צלם הקולנוע מתן רדין: נוגע בחיישן בנפש

יונתן: הי מתן, מה נשמע? איפה אני תופס אותך?

מתן: אני בבית, בגרמניה, באמצע מעבר־צבע לפרק 5 של ״הפשוטע״, שנמצאת בפוסט פרודקשן במקביל לתחילת השידור. אתמול הייתה הפרימיירה בארץ

יונתן: נייס. עוד לא יצא לי לצפות, אבל זה לגמרי סוחף את הקהל ואת השיח הטלוויזיוני

מתן: כן זה מקבל המון אהבה וצחקנו כהוגן כשעבדנו על זה, על רקע הרבה לחץ הפקתי. זה ישאר ביוטיוב כיהלום לצפייה מאוחרת

יונתן: מה שכן ראיתי, ואני כבר מחכה כמה חודשים להזדמנות לדבר איתך עליו, הוא ״כי את מכוערת״ של שרון אנגלהרט. סרט שבמרכזו אביגיל, חיילת ירושלמית שחוזרת לסוף שבוע בבית משפחתה בירושלים, עם מטרה לאבד את בתוליה, ומגלה שאחותה הצעירה בהיריון. ועל הדרך, אני קצת גרידי ולא אוכל לוותר על התייחסות ליצירה נוספת שצילמת ונמצאת על המסכים בימים אלו: ״מאמא״ של אור סיני.

מתן: אני מאוד אשמח להתייחס לשני הפרויקטים האלה. שניהם סרטי קולנוע והעבודה עליהם הייתה ארוכה, במציאות לא פשוטה לקולנוע ובכלל ליצירה מהסוג הזה בישראל

יונתן: כשמסתכלים על העבודות שלך (אם למנות כמה: ״המפקדת״, ״כאילו איו מחר״, ״כל האמהות משקרות״ ואלה שכבר הזכרנו כאן) אפשר לזהות לא מעט חיבורים. ועדיין, פרויקטים שונים. מה אתה מחפש בפרויקט, מה גורם לך לרצות לקחת בו חלק?

מתן: יש תסריטים שמיד מניעים בי משהו. שמיד אני מזהה שיש לי רגשות חזקים כבר בקריאת התסריט, ציפיות ובקשות בלב לאן הוא יתקדם. זה סימן טוב, וזה יכול להיות גם אם מתעורר בי כעס או ביקורת כלשהי. אם זה מצליח להפעיל אותי, סימן שאני יכול לנהל עם זה יחסים. וזה די קריטי לי.

הפרויקטים שציינת שונים, אבל יתכן שכיום אני מצליח לזהות איזה קו מחבר, וייתכן שזה בגלל הרקע או האדם שאני, ודברים שחוויתי בחיי. גדלתי כנער חנון עם חברים חנונים, במקום קטן ולא בעיר. אהבתי מוזיקה, רולר בליידס, ותמיד היה לי דיסקמן עם דיסק שחרשתי עליו.

בנוסף, אהבתי מצלמות סטילס ווידאו מאוד, וביום שקיבלתי מחשב שיכול היה להריץ תוכנת עריכה, אחרי תחנונים רבים, מצאתי לעצמי דרך חדשה להתבודד עם הצילום והעריכה שלו אחר כך (הייתי גם שמן וגם הומו, אבל זה עוד לא עניין אותי אז 😊).

משם גיליתי קהילות באינטרנט ויצרתי חברים, ואני חושב שכולנו הרגשנו קצת אנשים מהשוליים, לא מה״מקובלים״. התקופה הייתה שעתם היפה של החנונים, לפני ההיפסטרים. הדחויים מצאו מקום לזרוח בו, והיה בזה משהו מרגש ומלנכולי – אני רואה בדיעבד

