זוגיות מבעד לקונפליקט: Love Zone בבית הגפן

״קיבלנו החלטה שאלה תמיד יהיו אנשים אמיתיים ולא דוגמנים. אנחנו מביימות, אבל תמיד עם אנשים אמיתיים״, אומרות הדס איצקוביץ ואניה ואן ליט, זוג צלמות מאמסטרדם – בחיים ובעבודה – שמציגות בימים אלה את התערוכה המשותפת Love Zone בבית הגפן בחיפה, בתמיכת שגרירות הולנד.

התערוכה מבוססת על מחקר צילומי שעוסק באינטימיות, בזהות ובגבולות הבלתי נראים שבין אנשים. בלב הפרויקט עומדת סדרת דיוקנאות של זוגות מעורבים, שחיים באזורי סכסוך ובאזורים פוסט־סכסוך, שבהם החלוקות נוצרות על רקע היסטוריה של יחסי כוח לא שוויוניים.

השתיים עובדות יחד מאז 2012. איצקוביץ נולדה וגדלה בישראל, ועברה לחיות ולעבוד בהולנד בגיל צעיר. ואן ליט היא הולנדית במקור. שתיהן מגיעות מרקע של צילום ושל עיסוק בנושאים חברתיים, ואחרי שהפכו לזוג החליטו להתחיל לשתף פעולה גם באופן מקצועי.

״באנו מתחומים שונים של צילום״, אומרת איצקוביץ. ״אניה מגיעה מרקע של צילום דוקומנטרי־עיתונאי, ואני מצילום מבוים, פרפומנס ווידאו. הבנו שההשפעה שלנו אחת על העבודה של השנייה מעוררת השראה והתחלנו לעבוד יחד, בתחילה על סדרה אחת. ״חיפשנו שפה חדשה שבה שתינו יכולות למצוא את המקום שלנו, וחשבנו שנצא מתוך המקום שחשוב לשתינו – מעורבות חברתית״, מוסיפה ואן ליט.

הדס איצקוביץ: ״הבחירה שלנו בשחור־לבן נבעה מהרצון לבטא דווקא מציאות שאינה שחור ולבן, כי גם סכסוך לא מסתכם ב׳אנחנו׳ ו׳הם׳, אלא מורכב מאינספור גווני ביניים ודקויות״

״אנחנו מסתכלות על העולם בצורה דומה, זה מה שחיבר אותנו כבנות־אנוש״, אומרת איצקוביץ. ״הפרויקטים שלנו תמיד עוסקים במקומו ובזהותו של הפרט בתוך הקונסטלציה החברתית״.

הפרויקט הראשון שיצרו יחד נקרא I believe I am Gay, ועסק בקווירים וקוויריות מחמש דתות שונות שחיים בהולנד. הוא הוצג בתחילה בהולנד, ומאז ממשיך ומטייל ברחבי העולם. ״רצינו לבדוק אם אנשים שמגדירים את עצמם כקווירים ממשיכים לדבוק בדת שלהם״, אומרת ואן ליט. ״הגענו אל 37 משתתפים ומשתתפות שצולמו לפרויקט, שהיחסים שלהם עם האלוהים ועם הדת עדיין קיימים״.

מאז יצרו פרויקטים משותפים שונים. בשנים האחרונות, הן מספרות, הן עסוקות בעיקר בזכויות אדם ובזכויות נשים. אל מושאי הצילום הן מגיעות דרך רשתות חברתיות, ארגונים ועמותות, וגם מפה לאוזן. ״כשהתחלנו לעבוד יחד קיבלנו החלטה שתמיד נצלם אנשים אמיתיים, וננסה למצוא דרכים חדשות לספר את הסיפור שלהם״, אומרת איצקוביץ. ״היום אנחנו כבר מרושתות ומכירות ארגונים ועמותות של זכויות אדם ואקטיביסטים. אבל כל פרויקט אצלנו לוקח זמן. הוא לא נוצר בחודשים, אלא בשנים״.

