החייל הנעלם: כוריאוגרפיה קולנועית מרהיבה

יש רגע בסרט ״החייל הנעלם״ שאת מבינה ששלומי, חיל שעורק מעזה, מסומן. זה לא משנה מתי או באיזו צורה, או מה זה אומר, הוא מסומן. 

הוא לובש מדים ומסביב כולם אזרחים, הוא חייל שרץ בסימטאות של עזה לכיוון אחד בעוד כל החיילים רצים לאחר. הוא רוכב על אופניים בחולות, כשכולם נוסעים באוטובוס שהוא מנסה להשיג. כולם רצים באזעקות לתפוס מחסה והוא ממשיך בשלו, זה לא משנה אם הוא בים, או בבר, או אפילו בבית של אהובת ליבו.

זה בולט כשהוא לבוש כולו לבן (בבגדים לא שלו) רץ ברחובות העיר הצבעונית עם רובה או בלעדיו. זה מגיע כמעט לקצה כשהוא מסתובב כמו איזה צל לבן של עצמו מול המרפסת השקופה של בית החולים בזמן שנמצא בה צוות של הצבא שמבשר לאמו על העדרו. כולם חיים בעולם אחד, והוא מסומן כאחר, כולם נוכחים באופן אחד והוא כאילו מחוץ לעצמו, לבד לעצמו בעולם, נמלט ואחר. 

הסרט ״החייל הנעלם״ של דני רוזנברג הוא סרט מטלטל ויפה ונוגע ללב, שמספר סיפור על חיל שנמלט מפעילות צבאית בעזה, ומספר לעצמו ולעולם שהוא עושה את כל זה כי הוא רוצה להספיק לראות את שירה לפני שהיא נוסעת לו למקום אחר. מי זאת שירה (אמא שלו למשל שואלת)? למה הוא נאחז דווקא בה?

מה הוא דמיין שיקרה כשהוא פשוט יקח את הרגליים, ואז את הרכב של האיש שנהרג בעזה, ואז את האופניים, והאוטובוס, וימלט כל הדרך לתל אביב? מה הוא דמיין שיקרה כשהוא יתגנב למסעדה שבה אהובתו עובדת ויציע לה פשוט לעזוב הכל וללכת איתו לאיזה מקום שהם כבר ימציאו יחד?

יש משהו מטלטל בלצפות בסרט הזה בימים האלה, לא רק בגלל האזעקות שנשמעות במהלכו ותופסות אותך לא מוכנה. החייל האבוד הזה, שעושה הכל כדי לא לקחת חלק, מוצא את עצמו כך או אחרת בלב הזירה

יש משהו מכמיר לב בדמות של החייל הזה שקם ונעלם, שלא יכול יותר, שכל העסק הזה לא מתאים לו, שיש לו תשוקה לדבר אחר לגמרי. ויש משהו מטלטל בלצפות בסרט הזה בימים האלה, לא רק בגלל האזעקות שנשמעות במהלכו ותופסות אותך לא מוכנה, ולא רק בגלל הבהלה שתופסת את הצבא (בסרט) והדיווחים שממלאים את הארץ על החייל שנחטף על ידי החמאס, ולא רק בגלל הקול הרועם של ראש הממשלה על מסכי הטלוויזיה (שיש בסרט כמעט בכל מקום) שמכריז על מה שעוד נעשה לאויבינו, אלא גם בגלל ההבנה שהולכת ומצטברת שאי אפשר להימלט מזה. כלומר החייל האבוד הזה, שעושה הכל כדי לא לקחת חלק, מוצא את עצמו כך או אחרת בלב הזירה. 

כולם יודעים שהוא ״לא מכאן״

בסרט יפה אחר של רוזנברג, ״בית אבי״ (שהיה סרט הגמר שלו בסם שפיגל), הוא מספר סיפור על שני חיילים ניצולי שואה שעולים למדינה החדשה, ונקלעים הישר משם למלחמת השחרור. הם שניהם מדברים רק יידיש, והאחד מהם הגיע לשם בעיקר כדי לחפש את אהובתו.

התלישות שלהם, השפה האחרת, העולם שהם לעצמם בתוך הדבר החדש והצעיר והצבאי שמסביבם, כל אלו הם כאילו עוד שכבה בסיפור של הדמות של שלומי בחיל הנעלם. אף אחד לא מחכה לשלומי, הוא כאילו נקלע לאיזה דבר שהוא לא מבין, בשפה שהוא לא מדבר בה, אבל גם לא יכול להתחמק ממנו. 

הנה למשל, אחרי שהוא מצליח להמלט הוא מגיע הביתה, ובמקום התמונה הישראלית המוכרת כל כך של המתנה דרוכה לבן החייל שאולי יבוא לחופשה, הבית ריק, והאוכל שעומד על הגז כבר מקולקל וכנראה לא מיועד לו. כשהוא מגיע למסעדה שבה הוא ואהובתו עבדו יחד, כשהוא מנסה להרוויח זמן איתה ומתיישב לאכול, הפתק שהוא כותב מגיע לאיש הלא נכון. האוכל שהוא מזמין נראה כמו לא מיועד לו, ובעיקר המבטים שנשלחים אליו מסגירים, כולם יודעים שהוא ״לא מכאן״. 

כשהוא עומד מול שער הבית של אהובתו ומבקש להכנס לראות אותה האיש שעונה לו (זה אבא שלה?) אומר לו שהיא לא כאן, שהיא הלכה. כשהוא אומר לו את כל זה הוא אפילו לא עומד מול המצלמה, כלומר אפילו לא טורח לעמוד מולו. היא כאן בבית, הוא בטוח בזה, מסתירים אותה ממנו, ולא ברור אם התרמית הזו היא נסיון של אב להרחיק מחזר לא רצוי לו מביתו, או שזו בכלל הבטחה שהאבא נתן לבת, הוא ידאג לסגור את השער בפני הגבר שהיא לא רוצה יותר אפילו לראות. 