יונתן: אני מאוד מזדהה מהסיבות שלי, גם אני הייתי נער שוליים 😊

מתן: אני חושב שאני נמשך לאנשים שיושבים בצד, כמו שאני הייתי. לדמויות עם רגשות גדולים שהם לא מדברים עליהם, ועל המבחן היומיומי לאזור אומץ להיות אתה, ובגאון. זה היה תהליך שעברתי, והעבודה עם הצילום עזרה לי להתפתח גם בסיטואציות חברתיות. הרי יש גבול לכמה טבע דומם ונוף אפשר לצלם…

בכל אחד מהסרטים והסדרות שצילמתי יש איזה ריח שאני מזהה: דמות חלשה שרוצה להעז להראות את כוחה, או מישהו דחוי שמגיע לשורה הראשונה, או דמות שנלחמת על מקומה בין אחרים. ואני אוהב את הדמויות האלה שחיות איתי מהתסריט, ואני רוצה לתת להן מקום של כבוד.

בכל אחד מהסרטים והסדרות שצילמתי יש איזה ריח שאני מזהה: דמות חלשה שרוצה להעז להראות את כוחה, או מישהו דחוי שמגיע לשורה הראשונה, או דמות שנלחמת על מקומה בין אחרים

אני חושב שאני מבין איך אביגיל מרגישה, שצועקים לה ברחוב שהיא שמנה, והיא פיתחה כוח להתמודד בסביבה שמקדשת קונפורמיזם. ואני רוצה להעניק למילה הפולנייה את החיים שהיא חלמה עליהם כשעזבה את ביתה ומשפחתה לעבוד בישראל עבור שכר. הן מרגשות אותי בכנות שלהן ובעוצמות הנפשיות שלהן.

בגדול אני לא מתחבר בקלות לדמויות ״מקובלות״; סדרות של בנים, דיבור גברי ומלחמתי. יש בי רצון שיום אחד אוכל, אבל אם לומר את האמת, הרבה יותר מעניין אותי להתרכז בשוליים ובעולם העשיר שמתפתח כשלא נותנים לך מקום

יונתן: ל״מאמא״ ו״כי את מכוערת״ יש מכנה משותף בולט מאוד – קשרים משפחתיים סבוכים והרבה מתח, סמוי וגלוי. השחקניות והשחקנים כמובן נושאים את המתח הזה. אבל איך אתה רואה את תפקיד המצלמה בתוכו, מתי היא צריכה ״רק״ להתבונן, ומתי היא צריכה להדגיש את מה שלא נאמר?

מתן: שאלה מורכבת! ב״כי את מכוערת״, לבמאית שרון אנגלהרט היתה חשובה האותנטיות של הדירות מהשכונה שבה היא גדלה. רצינו למצוא איזון בין מצלמה בסרט אישי, מונע־דמות, שעוקבת ומונחית, לבין ״תמונות ריאליסטיות״ שמעבירות הרבה מידע בשוט בודד, ויותר פורמליסטי

יונתן: לדוגמה?

חשוב לי לשרת את הסיפור ולהעביר את המתח המובנה בתסריט. להקפיד שהמצלמה תמיד תהווה ערך מוסף, כי הרי זה מדיום מצולם, ולא משוחק על במה או נקרא כספר. אבל באותה העת למצוא דרך אלגנטית לעשות את זה, ולהשלים, לא להחליף

מתן: כשאביגיל שורדת את ״שיחת הבנות״ במקלחות בצבא. המצלמה נדבקת אליה ומעבירה את האינטנסיביות של הבנות שמטיחות בה עלבונות שם. כשהיא ממשיכה לרחובות בשכונת גילה בירושלים, השוט הראשון בתוך הדירה הוא סטטי ורחב: רואים דמות ״מעולפת משינה״ על הספה, עם עיתונים זרוקים, אור חלוש של טלוויזיה מטרטרת ותריסים מוגפים שחוסמים את העולם שנשרף בשמש בחוץ.

תמונת מצב די מדכאת, אך גם ריאליסטית, של ישראל שבה גדלנו, ונערה שחוזרת לסופ״ש בבית לא מתפקד. היה לנו חשוב שמי שמכיר, מיד ירגיש שזה נוגע לו בחיישן בנפש. העצב, הניסיון לתפקד ולקפל כביסה ולהפסיק באמצע, ובאותה העת הדחיינות מתוך העצב שמובילה לנמנום אינסופי.

