״סוף רחוב האלון״: דינוזאור אחד יותר מדי

שום אהבה גדולה לדינוזאורים, לסרטי ז׳אנר או לקולנוע בכלל, לא תציל את הצופה המסכן מהקטסטרופה הקולנועית התורנית – ״סוף רחוב האלון״ (The End of Oak Street). סרטו החדש של דייוויד רוברט מיטשל מנסה להיות בעת ובעונה אחת סיפור התבגרות, דרמה משפחתית, יעני מד״ב ומותחן הישרדות מסתורי. אך למרבה הצער הוא קורס תחת היומרה של עצמו והופך למפגן מביך, לא החלטי ונטול מעוף.

הכירו את משפחת פּלאט (שהיו צריכים להיקרא FLAT) אסופת דמויות שטוחות וחסרות ייחוד. דניס (אן האת׳וויי), אם המשפחה, שכותבת בחשאי רומן על אישה שחולמת לעזוב את משפחתה. גרג, בעלה הלא־יוצלח במיוחד, שמתקשה לפרנס את המשפחה ונאלץ להשלים הכנסה במשלוחי פיצה. אבל זה יואן מקגרגור, אז אפשר לסבול אותו. וילדיהם, אודרי (מייסי סטלה), שמתחבטת ברגשות כלפי חברה מהשכונה; ובריאן (כריסטיאן קונברי), שמתחבא מאחיו הגדול של ילד שאת ידו שבר בתעלול שהסתבך, ובבעלותו החץ והקשת הכי לא מועילים בהיסטוריה של הקולנוע.

בני המשפחה מסוכסכים גם עם השכן המשעמם עוד יותר שלהם, אחרי שסטארבק, הכלב המשפחתי החמוד (והדמות הכי קוהרנטית וחביבה בסרט), פורץ לחצרו וגורם לחיכוכים.

במשך חצי שעה הבמאי דואג שנדע שיש לכולם תכונות אופי ותחביבים, אבל מקפיד להציג אותן כרשימת מכולת, בלי להפיח בהן חיים של ממש. הכול מוסבר ומסומן מראש, דבר לא מתגלה דרך התנהגות אותנטית.

אבל כל זה לא משנה. יום אחד חייהם המשעממים נקטעים כאשר הפרבר השקט שבו הם גרים משוגר לעידן פרהיסטורי, ודינוזאורים בעלי דם קר הופכים להיות הבעיה הכי בהולה בבלוק. מפה מתחיל מסע הישרדות שבו המשפחה מתפצלת ומתאחדת בלופ אינסופי. מחפשים זה את זה ומצילים זה את זה, ובין לבין אפשר לשמוע או לראות איזה שכן רנדומלי נטרף.

זו הייתה יכולה להיות פארודיה, לולא המאמץ הניכר להיות מחווה רצינית ל״פארק היורה״; זה בהחלט פסטיש, רק שהחיקוי זול מדי; וזו כמעט קומדיה, רק שלמרות המאמץ המיוזע שום דבר לא מצחיק

למרות שהפלאטים הגדולים והקטנים עושים כל טעות מגוחכת וחסרת היגיון בספר, הם עצמם (וחבל שכך) מצליחים שוב ושוב לחמוק מהאימה, ולתכנן באריכות משמימה איך להגן על עצמם מהדינוזאורים; עד שיבינו מדוע התופעה המוזרה הזו התרחשה בכלל וכיצד להיחלץ ממנה.

זו הייתה יכולה להיות פארודיה, לולא המאמץ הניכר להיות מחווה רצינית ל״פארק היורה״; זה בהחלט פסטיש, רק שהחיקוי זול מדי; וזו כמעט קומדיה, רק שלמרות המאמץ המיוזע שום דבר לא מצחיק.

ברגע אחד, לדוגמה, דניס וגרג, שכמובן חייבים לדבר על הזוגיות שלהם בין מנוסה אחת על חייהם לבאה אחריה, נתקלים בזוג דינוזאורים מזדווגים על גבי בית, ורואים בכך רגע שצריך ללכוד ולצלם עם חיוך למזכרת. כן, הגיוני סך הכול.

מותחן הישרדות אין כאן. זמן רב מדי המשפחה מלהגת על הסכנה ועל התכנונים המוזרים שלה לצאת ממנה, כשהרעיון הכי טוב שעולה הוא שאלוהים יעזור להם לצאת משם. כאשר כבר יש איזו סכנה על המסך או סיקוונס פעולה שאמור לספק את הסחורה, הוא בדרך כלל מדולל בניסיון מאולץ להצחיק ו/או בדרמטיות יתר ו/או בפרט מטופש, כמו לנסות לירות חץ בודד על דינוזאור שגם קליע של רובה לא עושה עליו רושם.

אלו אינן רק תלונות מפוזרות, אלא בעיה מהותית בזהות – כלומר, בחוסר הזהות – של ״סוף רחוב האלון״. מלבד חוסר היגיון עלילתי או אפיון דמויות שרירותי וקפריזי לפרקים, הוא לוקה בבלאגן טונאלי ובערבוב ז׳אנרים שלא מצליחים להתלכד לסרט אחד. אם היה כתוב על זה ״פארק היורה 8: סוף רחוב האלון״, היה בזה לפחות שמץ של היגיון מסחרי.

למרבה המזל, לפחות תצוגות המשחק ראויות. השחקנים מתמסרים לחומרים כאילו הם נמצאים בסרט טוב בהרבה, ומבחינה אסתטית זה עובד לא רע – הדינוזאורים נראים אמינים. ועוד מזל גדול – שזה לא אחד הסרטים שהחליטו להרחיב לשלוש שעות (מגמה רווחת לאחרונה). צריך לסבול את זה רק קצת יותר משעה וחצי.

על ההפקה חתום ג׳יי. ג׳יי. אברמס, שכבר הפגין את חיבתו העזה לשחזור הקולנוע האיקוני של ספילברג (חיבה שיש שיטענו כי היא עולה בהרבה על כישורי הבימוי שלו). מי שעומד מאחורי המצלמה הוא דייוויד רוברט מיטשל, שנראה כאילו לא הצליח להחליט באיזה ז׳אנר הסרט שהוא רוצה לעשות, אז עשה את כולם ביחד.

הבליל התמוה הזה, שמשום מה זוכה לביקורות סלחניות עד חיוביות למדי ברחבי הגלובוס, עשוי להיות אחד הסרטים הגרועים שיצאו הקיץ. הוא בעיקר מציע שעה וחצי באולם חשוך וממוזג, אך ספק אם מישהו יזכור אותו או משהו ממנו. מקסימום יזכה לתואר ״נו, הסרט ההוא שניסה להיות פארק היורה״.

---

סוף רחוב האלון (The End of Oak Street)
בימוי: דייוויד רוברט מיטשל
ארצות הברית, 2026, 99 דקות
1 כוכב