולהיות לגמרי עם הכאב שלי פנימה

יעל: נכון, נולד לי תינוק מתוק חודשיים בדיוק לאחר האסון. האמת שתהליך העבודה היה כל כך פנימי שרק עכשיו אני רואה איך הכול נשזר יחד ואיך זה פוגש אנשים מבחוץ

ענבל: מה העבודה הראשונה שנוצרה לתערוכה?

יעל: העבודה הראשונה הייתה ״הספרייה״. המבנה לקוח מצילום שהרכבתי מחדש של המוזיאון האתנוגרפי היהודי הראשון, שמשלחת אנסקי רצתה להקים בסנט פטרבורג. המשלחת סיירה בעיירות תחום המושב באימפריה הרוסית כדי לתעד את תרבות העם היהודי רגע לפני שנעלמה. המוזיאון נפתח אבל אז פרצו מלחמות עולם וכל החפצים הורדו למרתף. חלקם פוזרו במקומות שונים בעולם וחלקם לא נמצאו עד היום, ונותר רק תיעוד מהם.

כבר לתערוכה המקורית עניין אותי להשתמש בתצלומים של אובייקטים שאבדו ונותר רק תיעוד שלהם. בסטודיו הרכבתי את הספרייה הזאת כמה פעמים, ובראשי היא נתפסה כלב הפועם של הבית. באיזשהו שלב הלב הפועם הזה הפך גם לקבר ומתוכו מציצה יד עם נוצה ורגל.

הספרייה הייתה גם הראשונה שנוצרה וגם האחרונה שסיימתי לערוך ולהנפיש. היא מוצגת בתערוכה, כמו יתר העבודות, בלופ – מעגל של פריחה וקמילה, יופי וכאב, שאחוזים זה בזה. היא עמוסה בדימויים שכל אחד נושא משמעות סימבולית עבורי

ארכיונים פותחים את הדמיון

ענבל: ספרי על כמה מהדימויים בתוך הספרייה

יעל: יש בה גביעי בשמים שעשן יוצא מהם; אובייקט שמסתובב כמו תיבת נגינה, שממנו בוקעת נגינת כינור שנהוג ללוות בה את החתן בדרכו לבית הכנסת; גביע קידוש שנשפך לתוכו יין אדום – סימן לשפע, אבל כשהוא מתחיל לנזול בספרייה הוא נדמה פתאום לדם והציפור שותה ממנו.

יש שרשרת קמעות שמחוברת אליה דיסקית ויש אובייקטים שצילמתי בעבודות קודמות ממצבות יהודיות, כמו ציפור שמאכילה את הגוזלים ומגנה עליהם שעפה מהספרייה ושבה אליה, מאזניים שתוהות על הצדק והגורל, צלחת אירוסין שהפכה לשעון שהזמן בו לא מתקדם, ועוד ועוד

בכניסה לתערוכה מוצגת תמונה של דגל שחור מאוסף מוזיאון ישראל. הדגל הזה שימש בכפר בכורדיסטן כדגל שבישר על מוות בקהילה. הדגל הזה מחובר גם ליד בספרייה, וממשיך להתנופף לכל אורך העבודה

ענבל: יש לך עולם עשיר שממנו את שואבת חומרים

יעל: כל הסמלים והדימויים האלה, כולל אלה שלקוחים מתולדות האמנות, שוכנים אצלי בסטודיו כבר שנים רבות. כשנכנסתי לסטודיו זה היה מאגר הדימויים שכבר היה קיים, ופתאום הכל קיבל משמעות חדשה

ענבל: אירועי חיים משמעותיים יכולים לגרום לנו להתבונן אחרת במציאות…

עבודה עם חפצים היא חלק מהפרקטיקה שלך, לא? יש לך תערוכה ביד בן צבי שבדיוק נפתחה – את עובדת שם בטכניקה דומה?

יעל: דומה ושונה. ארכיונים פותחים לי את הדמיון. ביד בן צבי האוצרת אביטל וכסלר הזמינה אותי להיכנס לאוסף החפצים של הבית. זה מהלך יותר מרוחק ושמור. האוסף מדהים – הוא אקלקטי ומשונה ומלא פנינים. הוא מצביע על האנשים שאחזו בו וגם על האמונות והתקוות באותה תקופה, כשרק הוקמה המדינה. זה מקום שמצית אצלי געגועים.

אחת מנקודות החיבור שלי הייתה כשמצאתי את פיסת חולצתו של עלי בן צבי, בנם של יצחק בן צבי ורחל ינאית, שנהרג בקרב במלחמת העצמאות. התחלתי לקרוא דברים שרחל ינאית כתבה, ופתאום מצאתי במילים שלה את עצמי. גם שם אני מקדישה קיר גדול שבנוי מקולאז׳ים ידניים מחפצי הארכיון לרחל ינאית ולדמות האם המתגעגעת, החולמת, המקווה

ענבל: לאן המשכת מהספרייה?

יעל: לעבודה שנקראת ״אימהות״ – וידאו שמשובץ בדף מזרח עתיק. רוקנתי את החללים, ובמקום משה ואהרון שהופיעו בצדדים, הנחתי את אמא שלי ואת אמא של רן, חמותי. במרכז נמצאת המיטה שבה אני שוכבת, מכוסה בבדים שפרשנו בשדה לפני שנה.

במהלך העבודה האימהות משתכפלות והופכות להיות שרשרת של אימהות שמטפלות ועוטפות אותי. יש בתוכה גם שיר ערש שמרים, חמותי, שרה. היה להן קשה לשתף איתי פעולה, אבל היה בי איזה צורך לעשות זאת. רציתי למות, ובאמנות יכולתי לעשות את זה. בחיים לא

ענבל: מה זה דף מזרח?

יעל: עבודות ״מזרח״ היו מכוונות את המתפללים לירושלים (כיון התפילה). הן היו נפוצות על קירות בבתי כנסת או בבתים יהודיים. כשהן נמצאות בתוך ספר, אני חושבת שהן מחזיקות, מעבר לכיוון הפיזי של התפילה, גם את כוונת הלב.

בתוך העבודה הזאת מופיע מעליי הכיתוב ״אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני״. יש מעליי גם חלל נוסף שבו הנחתי וידאו של הברושים בהר הרצל. הברושים היו גם סימן למקדש בעבודות שונות בתולדות האמנות

עבורי, יש משהו לא קל בלחשוף כאב כל כך פצוע, וזה משהו שאנחנו לומדים לעשות. אבל עכשיו שהדברים עומדים ונוכחים, אני יותר נינוחה. אמנות היא כמעט תמיד חשופה

ענבל: מעניין שהברושים עברו התמרה מעץ המקדש לעץ של בית קברות.

את דתייה היום, אבל גדלת כחילונית, ואולי רואים את זה הכי טוב אצל האימהות בעבודת הווידאו, שלא לבושות כדתיות. איך קרה המעבר הזה?

יעל: גדלתי בקיבוץ יראון בצפון, ורן גדל בסאסא. אנחנו יחד מהתיכון. חזרנו יחד בתשובה כשהיינו בצבא. אני חושבת שאפשר לראות את זה בעוד דימויים שמרכיבים את העולם שלי ונוכחים בתערוכה

ענבל: איזה יופי שעשיתם את הדרך ביחד, זה בוודאי לא פשוט, בטח בקיבוצים

יעל: כשחזרנו בתשובה, לא רצינו לראות את זה כניתוק והתחלה חדשה, אלא כדרך אחת. הקשר עם המשפחות ועם המקומות שבהם גדלנו תמיד היה חשוב עבורנו. אבל בחרנו בחירות שדרשו מאיתנו אומץ, והיינו צריכים גם לבנות מחדש כל מיני דברים שלא גדלנו עליהם. כילדים שנינו עוד היינו בלינה משותפת…

ענבל: באיזה עוד דימויים רואים את זה?

יעל: בדימוי של החלון, לדוגמה, שבו אני מצולמת עם הבנים שלנו בתוך בד אדום. זו עבודה שנוצרה בעקבות עבודת אמנות נוצרית, שבה רואים את מריה ומתחתיה המון ילדים (שהם המאמינים). שנים אני מסתכלת על העבודה הזאת, והיא מתחברת לי לא בהקשר הדתי, אלא בהקשר אימהי. אמא שמבקשת לגונן על ילדיה, לשמור עליהם ולסוכך מעליהם. אמנם הציור נוצרי, אבל בעיני הוא מעבר לזה – דימוי הרבה יותר קדום שאני מתחברת אליו

ענבל: בנוסף לעבודות וידאו בתערוכה שדיברנו על חלק מהן, יש גם רהיטים שבוקעים או פוגשים את הקירות – מה הוביל אותך שם?

יעל: כל האובייקטים בתערוכה קטועים, גזורים וחתוכים, אבל באופן נוסף הם גם מחזיקים כמו ד׳ אמות שאינן נראות. הייתה לי מחשבה שלפיה הגבול הנראה הוא לא הגבול הסופי. כלומר, אולי הכיסא בעצם ממשיך מעבר לקיר. זה התחבר לי למבט שלי שהשתנה בשנה וחצי האלו, הנעדר שנוכח כל כך בכל.

ברגע מסוים בהצבה שאלתי את עצמי האם אני צריכה איזה חפץ קונקרטי של יוסף איתי שם, והבנתי שלא. הוא נוכח בכל אחת מהעבודות גם בלי משהו פיזי

ענבל: אני חושבת על הפרפר שמופיע באחת מעבודות הווידאו, מרפרף וחוזר. בכלל, המחזוריות נוכחת בתערוכה – גם דרך העבודות שהן מחזוריות וגם משהו בעומק שלה, מחזור החיים. איך את מרגישה כשאת נמצאת בתערוכה?

יעל: החלל של התערוכה עוטף את הנכנסים וגם אותי. מישהי אמרה לי שהיא מרגישה שזה כמו להיכנס לרחם. במובן הזה אני נכנסת לתוך החלל הפנימי שלי, וזה לא זר לי. להפנות את הדברים החוצה דרש ממני מאמץ וגם אומץ. הכל היה ועודנו שברירי. עבורי, יש משהו לא קל בלחשוף כאב כל כך פצוע, וזה משהו שאנחנו לומדים לעשות. אבל עכשיו שהדברים עומדים ונוכחים, אני יותר נינוחה. אמנות היא כמעט תמיד חשופה

ענבל: אני מסכימה, ויש משהו מאוד אינטימי בשהייה בתערוכה, גופני. תודה רבה על השיחה והשיתוף במקום האישי הזה

יעל: תודה רבה ענבל, שמחתי לשוחח איתך

---

יעל סרלין | ד׳ אמות
אוצרת: מיטל מנור
סדנאות האמנים, האומן 26 תלפיות, ירושלים
נעילה: 8.10

יעל סרלין | תצריפים
אוצרת: אביטל וכסלר
יד בן צבי, אבן גבירול 14, ירושלים
נעילה: 15.4.27