אביגיל נכנסת לשוט ופותחת את התריסים, מנסה להעיר את הדירה, ואז חותכים קרוב לפורטרט שלה, ומשם ממשיכים איתה הלאה את הסרט. כל כמה סצנות יש עצירה פורמליסטית כזו, שמעבירה הרבה רקע משפחתי ומידע שלא נאמר בדיאלוג

יונתן: יפה. וב״מאמא״?

מתן: ב״מאמא״ ניתן להתייחס ליחסים בין מילה, העובדת, ליפה, בעלת הבית העשירה. המצלמה מתרחקת ממילה כשבעלי הבית בסביבה, ומראה אותה כדמות שנכללת בשוט יחד איתם, או יחד עם הבית, מהמרחק. היא קטנה יותר, פונקציונלית, ופעולותיה נראות בבירור. לא פעם בעלי הבית העשירים מוצגים כשהם מדברים אל מילה מעמדה פיזית גבוהה יותר. מקומה גבוהה או שהם עומדים מדרגה אחת מעליה. כשבעלי הבית לא נמצאים, אנחנו חוזרים אל מילה במידותיה הטבעיות, ואל חשקיה.

הכי חשוב לי למצוא את הדרך לשרת את הסיפור ולהעביר את המתח המובנה בתסריט מבלי להשתלט. להקפיד שהמצלמה תמיד תהווה ערך מוסף, כי הרי זה מדיום מצולם, ולא משוחק על במה או נקרא כספר. אבל באותה העת למצוא דרך אלגנטית לעשות את זה, ולהשלים, לא להחליף. עד לרגע שהבימוי מסמן לי שיש צורך כזה

יונתן: אפרופו איזון, ״כי את מכוערת״ הוא גם דרמה רצינית עם המון מתח, אבל גם הומור. איך מצאתם את האיזון בין הרבדים האלה?

מתן: כבר מהגרסה הראשונה של שרון היה בתסריט משהו מאוד בוטה, עצוב, אלים וגם מאוד מאוד מצחיק. אני חושב שכזו גם הילדות במקום שממנו מגיעה אביגיל. לא בטוח שתמיד מזהים את הדברים כמצחיקים כשחיים אותם, אבל הביקור בילדות הזו בדיעבד מראה המון רגעים שיש בהם חן, חיים והרבה יופי אבסורדי שמוביל גם לצחוק.

יש סצנה שלא אשכח ב״מכוערת״: אביגיל מגיעה לאיים על בן ועל היחסים שלו עם אחותה התמימה, והאמא מתפרצת לחדר וקובעת שעכשיו אוכלים ארוחת שישי, ויופי, גם הבנות שם, אז שיצטרפו. וכולם משתפים פעולה מתוך ציות, ויש שתיקה מביכה ומצחיקה בארוחה שהאמא מנסה למלא בתפקוד. יש בזה משהו כל כך מכמיר לב בעיניי, וגם מצחיק, איך הילדים שם כולם יושבים נזופים על ידי האם, שדופקת הופעה של חינוך ודוגמה, וגם מספקת לנו עוד מידע על הדמויות.

לא תמיד ידענו איך להתמודד עם הניגוד המצחיק הזה. ואני חושב שמהטייק הראשון שראיתי הסצנה הזו עבדה בצורה מופתית, והבנו בדיעבד שאלו החיים והעולם שאנו מספרים לצופה, עם הידע שהוא צבר במהלך הצפייה. לא נאמרים שם פאנצ׳ים. שרון השכילה לכתוב אותה מצחיקה במפתיע. היא בכלל מאוד פתוחה להתפרעויות

יונתן: נראה שעבדתם ממש טוב ביחד. השפה החזותית ב״מכוערת״ עושה שימוש בולט במסגור. תוכל לספר על הבחירה הזו, על המשמעות?

