כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

שרה פאנלי: מאיירת מיתולוגית

״אני הכי שונאת אנשים שחושבים שהם יודעים מה ילדים אוהבים״, אומרת שרה פאנלי, שאיירה בין השאר את הספר ״מפלצות מיתולוגיות של יוון העתיקה״

 

בשבוע שעבר ביקרה בארץ המאיירת שרה פאנלי. היה לי העונג לפטפט עימה במשך שעה וחצי ולהסתובב איתה לאחר מכן ברחוב שינקין, ומאז אני מאוהב. זה כל כך נדיר לפגוש מישהי כל כך נדיבה, צנועה, מקסימה ומוכשרת, שישר רציתי שהיא תהיה החברה הכי טובה שלי. אבל מכיוון שזה לא עובד ככה, סחטתי ממנה הבטחה לכוס קפה בפעם הבאה שאני בלונדון (זה לא היה ממש קשה, פשוט הודעתי לה…) (והנה עוד סיבה להקדים את הנסיעה המתוכננת). בכל אופן, הראיון פורסם אתמול בגלריה בגרסה קצרה יותר:

מפלצת אדומה בעלת עשרות עיניים שנגזרו מתמונות והודבקו על ראשה הענק, שעליו שוכן בבטחה טווס קטן, ולרגליה זרוקים חמישה זוגות משקפים קטנים. כלב בעל שלושה ראשים, האמצעי מבין השלושה עשוי ממיסבי ברזל ולצידו של השמאלי דמות קטנה ששרה סרנדה ומנגנת בנבל. ציפור בעלת שש רגליים, שראשה עשוי מנייר בצורת לב, סירה שטה לכיוונה בים אדום. חיות אלו, הן רק חלק קטן מהעולם המופלא שבראה המאיירת שרה פאנלי, בספר "מפלצות מיתולוגיות של יוון העתיקה" מאת שהם סמיט, שיצא לאור השנה.כשקוראים בספרי הילדים שאיירה פאנלי, מתגלה תמונה שונה ממה שנהוג למצוא בדרך כלל בספרים מסוג זה. השפה הויזואלית שלה אינטנסיבית, שנונה, מעוררת מחשבה, ומגרה את הדמיון, והיא לא מנסה להתאים את האיורים שלה לילידם או לדבר בשפה ילדותית. לרגעים נדמה שהספר מיועד בכלל למבוגרים, ושהילדים הם רק תירוץ בעבור מי שמבקש לקנות את הספר.

השבוע ביקרה פאנלי בארץ, לאחר שהוזמנה על ידי מוזיאון ישראל, לכבד בנוכחותה את הענקת פרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים על שם בן-יצחק, שמוענק אחת לשנתיים. השהות שלה בארץ מומנה בשיתוף עם האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בירושלים, שם ביקרה ביום ראשון השבוע. פאנלי, בת 38, נולדה בפירנצה, ובגיל 19 עברה לגור בלונדון. היא בעלת תואר ראשון בעיצוב גרפי, ותואר שני באיור מה-Royal College of Art. כבר במהלך התואר הראשון היא זכתה בתחרות לאיור ספרי ילדים, דבר שהיא נהנית לעשות עד היום, ומאז הספיקה לצבור פרסים רבים על איוריה, ולעבוד עבור גופי תרבות וחברות מסחריות מהגדולות בעולם דוגמת מגזין הניו יורקר, הוצאת הספרים פינגווין, מוזיאון טייט מודרן, רשת הבי.בי.סי ועוד.

פאנלי רוכשת חיבה אישית גדולה למיתולוגיה זה זמן רב. "התפיסה שלי לגבי סיפורי המיתולוגיה היא שהם לא רק סיפורים שמלהיבים את הדמיון, אלא שאפשר לראות בהם גם משל על החיים ועל האנושות", היא אומרת. "ניסיתי ליצור משהו שלא יהיה רק קישוט לטקסט, אלא לתת לו את הפרשנות שלי. בניגוד לאיטליה, שבה גדלתי, היחס למיתולוגיה באנגליה הוא אחר, מרוחק יותר. כמו שבאיטליה האופרה היא לכולם, ואילו באנגליה היא נתפסת כבילוי לאריסטוקרטים בלבד. רציתי ליצור ספר שיקרב את הילדים לסיפורי המיתולוגיה, ולכן יש בו מעט מאד טקסט, מתוך מטרה שהילדים שיקראו בו, מעבר לחוויה הויזואלית, יזכרו את שם המפלצת ואת היחוד שלה. כך, שבפעם הבאה שהם יתקלו בסיפורי המיתולוגיה, הם ירגישו בטריטוריה מוכרת".

