אז איך היה בפסטיבל העיצוב של לונדון

כיף אך מתיש.

הרבה דברים הספקתי לראות בביקור האחרון שלי בלונדון. על רובם יהיה אפשר לקרוא בעיתון (ובינתיים גם באינטרנט. כתבה ראשונה ומסכמת שכבר התפרסמה אפשר לקרוא פה, אז גם יהיה אפשר להבין מה זה הצילום שמופיע פה למעלה).

המוני תערוכות, מעצבים, גלריות, מוזיאונים, חללי תצוגה, חלונות ראווה, כסאות, שולחנות, גופי תאורה, מטבחים, כלי אוכל, מקלחות, קופות חיסכון, מחיצות, קערות, שטיחים, ספות, אמבטיות, גבס, קרמיקה, בטון, עץ, קוריאן, פורמיקה (ועוד ועוד ועוד), הכל מתבלגן מהר מאד והופך למין מפלצת עיצוב אחת גדולה, שבשילוב שבוע האופנה שהתקיים במקביל נדמה היה שכל האירועים האלו מתקיימים אך ורק למען מטרה אחת, על מנת לספק חומר לעיתונאים שיהיה להם על מה לכתוב (ולא שאני מתלונן, ועדת המדרוג של מוסף הארץ יצאה היום נגד אנשים שחוזרים מחו”ל בדיכאון. אני יכול להזדהות) (ומצטער על המשפט הארוך, ככה פחות או יותר הרגשתי כשהגעתי להיתרו ביום ראשון בלילה, למרות מזג האויר המושלם ושני הפיקניקים הנחמדים שהצלחתי לדחוף בין כל ההתרוצצויות, והנה אפילו הוכחה: עץ מוזר בהייד פארק, גם סוג של עיצוב).

אז על פסטיבל העיצוב אני לא אכתוב פה, אלא דווקא על כמה דברים אחרים שהצליחו לתפוס את תשומת הלב שלי בביקור הזה, למרות שכולם קשורים בדרך כזו או אחרת לעיצוב. למשל, ביום שבת בצהרים הלכתי לטייט בריטיין לצפות בתערוכה של פרנסיס בייקון. תערוכה כזו מדכאת לא ראיתי ממזמן. זה לא שהיא לא טובה, היא מצויינת, אבל אתה כל הזמן אומר לעצמך, מה עשיתי שזה מגיע לי, לצפות בדמויות המיוסרות שבייקון נהג לצייר.

מה שבכל זאת העלה חיוך היא העבודה החכמה של מרטין קריד שבמסגרתה בכל 30 שניות רץ מישהו לאורך החלל המרכזי של המוזיאון מקצה אחד לקצה השני. מפתיע, מעורר מחשבה, ומעלה חיוך. בתוך הכללים הנוקשים של איך צריך להתנהג במוזיאון פתאום הסדר מופר. מעניין היה לבחון את התגובות של האנשים: בהתחלה הם לא הבינו מה קרה פה הרגע, אבל אחרי 30 שניות שזה חזר על עצמו עוד ועוד הם הבינו שיש פה קטע.

מאחר שהרגשתי צורך קצת להרגע מבייקון שמתי פעמי ל- old compton street, הרחוב של ההומואים בסוהו. רחוב שתמיד מצליח להפתיע אותי מחדש עד כמה אני מרגיש בו בבית, כאילו ככה החיים צריכים להתנהל, כאילו זה מה שנורמלי ולא מה שקורה מסביב. בכל אופן, לאחר ארוחת ערב עם אחד מיקירי הבלוג ובן זוגו, אנחנו מסתובבים קצת באזור ופתאום נעמד טנדר בכביש ומוריד את הדבר הזה:

בהתחלה לא היה לי מושג במה מדובר, הדבר הראשון שעלה לי לראש שזה סוג של מחסום, אבל לא הבנתי למה צריך לחסום רחובות בלונדון, עד שהסבירו לי שאלו שירותים ציבוריים ששמים ליד מועדונים ובקרנות רחוב בלילות בסופי שבוע על מנת שאנשים לא ישתינו כך סתם ברחוב. לרגע נדהמתי, כך סתם באמצע הרחוב אנשים עומדים ומשתינים? מאוחר יותר הבנתי שלמרות האפשרויות שטמונות באופציה הזו (…) השירותים תוכננו כך שאתה לא יכול לראות מה קורה אצל השכנים שלך…

משם המשכנו להסתובב והלכנו לצפות ב”דיוקן”, הפסל / האוביקט המעוצב / המיצב החדש של צמד המעצבים Fredrikson Stallard בחזית המבנה של בית סומרסט. אולי הדבר הכי יפה ומעורר השראה שראיתי בכל הביקור. מרחוק הוא נראה כמו חתיכת עץ, אולם רק מבט מקרוב ומגע יגלה שהוא עשוי מברזל. זה פסל שקשה להתעלם ממנו מכיוון שהאפקט שהוא יוצר מרשים מאד, במיוחד בלילה. יש עוד תמונות כאן.

המשך יבוא.