מתן: המסגור ב״מכוערת״ היה קריטי עבור התסריט, לתחושתי. יש הרבה שאפשר להעביר מבלי לפרק לשוטים בודדים, בניסיון לשמור על שפה קולנועית שמנסה להמעיט בקאטים ובתקריבים לצורך הסיפור. היה לנו חשוב להיות חופשיים בתנועה, ללכת עם הדמויות ולא להיות סרט סטטי.

יש לאביגיל לחץ זמן בסופ״ש שבו היא נמצאת בבית, ויש לה משימה רצינית – להזדיין 🙂. בנוסף, כשהיא מתהלכת, דברים מתרחשים ברקע המקומי ומזדמנים אליה, בין אם היא רצתה ובין אם לא. לדוגמה, היא צועדת עם אחותה בדרך לבריכה, אוכלות ארטיקים, ומכיוון המצלמה מגיח נער עם כלב שמעליב אותה. משום מקום.

הוא ממשיך לגדף אותה בקללות בעודו נעלם לתוך עומק הפריים. לוקח לו זמן לעזוב, ושומעים אותו מתרחק. הוא פורץ לעולם של אביגיל ומטריד אותה, מבלי שיש לה משהו לעשות מלבד ללכת ולחכות שזה ייגמר.

לאחר מכן אנו נמצאים בבריכה, בשוט סטטי שבו אביגיל מנסה למצוא פוזיציה נוחה וכיפית בצל. אחותה לצידה משמשת כגבול הפריים התחתון, ומסביב הפריים מעוטר, כמו מסגרת, בגופם של בני נוער אטרקטיביים, חשופים ומבלים, ורק אביגיל במרכז, לא מרוצה. כולם בקלילות שהיא לא מצליחה לסגל לעצמה.

מתן: אלו דוגמאות לשימוש במיזנסצנה ובקומפוזיציה שמעבירות הרבה תחושה ברגע אחד – השונות שלה בעולם שנכפה עליה לחיות בו, והמטרדים הישנים שיכולים להגיע משום מקום בכל יציאה מהבית, רק כי את נראית קצת שונה בנוף.

אביגיל רוצה להשתלב. היא פיתחה לעצמה אופי מרדני ואלים כריאקציה למשהו, ולמעשה היא תמיד ב־alert. החיים ממשיכים להוכיח לה שכל הזמן יש במה לטפל, וזה קשה, בפרט כשהיא מפתחת רצון אישי למצוא לעצמה מסלול משלה ולצאת מהנוף הזה

יונתן: אחד המאפיינים של אביגיל, וגם חלק ממה שהסרט עוסק בו כמובן, זה כמה הגוף והמראה שלה נבחנים שוב ושוב, גם בידי הסביבה אבל למעשה גם על ידי עצמה. איך לוכדים האת החוויה הזו בלי שהמצלמה ״תצטרף״ לשיפוטיות הזו?

מתן: הסיטואציות שכתובות בתסריט לא מקלות עם אביגיל, כי זה מגיע מהחיים האמיתיים. לקחנו את זה כמו שזה כתוב ועשינו. לא התעכבנו על הדגשות או הסתרות. במהלך העבודה הייתה הסכמה לא מדוברת בין שרון לריקי רייף סיני, השחקנית הדגולה שלנו, ומשם גם אליי, שאנחנו מבקשים לתרגם את התסריט לשפה ויזואלית יחודית, ושכל בחירה תיעשה מתוך מחשבה על הסיפור והרגש.

כפי שאתה אומר, הסביבה בוחנת את אביגיל, והנושא אפילו מקבל התייחסות נסתרת וישירה בתסריט. אני חושב שצילמנו את הסרט עם הלב ולא עם הגוף של אביגיל. כל הבחירות שלנו היו עבור הנפש שלה ומה שהיא עוברת. אם היא עוברת ברחוב ומעירים לה שהיא שמנה, זה מצולם כשוט רגיל של נערה שהולכת ברחוב. מי שבוחר לפרוץ לעולמה ולהטריד אותה, עושה זאת מרצונו.