מה שיפה ונוגע ללב זה שהמקום היחיד שבו יש לו לכאורה בית, גם כזה שמחכה לו, הוא דווקא הבית של הסבתא בתל אביב (בגילומה של תיקי דיין), בעוד הסבתא עצמה כאילו נטועה מחוץ למקום ולזמן. כשאמא שלו למשל מתקשרת אליה ומבקשת לדבר איתו היא אומרת לו שמישהי (שקוראים לה) מחפשת אותך. כשהוא אומר משהו על אבא שלו, היא אומרת אבא עזב אותנו (ומתכוונת כנראה לבעלה שעזב לפני הרבה שנים).

לא ברור אם היא יודעת מה השנה, ומי הוא מי (כמעט ברור שלא) אבל דווקא אותו ברור שהיא מזהה כמישהו שהיא מחויבת אליו, מחויבת לדאוג לו. כשהוא שוכב שם בבית על המיטה בחדר, כשהוא מפעיל את המאוורר ״מפעם״, כששנתו נודדת, גם בזכות הצילום הנהדר של דוד סטרז׳מייסטר, זה ברור ששם במקום שכאילו עצר באיזה זמן, שהוא בועה לעצמו, יש לו מקום. גם זה חלק מהסימון, מהאחרות הזו שלו, מהדמיון שלו לגיבורים של הסרט ״בית אבי״, שכמוהו נמצאים בתוך שפה לא שלהם ומתקיימים בבועה נפרדת בתוך מלחמה שהם לכאורה חלק ממנה.

אבל בו זמנית שלומי הוא לא איזו דמות ״מפעם״, או ״לא גברית״ או גלותית או חיוורת. כשהוא אוכל אבטיח ישר מהשדה, כשהוא זוחל בבית כאילו הוא באמצע תרגולת של קרב, כשהוא בורח מעל גדרות, הולך חשוף בחוף הים, מפקיד את המדים לשמירה אצל תיירים צרפתיים על חוף הים ונכנס פנימה, כשהוא נוסע על אופניים בלי להחזיק בכידון, מטמין את הנשק מתחת לאבטיחים באוטו ונועל אותו באיזו אגביות של בעלות גברית, ובעיקר כשהוא עומד שם במרתף המסעדה מול שירה עם החיוך הפתייני והמשפטים שמורכבים מכל משפטי הפיתוי שבעולם, הוא כמעט אורי מהוא הלך בשדות, ואם לדייק אסי דיין בתפקיד ההוא של אורי בעצמו. יש בו איזו גבריות צעירה ממזרית מלאת תשוקה וכוח, שכל תנועה שלה כמעט אומרת תביעה לבעלות. 

הגם וגם הזה, ההימלטות האין־סופית, האין בית, הקשר המיוחד הזה עם הסבתא, החרדה הגדולה רק מלדמיין את החזרה לצבא, ובו זמנית התביעה הגברית לבעלות, השליטה הזו באופניים וברכב ובנשק ובגוף, הופכת את הדמות הזו לנוגעת ללב ושבירה ועם איזה סקס אפיל שכמעט אי אפשר לסרב לו. 

כמעט כוריאוגרפיה

בצפייה בסרט הזה בימים האלה אי אפשר להימלט מהתחושה שהסרט הזה ״הקדים את המאורעות״, את החטיפה, החמאס שמסתובב באיזורי הגבול, המלחמה הבלתי נגמרת, והאסון שאי אפשר להמלט ממנו, אי אפשר לא לקחת בו חלק. אבל בו זמנית נדמה שהסרט הזה יש בו משהו שהוא גם לגמרי מחוץ לזמן, כלומר לא קשור אליו באיזה אופן קונקרטי. יש בו כמעט כוריאוגרפיה, איזה סימון של תנועה בעולם של בריחה והימלטות ותשוקה, של איזה נסיון להתקרב, להרגיש, ובו זמנית של ידיעה שאתה מחוץ לעולם. 

מה שמרשים כל כך בסרט הזה שהוא לא רק מספר את הכוריאוגרפיה הזו, כלומר היא לא נוכחת רק בסיפור, אלא היא עשויה באיזה אופן קולנועי מרהיב. יש משהו בעיצוב הנהדר (בן ציון פורת), בצילום היפהפה, במשחק הנהדר של השחקנים (עידו טאקו ממש רוקד את התפקיד הראשי) בכוריאוגרפיה, שהופכים את מה שאנחנו רואים על המסך כמעט לרישום של התנועה של הדמות הזו בעולם.

המעבר בין מרחבים, הסימון שלו נמלט במרחב כמעט כמו באמצעות רישום בצבע, העבודה הנהדרת עם גווני גוונים של אור וחשכה, העבודה הכמעט אדריכלית עם המרחב (למשל בסצנה נהדרת שמתרחשת בשירותי הנשים, במעבר בין הברזים לבין הסתגרות יחד עם אמא שלו באחד מהתאים), כל אלו הופכים את הספור הזה כמעט לספור מבני, כזה שהוא מעבר לנסיבות המקומיות או הזמן הנוכחי, ספור של היעלמות, של התשוקה להיעלמות, והאימה הכרוכה בה. זה קולנוע נהדר, שעשוי היטב עם דמות שנוגעת ללב.

---

החייל הנעלם
בימוי: דני רוזנברג
ישראל 2023, 105 דקות
4 כוכבים