מחלת העיצוב

כבר יותר מחמש שנים שאני מלמד עיצוב ובכל פעם בשיעור הראשון השאלה צצה: אז מה זה בעצם עיצוב גרפי. תמיד הייתי מסתבך עם התשובה, עד שהגעתי לתשובה שלסטודנטים קצת קשה איתה, אבל מבחינתי היא מספקת: כל מה שיש בו טקסט. וההסבר? גם את הפליירים של האינסטלטורים, פורצי המנעולים ומדבירי המזיקים שדוחפים לנו לתיבת הדואר מישהו עיצב. יותר מכך, כל אחד שפותח תוכנת עיבוד תמלילים הוא מעצב בפונטציה – הוא בוחר פונט, גודל, ישור, מיקום על הדף, צבע ועוד ועוד (וגם בחירה בברירות המחדל היא בחירה, או כמו שמרצה שלי אמרה לי פעם, שגם לקרוא לציור בשם untitled זה לא אומר שלציור אין שם, אבל זה כבר סיפור אחר).
וכשהסטודנטים לא מבינים בהמשך הדרך איך אני רואה את הרווחים הכפולים, המקפים העליונים, ההבדלים בריווח בין השורות, ההטייה הלא הגיונית של האותיות, ועוד ועוד, אני נזכר שגם אני פעם לא הבנתי איך המרצים שלי רואים את אותם הדברים בדיוק, שלא לומר יודעים להבחין בין פונטים ואף לזכור את השמות שלהם.

זה השלב שבו אני מבין שנדבקתי במחלה, לטוב ולרע. מעצבנים אותי תפריטים שיש בהם ריווחים לא ברורים (שלא לדבר על טעויות כתיב), כתבות שלא עברו הגהה כמו שצריך ושיש בהן רווחים כפולים, אתרים שהטקסט בהם לא קריא בעליל, עטיפות לספרים שהדבר האחרון שהן עושות זה לעורר חשק לקרוא את הספר, ועוד ועוד. מצד שני, אני יכול להתלהב משלט הכוונה בשדה תעופה שאני בכלל לא מבין את השפה בה הוא נכתב, ולצלם חיצים ואותיות ברחבי העיר רק כי הם מצאו חן בעיני, וזה מבלי להזכיר כמובן את כל הדברים שעולים הרבה יותר מדי כסף ושאני רוצה לקנות אותם רק כי הם מעוצבים.
ולמה נזכרתי בכל הסיפור הזה? כי קראתי את הפוסט המעולה ב-noisy decent graphic, בלוג של מעצב גרפי שגר בלונדון, שמתאר במילים שלו את המחלה ומביא דוגמאות שרק מי שמזדהה עימו יכול להבין על מה הוא מדבר. זה כתוב שם בצורה כל כך מדויקת, שאם גם אצלכם מופיעים תסמינים דומים, תדעו שאתם לא לבד.