את חושבת שיש הבדל ביון איור לילדים לאיור למבוגרים?
"בפירוש לא. כמובן שיש את ההגיון הפשוט, שאומר שיש נושאים שלא כדאי לחשוף אותם בפני ילדים, ושיש דברים שילדים לא יכולים להבין. בנוסף, באיור למבוגרים אפשר להגיד פחות, ולתת לצופים להשלים לבד את מה שלא כתוב. מעבר לכך אני חושבת שאין כזה דבר איור שהוא רק למבוגרים או רק לילדים. לא פעם שואלים אותי מה אני מאיירת, וכשאני עונה שאני מאיירת ספרי ילדים, אני מיד מבחינה באנחת הרווחה על פניהם של השואלים, שעכשיו יודעים באיזו פינה לקטלג אותי".

בכל זאת, הסגנון שלך שונה ממה שאנחנו רגילים לראות בספרי ילדים.
"אני לא חושבת שכולם צריכים לאייר כמוני. יש מספיק מאיירים שעושים עבודה נפלאה בטכניקות אחרות, כמו בצבעי מים או בתחריטי עץ. כל עוד האיור עשוי כמו שצריך, לא משנה מה הטכניקה. אני הכי שונאת שאנשים חושבים שהם יודעים מה ילדים אוהבים, יש בזה משהו מתנשא".

בשונה מהמפלצות המיתולוגיות, ספרה האחרון של פאנלי Sometimes I Think, Sometimes I Am, מיועד למבוגרים. הספר, עליו עבדה במשך שלוש שנים, יצא לאור השנה בהוצאת מוזיאון טייט מודרן, והוא כולל בתוכו אוסף של ציטוטים מהספרות העולמית משל סמואל בקט, ולדימיר נבוקוב, אוסקר ווילד, לואיס קארול ועוד. הספר מחולק לחמישה שערים – שדים ומלאכים, אהבה, צבע, מיתולוגיה ואבסורד, והאיורים שבו מעניקים לספר צביון אמנותי באמצעות שימוש בדפי סקיצות, גזרי עיתונים, קולאז'ים, ציורים, רישומים, ומעל הכל רגישות נדירה לטיפוגרפיה. אחד הדברים שמעניינים באיורים של פאנלי הוא, שהם יוצרים את הרושם כאילו היא לקחה את הדף הראשון שמצאה, הדביקה עליו כמה דברים, קצת איירה מסביב, וסיימה לעבוד בתוך זמן קצר. האיורים נראים רעננים, והזיעה לא מורגשת בהם, מה שמסתבר כרחוק מהמציאות."זה לוקח הרבה יותר זמן ממה שנדמה. אני כל הזמן בוחנת חומרים חדשים, משחקת עם הקומפוזיציה, וכמעט שלא נוגעת במחשב. למרות שבשנים האחרונות למדתי להסתדר איתו, רוב העבודה שלי היא ידנית".

ביום ראשון התארחה פאנלי במסלול האיור של המחלקה לתקשורת חזותית של בצלאל, ונכחה בביקורת עבודות ביחד עם ראש המסלול, מרב סלומון. למרות שהתרשמה מהרמה המקצועית, התאכזבה מהנטייה של הסטודנטים לפתוח מיד את המחשב. "הפתיע אותי לראות שגודלן של רוב העבודות הוכתב ע"י שיקולים טכנולוגיים, כמו הגודל המקסימלי שהסורק יכול לסרוק, או גודל הניר שיכול להכנס למדפסת. הלימודים הם בדיוק הזמן בו צריך לנסות הכל, לא להתחשב בשום מגבלה. בלימודים אין לקוח שמכתיב מה לעשות".

איך את מסתדרת עם הלקוחות שלך, כשבא גוף גדול ואומר לך מה לעשות?
"כמובן שיש ויש, אבל זה אף פעם לא מנע ממני לנסות. למשל, בשנת 1999 הוזמנתי על ידי רשות הדואר הבריטית, ביחד עם עוד כ-50 אמנים ומעצבים, לעצב סדרת בולים שיציינו חידושים והמצאות ששינו את פני האנושות. אני התבקשתי לעצב את הבול שיציג את האופניים, ולהציג באמצעותו ארבעה מסרים: המצאת האופניים, השחרור הכלכלי שהם הביאו לנשים שהיו מוגבלות עד אז בתנועתן ממקום למקום, תחילת עידן התמרורים, ולבסוף גם תרומתם של האופניים לאיכות הסביבה. כל זה בבול שגודלו כ-2/2 ס"מ. את ההשראה קיבלתי מתערוכה של אמנים צרפתיים מתקופת הארט נובו. מסביב לאיור המרכזי הוספתי פרטים נוספים, כמו כלב עם גלגלי אופניים, ואפילו שמתי גלגל אופניים מתחת לדמות המלכה, שמופיעה בדרך קבע בכל הבולים. חשבתי שמכיוון שגם המלכה היא אשה, הגלגל יכול להתאים לבריף, ושבמקרה הגרוע יבקשו ממני להוריד אותו. להפתעתי הכלב נשאר, אבל את הגלגל מתחת למלכה נאלצתי להוריד. בכל זאת, מדובר במלכת אנגליה".