Love Zone הוא פרוייקט שהתחיל בישראל, לפני למעלה מעשר שנים. ״יצא לנו לפגוש בסביבה הקרובה שלנו כמה זוגות מעורבים – ישראלים ופלסטינים. ביקשנו מהם להצטלם ותוך כדי הבנו שאנחנו צריכות ללוות את הצילומים גם בטקסט. שאלנו שאלות כמו – איך הקונפליקט חודר לחיים האישיים? באילו נקודות הוא פוגש אותם? אילו תגובות הם מקבלים מהסביבה הקרובה והרחוקה? הרגשנו שמערכות היחסים האלה חושפות רבדים של הקונפליקט שקשה לראות דרך מפות, היסטוריה ופוליטיקה בלבד.

״הבחירה שלנו בשחור־לבן נבעה מהרצון לבטא דווקא מציאות שאינה שחור ולבן, כי גם סכסוך לא מסתכם ב׳אנחנו׳ ו׳הם׳, אלא מורכב מאינספור גווני ביניים ודקויות. דווקא השחור־לבן, שנדמה במבט ראשון כמבטל גוונים, מציע ניואנסים ומאפשר להתבונן באותה מציאות דרך שכבות ונקודות מבט שונות. המורכבות הזאת נמצאת בלב Love Zone״.

מקום להתחיל בו את המסע

את שני הפורטרטים הראשונים שצילמו פרסמו בעיתון הולנדי מוביל. ״קיבלנו המון תגובות״, אומרת ואן ליט. ״אנחנו מכירות את הקונפליקט במזרח התיכון, אבל גילינו ניואנסים שלא ידענו שקיימים. הרבה אנשים הופתעו וסיפרו שבכלל לא ידעו שזוגות כאלה קיימים, וחלקם התייחס ליופי של הפורטרטים עצמם.

״הבנו שמתחת לכל הוויכוחים הפוליטיים, התרחש משהו פשוט: אנשים זיהו את החיבור האנושי שנרקם בין שני בני אדם ואת האסתטיקה של המפגש ביניהם. הבנו שזה יכול להיות מקום להתחיל בו את המסע״.

הן המשיכו את הצילומים במדינות של קונפליקט ופוסט־קונפליקט וצילמו בדרום אפריקה של אחרי האפרטהייד, בצפון אירלנד, בבוסניה הרצגובינה, בדרום קוריאה ובטורקיה. ״ניסינו לחפש זוגות בטווחי גיל שונים, ממוצאים שונים, בעלי קונפליקטים שונים והיסטוריה שונה של כוחות, כיבוש גזע ודת״, אומרת ואן ליט. ״כך שהתמונה תהיה כמה שיותר רחבה. הרגשנו שהיחסים בין הזוגות מעניקים לנו שכבות שונות של קונפליקט שיכולנו להגיע אליהם רק דרך העיניים שלהם״.

״למדנו לא מעט גם על מבנים פוליטיים בכל מדינה שאליה הגענו״, אומרת איצקוביץ, ״על היסטוריה, על תנועה של אנשים. שמענו המון סיפורים אנושיים שמשקפים מגוון רחב של מדינות, קונפליקטים ובעיקר בני אנוש״.

תהליך הצילום הוא איטי, ויכול לקחת גם כמה מפגשים. ״אנחנו עוסקות בקהילות רגישות – לפעמים אנחנו נפגשות עם המצולמים לפני, לפעמים אנחנו נפגשות ושום דבר לא קורה, לפעמים הם רוצים רק לחלוק את הסיפורים ולא להצטלם.

״אנחנו מצלמות את מרבית הפרויקטים בסביבה האינטימית והבטוחה של הסטודיו שלנו, אבל כשנושא הצילום דורש זאת, אנחנו יוצאות עם סטודיו נייד לדרך ומקימות אותו בבתי המצולמים, בחצרות, בחדרי מלון ובחללים זרים שהופכים לאינטימיים ברגע״.

״חשוב לנו שאנשים יידעו מי אנחנו ומה הכוונות שלנו״, אומרת ואן ליט. ״אנחנו מצלמות משהו מאוד אישי, ולא רוצות להציב אנשים במקומות מסוכנים או לא נוחים. יש לנו גם אפשרות לצלם בצורה לא מזוהה, זו בחירה אמנותית שחשובה בסדרות מסוימות. יש אנשים שרוצים להיראות ולא יכולים להרשות לעצמם. באופן כללי המדיניות שלנו תמיד היא לא ללחוץ על אנשים״.

