המיתוג של וודי אלן

ככה במקרה יצאו לי כמה פוסטים ברציפות על קולנוע. אז הנה עוד אחד, ועוד ביום בו הוכרז שבופור יהיה מועמד לאוסקר בקטגורית הסרט הזר (ופתאום נזכרתי שגם על  כתבתי באופן דומה לפוסט הקודם שעסק בסרט כפרה, על ההבדלים בין הפוסטר של הסרט לבין עטיפת הספר עליו הסרט מבוסס).

אבל נחזור לוודי אלן. Cristian KIT Paul, מעצב גרפי רומני שעוסק במיתוג כתב באחד הפוסטים האחרונים בבלוג שלו על המיתוג של וודי אלן (ומשם גם כל הדוגמאות). על פניו נשמע קצת הזוי, מה לוודי אלן ולמיתוג, אבל KIT Paul מראה איך ההחלטות שלוקח אלן לגבי האופן בו סרטיו מתחילים הן גם סוג של מיתוג, על ידי כך שהן גורמות לצופי הסרטים שלו להרגיש בסביבה מוכרת כבר מהרגע הראשון. זה הולך ככה: מוזיקת ג’אז (או מוזיקה קלאסית), מסך שחור, כותרות לבנות בפונט EF Windsor Elongated.

לגבי המוזיקה נדמה שהבחירה ברורה, וודי אלן הוא גם נגן ג’אז ולכן הבחירה של המוזיקה מן הסתם קלה לו יותר. אבל מאיפה הגיע הפונט? הנה סיפור מעניין (גם אם קצת מסורבל). באחת התגובות לפוסט של KIT Paul הגיב קורא בשם Randy J. Hunt שסיפר, שהוא לומד אצל המעצב Ed Benguiat שסיפר באחד השיעורים שבזמנו הוא היה אוכל ארוחת בוקר באותו דיינר שוודי אלן היה אוכל בו (מקווה שהצלחתם לעקוב מי אכל איפה). בוקר אחד הוא הוצג בפני אלן כמי שעוסק בדפוס ובתגובה אלן בקש ממנו שימליץ לו על פונט טוב. Benguiat שבאותו הזמן חיבב במיוחד את הפונט Windsor המליץ לו עליו, ומאז, יותר משלושים שנה אחרי, אלן עדין משתמש באותו הפונט.

תגובות נוספות בבלוג מציעות הסברים נוספים להתמדה בשימוש בפונט כמו שיקולי תקציב, מחווה לברגמן ועוד. כך או כך משעשע בעיני לחשוב על ה”מיתוג” של וודי אלן, אבל כבר מזמן הבנתי שהוא יודע דבר או שניים על העולם בו אנו חיים.