״משא כבד״: לוקח על גבו יותר ממה שהוא מסוגל לסחוב

יש משהו אולד־סקול בסרטו של פדריק מקינלי, ״משא כבד״ (The Weight), המהדהד סרטי הרפתקאות ומערבונים של פעם. במרכזו מסע הישרדות מסוכן בשממות אורגון של שנות ה־30, מרחב שבו הטבע מאיים להרוג את האדם מבחוץ, בעוד תאוות הבצע מכרסמת בו מבפנים. את המסע מוביל אית׳ן הוק כגיבור מיוסר. מעניין? בוודאי. אבל האם זה עובד? לא בטוח.

על רקע השפל הגדול בארצות הברית, שבו העוני מגיע לכל פינה, סמואל מרפי (אית׳ן הוק), אלמן שמגדל לבדו את בתו הצעירה פני, מפונה מביתו. בעודו מנסה למצוא לשניהם קורת גג, הוא מסתבך בצרה צרורה עם החוק. הוא נשפט למאסר, ובתו, הדבר היחיד שנותר לו, נלקחת ממנו. את עונשו הוא מרצה במחנה עבודה, בשגרה של שבירת סלעים וסלילת כבישים.

דברים משתנים כשמרפי מביא את כישוריו לידי ביטוי ופותר בעיה הנדסית המעכבת את העבודות. מנהל המחנה, קלנסי (ראסל קרואו), מבחין בו, מה שמשחק היטב לידיו, שכן יש לו ״יוזמה״ משלו: להבריח מטען של זהב ממכרה דרך שטחי הפרא של אורגון.

הוא מציע למרפי נתח מהכסף, וחשוב מכך – שחרור מוקדם עם השלמת המשימה. כך מתחיל מסע, שבו מרפי, כמה מחבריו למאסר ושני מלווים חמושים, צריכים להעביר את הזהב דרך שטח עוין, להתמודד עם סכנות הטבע – ולא פחות מכך, עם טבע האדם.

דרך השפל הגדול של שנות ה־30 הוא מביט בפערים חברתיים וכלכליים שמרגישים עכשוויים: בין מי שסוחבים את המשא על הגב לבין מי שמרוויחים ממנו, בין עבודה להון, בין עוני לכוח

מדובר בסרט עשוי היטב, עם הופעות טובות, בראשן אית׳ן הוק הנהדר. בעיקר חלקו השני מיטיב ללכוד מתח ולהחזיק אותו. מי שנושא את רוב המשא הכבד, אם לא את כולו, הוא הוק, שמצליח להפיח חיים בארכיטיפ קולנועי שכבר ראינו באינספור סרטים אחרים: הגבר השבור, הקשוח, שכל מה שנותר לו הוא להתאחד עם בתו. הוק מעגן את הדמות בעייפות, בציניות, בפגיעוּת ומעל לכל באהבה אבהית עיקשת.

גם ברמה הטכנית והאמנותית, ״משא כבד״ עובד היטב. הצילום לוכד את הסכנה האורבת ביער ואת איתני הטבע, והעריכה מצליחה לבנות מתוכם לא מעט מתח. יש בו כמה שוטים נהדרים של לילה וברקים; המרחב נראה מסתורי, מאיים ועוין, וגם בלתי צפוי. החבורה עצמה נראית לפעמים כאילו היא הולכת ונבלעת בתוכו.

מקינלי מגיע עם ניסיון עשיר כעורך, ולכן לא מפתיע שעבודת העריכה, שעליה הוא חתום יחד עם מת׳יו וולי, היא אחת מנקודות החוזק של הסרט. השניים חותכים ומחברים הכול בצורה שמוסיפה ומנפחת את המתח.

ברור ש״משא כבד״ מבקש גם להגיד משהו מעבר להרפתקה המסוכנת. דרך השפל הגדול של שנות ה־30 הוא מביט בפערים חברתיים וכלכליים שמרגישים עכשוויים: בין מי שסוחבים את המשא על הגב לבין מי שמרוויחים ממנו, בין עבודה להון, בין עוני לכוח.