בצורה דומה מתארת פאנלי את תהליך העבודה עם המעצב רון ארד, שביקש ממנה לאייר את ההזמנה לתצוגת הרהיטים שלו ביריד העיצוב השנתי במילאנו. "יצא לי להכיר את רון ארד באופן פרטי. מה שאהבתי אצלו היה שהוא אמר לי שאני יכולה לעשות באיורים שלי מה שאני רוצה. הוא כמובן הראה לי מה הוא הולך להציג, אבל מה שהיה יפה בכל הסיפור זה העובדה שהוא באמת התכוון לזה. אני אוהבת שמזמין העבודה נותן בי אמון. לבסוף מצאתי את עצמי הופכת את הרהיטים שלו לחרקים, ומחפשת את סוג הנייר הנכון שעליו תודפס ההזמנה".

אחת העבודות המפורסמות של פאנלי שוכנת במוזיאון הטייט מודרן. לפני כשנתיים החליף המוזיאון את התצוגה של האוסף הקבוע שלו. אוצרי האוסף פנו לפאנלי על מנת שתאייר עבורם ציר זמן, שמתאר את תולדות האמנות של המאה העשרים, ואת קירות הכניסה לארבעת האולמות שמציגים את האוסף הקבוע. הציר, שמתפרס לאורך קומה שלמה, מאויר בכתב ידה של פאנלי, ומצוינות בו תנועות האמנות והאמנים החשובים, שפעלו במהלך המאה.

"הצעתי כמה סקיצות, חלקן היו החלטיות יותר, עם חיצים וקוים מודגשים, אבל הסיבה שצוות המוזיאון בחר באיור הנוכחי היא שהיה להם חשוב להדגיש שזו רק הצעה אחת לתאר את תולדות האמנות, ושיש עוד דרכים לספר את הסיפור. שמן של תנועות האמנות נכתבו באותיות גדולות, ואילו שמות האמנים נכתבו בגודל קטן יותר. היו כמה אמנים שאני אוהבת במיוחד שניסיתי להגדיל את השמות שלהם, אבל כצפוי הם שמו לב לכך. אני חושבת שכתב היד משדר תחושה של ארעיות, ושבכל רגע מישהו יכול למחוק שם מהרשימה, ולכתוב שם אחר במקומו. הוא לא פורמלי, קל יותר להתחבר אליו. תוצאה רצויה פחות מבחינתי היא שאני כל פעם נבוכה כשאני נכנסת לטייט, אחד המוזיאונים החשובים בעולם, ורואה את כתב היד שלי פרוס בכל מקום".

על מה את עובדת כרגע?
"יש כמה ספרי ילדים חדשים, ובמקביל אני ממשיכה ליצור עבודות אישיות שעוד מוקדם לדבר עליהן. הייתי שמחה לאייר יותר ספרים עבור מבוגרים, או לעבוד בתיאטרון וליצור מהאיורים תלבושות ותפאורה בתלת ממד. בנוסף יש את כל העבודות שבאות והולכות. זה כיף שיש עבודות שהן לטווח קצר, ושיש כאלו שהן לטווח ארוך, אם כי ארוך מדי זה לא טוב. לפעמים עוברות שנתיים מהרגע שהתחלתי לעבוד על ספר עד שהוא יוצא לאור, בגלל שיקולים מסחריים או בעיות הפצה. הבעייה היא שאז אני כבר במקום אחר בחיים, ופתאום אני נתקלת בחנות הספרים בספר שאיירתי, וישר חושבת מה הייתי עושה אחרת, מה הייתי משנה".

4 תגובות על הכתבה

  1. יולי

    איך היא הגיבה לתופעות עיצוב מקומיות? נורא מעניין לדעת איך "הם" מעכלים "אותנו"…

  2. יובל

    בדרך כלל אני לא שואל כאלו שאלות, זה קצת נדמה לי כמו לשאול מה דעתה על ישראל ואם היא נהנתה בירושלים. היא דיברה על בצלאל ואמרה שהיא התרשמה מהעבודות. אי אפשר באמת לדעת אם זה נימוס בריטי או שהיא באמת חושבת ככה. אני מבטיח אבל לשאול אותה בפעם הבאה, ליד אותו קפה שסחטתי ממנה

  3. טלי

    נהניתי לקרוא כבר ב"גלריה", גם פה.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden