איחור אופנתי או טיימינג כושל? החמישייה שלי

אחרי שבערך כבר כולם השתתפו, צביקה הזמין אותי, ובגלל שהייתי השבוע בטורקיה (עבודה) רק עכשיו שמתי לב. כך או כך עדין לא החלטתי אם מדובר באיחור אופנתי למסיבה הכי מגניבה או מרוב שאני מגיע מאוחר כבר כולם הלכו. בכל אופן הנה החמישה שלי:

1. מבין שלל עיסוקי הדבר שאני הכי אוהב לעשות זה ללמד. אפשר להגיד שאני עושה את זה כבר מכיתה י’ – במשך שלוש שנים הדרכתי בצופים, אחרי זה שלוש שנים בבה”ד 10 בקורסי חובשים, לאחר מכן הדרכתי רופאים ואחיות בשימוש בציוד רפואי ולאחר הפסקה לצורך לימודים המשכתי ומזה חמש שנים אני מלמד עיצוב ופרסום. גיליתי שלא כל כך משנה לי מה בדיוק אני מלמד וזה גם לא משנה לי אם הסטודנטים הם טובים יותר או פחות, אני פשוט נהנה מזה. אני יכול להיות עייף מחוק או סתם להרגיש לא טוב, אבל ברגע שאני נכנס לכתה אני כמו חדש. לפעמים זה מגיע לרוויה מסויימת כמו בימים אלו בהם אני מלמד כל יום שלוש שעות אחרי יום עבודה מלא ודחוס, אבל חוץ מזה שזה כסף נחמד, אם לא הייתי נהנה כל כך לא הייתי עושה את זה.

2. אני לא יודע אם זה קשור לסעיף הקודם אבל אין לי אף תעודה מאף מוסד אקדמי, ולא שזה הפריע לי אגב. זה התחיל מתעודת הבגרות שלא קיבלתי מהסיבה הפרוזאית שיש לי שלילי בהתעמלות. במכון אבני בלימודי העיצוב חסר לי ציון בקורס, אני כבר לא זוכר למה. קמרה אובסקורה לא חילקו תעודות, ובבצלאל אני כרגע בהפסקה מהתכנית שלי (שאני הסטודנט היחיד בה, אבל זה כבר סיפור אחר) וכמו שזה נראה עכשיו הסיום לא נראה באופק. פסיכומטרי אגב יש לי שניים, אלוהים יודע למה בכלל טרחתי…

3. בימי הצעירים והלא כל כך פרועים של גיל עשרים ומשהו היה לי שיער בכל גוון אפשרי: כתום, ירוק, כחול, ג’ינג’י, בלונדיני ומה לא. זו ללא ספק תקופה שהיום אני מסתכל עליה בתמהון.

4. החברים מהצופים קוראים לי שואב, וזאת אחרי שהרגלי האכילה שלי (שחלקם אני חייב להודות נשארו עד היום) תומצתו בכך שאכלתי כל דבר עם כף ופשוט שאבתי את האוכל במקום לאכול כמו בן אדם נורמלי. עד היום בן זוגי היקר נחרד מהקולות שאני מוציא בשעה שאני אוכל מרק, למרות שהמצב השתפר. צחוק הגורל הוא שהיום אנחנו שוכרים דירה מאשה נחמדה ששם משפחתה הוא… הובר.

5. בערך רבע מהשיניים בפה שלי הם לא שלי. בקצרה, בגיל 22 נסעתי לבקר את אח שלי שגר באוסטרליה ולאחר חמישה שבועות במלבורן נסעתי לסידני, שם ביומי הראשון באמצע היום באחד הרחובות העמוסים מול תחנת המשטרה ניסו לשדוד אותי ובמה שלקח כמה שניות בודדות קיבלתי שני אגרופים ששברו לי לא מעט שיניים. לא כיף, אבל התמודדתי עם זה יפה ואפילו נשארתי לטייל אחר כך עוד כחודשיים עד שהייתי צריך לחזור. לבעלי הלב החזק, הנה תמונה:

מוזמנים:

יובל סער, שרק בגלל השם שלו הייתי שמח לדעת עוד דברים על מי שחולק איתי שם פרטי ושם משפחה

טל איתן, שכבר מזמן לא כותב פה בצורה סדירה והייתי מאד שמח אם הוא יחזור ומהר

דרור בורשטיין, שנקודת המבט שלו על מה שקורה פה מסביב היא תמיד שנונה ומקורית

יונתן אמיר, שאני תמיד אוהב לקרוא את מה שיש לו להגיד על תרבות חזותית

קאראדור, שהרשימות הקצרות שלו על גברים תמיד מצליחות לשעשע אותי