הטוויסט הקטן שמקינלי מוסיף למארג התמטי המתבקש והדי נדוש הזה הוא שבסופו של דבר הסרט לא מסתפק בחמדנות ככוח מפרק, אלא מציע סולידריות ופעולה משותפת כתשובה לשפל – המוסרי והכלכלי כאחד.

אלא שכאן נחשפת נקודת התורפה. בשלב מסוים הרעיונות מתחילים להילחם זה בזה, ונוצר חוסר קוהרנטיות שבא לידי ביטוי במבנה הסרט, בקצב שלו ובאחידות שלו. נדמה שאלו שלושה סרטים שונים שלא מצליחים להתלכד לכדי יצירה אחת.

מה שמתחיל כדרמה תקופתית איטית, הופך לסרט הישרדות והרפתקה, ואז למותחן של חשד, בגידה וחמדנות – אבל המעברים ביניהם לא תמיד חלקים, ולעיתים נדמה שכל אחד מהחלקים מתקיים כמעט בנפרד מהאחרים.

המערכה האחרונה סובלת מפזרנות נרטיבית ומכתיבה קלישאתית במיוחד. מהלכים שאמורים להיות משמעותיים נסגרים מהר מדי, בלי לקבל את המשקל הדרמטי הראוי להם. כך לדוגמה, אחת הבגידות בתוך הקבוצה במהלך המסע נמחלת כמעט באותה מהירות שבה היא מתרחשת, ומאבדת חלק גדול מהמטען שלה. לכך אפשר להוסיף אקספוזיציה איטית, מתמהמהת ורגשנית מדי, והתוצר הסופי שמתקבל פשוט לא מתחבר עד הסוף. חבל.

מלבד דמותו של הוק, מדובר באסופה די גנרית ובנאלית של דמויות, שגם בפיהן לא פעם משפטים קלישאתיים להחריד (אפילו שילובו של ראסל קרואו מתגלה מהר מאוד כגימיק ליהוקי חיוור ולא כנוכחות משמעותית). חלקן מקבלות רגע או שניים שמבטיחים מעט יותר עומק, רק כדי להידחק בחזרה לתפקיד הפונקציונלי שהעלילה ייעדה להן.

דוגמה בולטת היא אנה (ג׳וליה ג׳ונס), האישה הילידית שמצטרפת למסע. הסרט רומז לעבר שלה, לעקירה ולחיים תחת מערכת שפגעה בה, ומציג אותה כדמות עצמאית ובעלת כישורים. במובנים רבים היא ה־MVP של החבורה.

דווקא בגלל זה, חבל שהסרט כמעט לא מפתח אותה מעבר לכך. הרקע שלה לא מצטבר לדמות מורכבת יותר או לאמירה משמעותית, ובסופו של דבר, למרות כל הפוטנציאל, גם היא נשארת עוד שבלונה – יעילה ומרשימה יותר מהאחרות, אבל שבלונה.

אולי כאן טמון הכשל השני המהותי ביותר של היצירה, שבו הצורה בוגדת בתוכן: קשה לייצר אמירה משמעותית באמת על סולידריות אנושית, כשהקבוצה עצמה מורכבת מפונקציות תסריטאיות חלולות וערימה של קלישאות.

בסופו של דבר, קשה להגיד ש״משא כבד״ הוא סרט רע. יש בו מספיק רגעים טובים, הופעות חזקות ורעיונות מעניינים כדי להחזיק, אבל גם לא מעט בעיות שמעיבות על הצפייה ומותירות תחושה של החמצה. זהו סרט שניסה לשאת על גבו משא כבד יותר מזה שהוא באמת מסוגל לסחוב.

---

משא כבד
בימוי: פדריק מקינלי
113 דקות; ארצות הברית, גרמניה, 2026
3 כוכבים