הילה לנה רויזנמן: כוכבים יש רק בשמיים

הילה לנה רויזנמן נולדה בסנט פטרבורג ועלתה לישראל עם הוריה כשהייתה בת שנתיים. שנותיה הראשונות בארץ היו רצופות מעברים: מחולון לבאר שבע, משם לקיבוצים להבים והראל, בחזרה לחולון ולבסוף לאזור, שם גדלה עד סוף התיכון.

בתוך כל המעברים האלה, האמנות הייתה עוגן קבוע. היא גדלה על אהבה לתיאטרון, השתתפה בחוגי משחק ובהמשך במכינת הנוער של ניסן נתיב. בבית עודדו את האהבה לאמנות, אבל ראו בה תחביב ולא מקצוע. רויזנמן בחרה אחרת.

היא עברה לירושלים ולמדה תיאטרון באוניברסיטה העברית, ושם, דרך קורסים בקולנוע, נפתח בפניה מדיום חדש. לאחר שסיימה את התואר, נרשמה ללימודי קולנוע בבית הספר סם שפיגל. במהלך חמש שנות לימודיה בבית הספר, התברר לה בהדרגה שהנושא שממנו ניסתה אולי להתרחק הוא דווקא זה שעליו היא רוצה לדבר – המשפחה שממנה באה וחוויית העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר.

את סרט הגמר שלה, ״קרה ושמש״ (2019), בנתה רויזנמן מתוך מקום שהכירה היטב. בית הספר שבו מתרחש הסרט מבוסס על התיכון שבו למדה בחולון, מוסד שאותו היא מתארת כמקום קשוח, אבל כזה שהתקיימה בו מגמת תיאטרון, שהייתה עבורה מקום מבטחים.

ככל שהמציאות בישראל השתנתה, השאלה התרחבה: איך ממשיכים לחיות כשהמלחמה היא לא עוד אירוע חריג, אלא מצב מתמשך; ואיך ממשיכים לחיות כשתחושת האיום הופכת לחלק מהיומיום?

בלב הסרט עומד מפגש בין שני אנשים שנדמה שאין ביניהם כמעט דבר משותף. מרגו (סבטלנה דמידוב), מורה שעלתה מברית המועצות ולא מכירה היטב את השפה ואת מערכת החינוך הישראלית, פוגשת את נהוראי (גביש בוננו), נער שחייו הותירו אותו בודד בשוליים.

היא זרה במובן הגיאוגרפי והתרבותי; הוא זר בתוך המקום שאליו הוא לכאורה שייך. דווקא הזרות הזאת, והשירה שהם חולקים, הופכות לנקודת המפגש ביניהם ומאפשרות להם לחצות הבדלים של גיל, שפה ומעמד; לראות זה את זו ולהיות פחות לבד.

שלוש שנים לאחר מכן, בסרטה הבא ״מחצבה״ (2022), אותו החיפוש אחרי חיבור ושייכות עובר מהמפגש בין זרים אל הקשר המשפחתי והטבעי ביותר – בין אם לבתה. הסרט עוקב אחר מאשה (לנה פרייפלד), אישה צעירה שמגיעה אל מחצבה במדבר בניסיון להשיב הביתה את אמה (סבטלנה דמידוב), שממנה התרחקה. אלא שבמהלך הביקור מתברר שהאם כבר בנתה לעצמה חיים אחרים, ומצאה בקהילה שסביבה את הדבר שבתה מבקשת ממנה – תחושת שייכות.

הרעיון למקם את הסיפור במחצבה נולד מקטע ביומניה של לאה גולדברג, שבו היא מתארת ביקור במחצבה, ואת התחושה של לראות את האבן מבפנים. הדימוי שגולדברג מכנה ״תחושת מחצבה״ הפך בהשראתה למטאפורה לנפש: מבחוץ אנחנו רואים אדם, אבל אנחנו לא יכולים לדעת מה מתרחש בתוכו. המחצבה, שבה הסלע נבקע וחושף את פנים האבן, הפכה למרחב שבו גם הקשר בין האם לבתה נחצב ונחשף.

גם כאן נמצאת ברקע חוויית ההגירה. הקהילה שסביב האם מורכבת ממהגרים החולקים חוויה של עקירה והקרבה, ומוצאים זה בזה שפה משותפת שלא דורשת מהם להסביר את עצמם. עבור האם, החיבור הזה הופך את המחצבה, מקום שנראה מבחוץ זר וקשה, דווקא לבית חדש.

בין אלימות מנורמלת להתפרצויות של חיים

״כוכבים״, סרטה הקצר השלישי, מועמד לפרס אופיר בקטגוריית הסרט הקצר (הקרנת אקדמיה פתוחה לקהל על בסיס מקום פנוי ביום ראשון, 23.8 בקולנוע יפו). בסרט הזה, החיפוש אחר בית כבר מתקיים בתוך מציאות שבה נדמה שאף מקום הוא לא באמת בטוח. הסרט מתרחש בערד בתקופה שאחרי 7 באוקטובר, ומפגיש מחדש בין יאנה וסשה (לנה פרייפלד ואנטולי וייסמן), שחייהם השתנו בעקבות הגירה ומלחמה.