הגזענות עדיין נמצאת על מפתן הדלת

בתערוכה מוצגים פורטרטים של 36 זוגות מאזורי הקונפליקט השונים. ״הסיפורים שונים והסכסוכים שונים, אבל בכולם ה־Love Zone הופכת לטריטוריה בפני עצמה״, אומרת איצקוביץ. ״כזו שלפעמים צריך להגן עליה או לקשר אותה עם הסביבה החיצונית. כולם מלווים בטקסטים״. ״יש סיפורים דרמטיים ויש כאלה קטנים ויומיומיים״, מוסיפה ואן ליט.

ביניהם אפשר למצוא, לדוגמה, את בני הזוג אלפונסו ואמה שצולמו בדרום אפריקה. ״אלפונסו הוא גבר צעיר, שהוגדר בתקופת האפרטהייד כבעל צבע עור מעורב (Coloured)״, מספרת איצקוביץ. ״הוא גדל בטאונשיפ קשוח בפאתי קייפטאון — אזור מגורים שנועד עבור האוכלוסייה שסווגה כ׳צבעונית׳, כחלק ממדיניות ההפרדה הגזעית שהפרידה אותה מהאוכלוסייה הלבנה, בלי אבא ועם אמא אלכוהוליסטית.

״כשהיה בן תשע הצטרף לכנופיית רחוב, עד שנעצר בגיל 14-15. במקום להגיע לכלא, עובדת סוציאלית הציעה לו להצטרף לתוכנית של שיעורי גלישה שמטרתה לשקם אנשים מאוכלוסיות קשות. בפעם הראשונה שעמד על גלשן הוא חווה תחושה של חופש שלא הכיר. זה שינה לו את החיים – הוא יצא מעולם הפשע, הפך לגולש גלים מקצועי, פגש את אמה שהגיעה ללמוד אצלו גלישה. הם התאהבו ויש להם שני ילדים״.

״גם היום, כשאמה ואלפונסו הולכים יחד ברחוב. יש מכוניות שעוצרות ושואלות אותה אם היא במצוקה וצריכה עזרה. אמנם אין יותר משטר אפרטהייד, אבל הגזענות עדיין נמצאת על מפתן הדלת״.

אניה ואן ליט: ״הזוגות שצילמנו לא מנסים להציע פתרון לסכסוך או לטשטש את השלכותיו הקשות. הם מתקיימים בתוך המורכבות שלו, על שלל גווניה שבין שחור ללבן, ומציעים נקודת מבט עמוקה ואישית יותר על הסכסוך, דרך הקשר האנושי״

עוד זוג, קצת יותר מבוגר, מדרום אפריקה הם וילמה ופטריק. ״הם היו צריכים לחיות בגלות בזמן האפרטהייד כי הזוגיות ביניהם היתה אסורה אז. שנים הם היו חלק מקבוצה של מתנגדים שהתאמנו בטנזניה, וברגע שהקבוצה החלה להשתמש בנשק הם עזבו. פטריק נהיה עורך דין וחלק ממשרד עורכי הדין הראשון שניסח את החוקים הראשונים אחרי האפרטהייד. וגם הם, היום, מספרים שכשהם הולכים יחד בסופר, אנשים פונים אליו כי חושבים שהוא עובד שם, או חושבים שהוא המשרת כשרואים אותו עובד בגינה״.

שרון וסטיבן הם אירים – סטיבן הוא פרוטסטנטי ושרון היא קתולית. בגיל 18 סטיבן נפצע בפיגוע של המחתרת האירית  ה־IRA, שבו נהרג אביו, וגם עשרות שנים אחרי הוא ממשיך לסבול מההשלכות הגופניות של הפציעה. שנים לאחר מכן התברר שהאחראים לפיצוץ הגיעו מהכפר של שרון, אבל איש מהם מעולם לא הועמד לדין או נדרש לתת את הדין על מעשיו.

היום סטיבן פוקד את הכנסייה הקתולית של שרון, בידיעה שחלק מהאנשים שיושבים לצידו עשויים להיות קרובי משפחה של האחראים לפיגוע. ״מה שהופך אולי את הסיפור שלהם למרגש במיוחד״, אומרת ואן ליט, הוא האופן שבו הוא מכיל את הסתירות האלה, זו לצד זו: הכאב המתמשך של עוול שלא בא על תיקונו, האינטימיות של חיים משותפים, והבחירה הקשה והמתמשכת לחתור לפיוס גם בהיעדר סגירת מעגל, באמצעות עשיית צדק ולקיחת אחריות״.