כשהיא מסירה את המדים בסוף הסרט, ברגע מרגש, חגגנו את תחושת השחרור שהיא חווה מול המראה בחדר האמבטיה של המלון. זה שוט פתוח יחסית, התאמנו את השוטים לרגש שביקשנו להעביר, ולביקורת הסביבתית שהסרט מפזר בצורה של מים שקטים.

מי שבוחר לשפוט, יעשה זאת ממילא. וכמובן שלא ניסינו להדגיש או להסתיר שום דבר. אני יודע שזה נשמע נורא קיטש, אבל באמת שזה היה נון אישו

לא לתת יד לניסיונות לצייר את התחום הזה כעיסוק פריווילגי. המאבק החברתי־תרבותי שלנו – להזכיר ולהפנים שכספי הציבור צריכים להמשיך לשמר יצירה פתוחה, אמיצה ועצמאית. התוכן, והקרנות שמאפשרות את קיומו, שייכים לציבור. לצופות ולצופים

יונתן: ניכר שזה נעשה עם המון המון לב ❤️. על מה אתה עובד היום ונראה בעתיד (אם מותר לספר)?

מתן: בסתיו אני עתיד לצלם סרט פשע גרמני, מהז׳אנר שהם מאוד אוהבים כאן. אני נלהב, סקרן וגם קצת מפחד להביא את הטון האישי שלי לתוך הז׳אנר הזה. אחר כך בחורף, יתחילו צילומים של דרמה חדשה עם יוצר ישראלי ותיק, שפנה אליי וריגש אותי

יונתן: למה מפחד? נראה שאתה יודע היטב מה אתה עושה 😊

מתן: אני תמיד חושש ומרגיש שאני לא יודע איך לעשות את זה. וזה מתפוגג תוך כדי העבודה. זה לופ מתיש אבל אני מנסה להתנחם בזה שזה שומר עליי עירני וחרוץ. לקח לי זמן רב לקרוא לעצמי צלם קולנוע וטלוויזיה, ואני מקווה שאני רק במקום כלשהו בדרך ארוכה

יונתן: ובכן, אני מבין ומזדהה עם ההרגשה, אבל ממש לא דואג לך 🙃

מתן:  תודה רבה

יונתן: עוד משהו להוסיף לפני שניפרד?

מתן:  אני נהנה מאוד לעבוד במקצוע המיוחד הזה שלנו. בכל פעם מחדש אני פוגש נשים וגברים מסורים, מוכשרים ורגישים, ואני חושב שנכתב ומצטלם בישראל תוכן מדהים.

אני חולם שהציבור יהיה מודע יותר לכמה הוא נהנה מהשידור הציבורי שקם כאן (בארץ), ועד כמה יש לקולנוע הישראלי יכולת לצמוח מעבר לקיום המזערי שלו כיום. זה תחום שהוא כמעט אף פעם לא כלכלי. הוא נשען על שחקניות ושחקנים, יוצרות ויוצרים, ונשות ואנשי צוות שפועלים מתוך תשוקה ואמונה. לכן אני באמת רוצה לעודד כל אדם לצאת מהבית, להגיע לקולנוע ולצפות בסרטים ישראליים, וכמובן גם לראות את הסדרות שאנחנו מצלמים לטלוויזיה.

לא צריך לתת יד לניסיונות לצייר את התחום הזה כעיסוק פריווילגי. המאבק הפנימי שלנו, בתוך התעשייה, להמשיך לקדם נשים, והמאבק החברתי־תרבותי שלנו – להזכיר ולהפנים שכספי הציבור צריכים להמשיך לשמר יצירה פתוחה, אמיצה ועצמאית, שמסתכלת גם על מה שקשה ומציגה אותו על המסך. גם אם היצירה הזו אינה עולה בקנה אחד עם הממשלה או עם נציגיה. התוכן, והקרנות שמאפשרות את קיומו, שייכים לציבור. לצופות ולצופים

---

״כי את מכוערת״
בימוי: שרון אנגלהרט
ישראל וקנדה, 2025, 83 דק׳