בניגוד לעולם הכמעט מנותק שבנתה ב״מחצבה״, רויזנמן מעגנת את הסרט הנוכחי בזמן ובמקום קונקרטיים. נקודת המוצא הייתה המלחמה באוקראינה, אבל ככל שהמציאות בישראל השתנתה, השאלה התרחבה: איך ממשיכים לחיות כשהמלחמה היא לא עוד אירוע חריג, אלא מצב מתמשך; ואיך ממשיכים לחיות כשתחושת האיום הופכת לחלק מהיומיום?

הסרט נע בין רגעים של אלימות מנורמלת לבין התפרצויות של חיים. מחוץ למועדון מטפלים בחפץ חשוד, כשבפנים אנשים שותים, רוקדים ושרים. עבור רויזנמן, החיבור ביניהם הוא לא אסקפיזם מנחם, אלא ביטוי לטירוף עצמו – הניסיון להמשיך לחיות כרגיל בתוך מציאות שאינה רגילה כלל.

גם כאן, ההגירה תופסת נפח משמעותי בעולמן של הדמויות. יאנה, שהייתה רקדנית קלאסית, נאלצה לוותר בישראל על המקצוע שלה ולהפוך לרקדנית במועדון, וגם סשה הוא פליט שנאלץ לעזוב את ארצו. שניהם חולמים בסופו של דבר על הדבר האלמנטרי ביותר – לחיות בביטחון ולעסוק במקצוע שלהם.

סשה מציע ליאנה לעזוב ולהתחיל מחדש במקום שבו אולי יוכלו לעשות זאת, אלא שהסרט מטיל ספק בעצם ההבטחה הזאת: אם מלחמות, אלימות ועקירה יכולות לפרוץ שוב ושוב במקומות שונים בעולם, האם קיים מקום שאליו אפשר לברוח?

השאלה מקבלת ממד נוסף דרך אנטולי וייסמן, המגלם את סשה. וייסמן היה שחקן מצליח ברוסיה, אבל אחרי שהתבטא נגד השלטון והמלחמה באוקראינה – עזב את המדינה ועלה לישראל עם משפחתו. רויזנמן ראתה אותו לראשונה בהצגה של תיאטרון גשר, מבלי שידעה עד כמה הוא מוכר לקהל הרוסי, והרגישה מיד שהוא מתאים לדמות. החוויה האישית שלו כאמן שנאלץ לעזוב חיים מקצועיים שלמים ולבנות את עצמו מחדש, הפכה לחלק בלתי נפרד מהעבודה המשותפת.

לקראת סופו של הסרט, כשהדמויות שוקלות שוב לעזוב, אמה של יאנה (סבטלנה דמידוב הנהדרת) מנפצת את הפנטזיה באמירה פשוטה: מבחינתה הבית הוא לא בהכרח מדינה בטוחה או הבטחה לעתיד טוב יותר, אלא לפעמים פשוט הספה שלה, המקום שבו היא מרגישה שייכת ולא מוכנה לזוז ממנו.

אל תטעו, לא מדובר בסיום אוטופי. חיבור ואהבה לא מגינים מפני טיל או מבטלים אלימות, אלא יכולים לכל היותר להציל את הנפש לרגע. הכוכבים שהדמויות היו יכולות להיות, המקצועות שאיבדו והחיים שעליהם חלמו – נותרים במידה מסוימת כפנטזיה. כמו שמסכמת רויזנמן הן במילותיה והן בסצנת הסיום של הסרט – כוכבים יש רק בטלוויזיה.

כשבוחנים את שלושת הסרטים זה לצד זה, נדמה שהם מתעדים גם את ההתבגרות של היוצרת עצמה. רויזנמן מתארת כל אחד מהם כמעין מחקר פנימי, שבאמצעותו היא בוחנת מחדש מושגים של אהבה, משפחה ושייכות. אם ב״קרה ושמש״ עוד קיימת אמונה כמעט אוטופית ביכולת לחבר בין אנשים, הסרטים הבאים כבר מסבכים אותה. הקשרים נעשים מורכבים יותר, הבית חמקמק יותר, והשאלות שרויזנמן מפנה אל עצמה דרך הקולנוע מתחדדות ומתבגרות יחד איתה.

מתחת לכל אלה נמצא אותו חיפוש אחר בית. עבור רויזנמן, הוא יכול להיות מדינה, משפחה, אדם שבוחרים לאהוב או יצירה, ולקבל צורות שונות לאורך הזמן. האמנות היא אחת התשובות לחיפוש הזה. ״הקולנוע, ואמנות בכלל, זה בית שצריך להילחם עליו״, היא אומרת. את שנותיה בסם שפיגל היא מתארת כתקופה היפה בחייה, שבה מצאה תחושת שייכות בתוך קהילה של יוצרים שחלקו איתה את אותה אהבה לאמנות ואת הבחירה להפוך אותה לדרך חיים.

אחרי שלושה סרטים קצרים, רויזנמן עובדת בימים אלה על סרט עלילתי באורך מלא ועל סדרת טלוויזיה, שניהם נמצאים כעת בתהליכי כתיבה.

---

כוכבים
בימוי: הילה לנה רויזנמן
17 דקות; ישראל, 2026