״מבחינתנו, הסיפור שלהם לא עוסק רק במה שסכסוך מחולל בחייהם של אנשים בהווה, אלא גם בצלקות העמוקות שהוא מותיר אחריו, לעיתים לאורך דורות״, אומרת איצקוביץ. ״למרות כל מה שעברו, סטיבן ושרון הפכו את העיסוק הציבורי בפיוס לשליחות חייהם, מתוך אמונה באפשרות – ובאחריות – לעצב עתיד אחר למען הדורות הבאים״.

אלמנט חיובי שקורה לא פעם הודות לזוגות האלה, הן מספרות, הוא יצירת קשרים בין שני צידי המתרס. ״אצל זוג ישראלי ופלסטינית שמענו שזו היתה הפעם הראשונה של החברים של הבחור הישראלי לפגוש פלסטינים״, אומרת ואן ליט. ״הם התאהבו בה ונוצר קשר חזק. הגבולות יכולים להישבר גם דרך חרך קטן. לפעמים שינויים נוצרים רק באמצעות קשרים אנושיים״.

לצד הפורטרטים של הזוגות, מכיל הפרויקט גם צילומים של נופים מאזורי הקונפליקט. ״הבנו שאנחנו רוצות להפריד את ה־Love מה־Zone, ואז להפגיש ביניהם מחדש בתוך חלל התערוכה. אומרת איצקוביץ. ״בדיוקנאות לא רואים את הסביבה. באמצעות הנופים רצינו לייצר עוד שכבה, השאלה שהעסיקה אותנו הייתה – מה זה בעצם אזור? מה המשמעות של שליטה על שטח, קולוניזציה וסימון גבולות? על מה אנחנו נלחמים כשאנחנו נאבקים על טריטוריה, כמה ממנה הוא הנוף עצמו וכמה הוא המשמעות שאנחנו מעניקים לו?

״התחלנו לזהות אלמנטים זהים במקומות שונים: שמיים הם שמיים, הר זה הר, עץ זה עץ. התחלנו להסתכל עליהם כקווים גרפיים, ולעשות רה־קונסטרקציה של הנופים. חלקם בעלי משמעות היסטורית, חלקם לא קיימים במציאות – אבל נראים כמו משהו שאנחנו מזהים. הצופים יכולים להות ולנסות להבין איזה נוף הוא אמיתי ואיזה כזה שפורק והרכבנו מחדש. בתערוכה יש גם הקרנה גדולה עם שני מסכים, של נוף שמתפרק, שבו אפשר ממש לחפש את השכבות״.

מטרת התערוכה היא לטייל ולהיות מוצגת בכל האזורים שבהם צילמו השתיים. ״היה ברור לנו שבישראל נציג במרחב משותף ולכן פנינו לבית הגפן״, אומרת איצקוביץ. בסוף השבוע האחרון של התערוכה, 13-14.11, יגיעו השתיים בחזרה ארצה ויקיימו שיחות ומפגשים בתערוכה.

לפני כן היא הוצגה בטורקיה, באחת הגלריות הלאומיות באיזמיר, ובעתיד תמשיך למוזיאון הלאומי בבוסניה, לדרום אפריקה ובתקווה גם לדרום קוריאה. כל התערוכות בכל המדינות נתמכות וייתמכו על ידי השגרירות ההולנדית.

עכשיו, כשהן כבר עסוקות בפרויקט הבא, שעוסק בנשים פליטות בהולנד, הן מספרות שמהתגובות לתערוכה הן מבינות ש״אנשים מופתעים שיש עוד קונפליקטים בעולם מלבד שלהם״, אומרת ואן ליט. ״מישהי אמרה לנו שבזכות התערוכה היא לא מרגישה לבד. לא ציפינו לזה. הזוגות שצילמנו לא מנסים להציע פתרון לסכסוך או לטשטש את השלכותיו הקשות. הם מתקיימים בתוך המורכבות שלו, על שלל גווניה שבין שחור ללבן, ומציעים נקודת מבט עמוקה ואישית יותר על הסכסוך, דרך הקשר האנושי״.

---

הדס איצקוביץ ואניה ואן ליט | Love Zone
בית הגפן, הגפן 2 חיפה
נעילה 17.11