מי רוצה להיות אסתר זנדברג של עולם העיצוב

הרשימה הזו נכתבת בעקבות שתי הרשימות של ענת שטיין (1, 2) שעוסקות במושג הביקורת ובתפקיד המבקר. ענת היא לא הראשונה, ובטח שלא האחרונה, שמתעסקת בנושא הזה, שחוזר ועולה מדי פעם. מי יכול לבקר, מה התפקיד שלו וכן הלאה. החידוש בדברים שלה הוא שהפעם התהיות הן סביב ביקורת ועיצוב ולא ביקורת ואמנות / ספרות / מוסיקה וכד’.
כותרת הרשימה האחרונה של ענת היא “דרוש/ה מבקר/ת עיצוב!”. השורה הראשונה היא “אף מילת ביקורת מקצועית לא נכתבה לאחרונה בארץ”. מה שחסר לענת היא כתיבה ביקורתית על עיצוב, שתאתגר את המעצבים, שתרענן את הביצה העיצובית, שתהפוך את הקהל לשותף בדיון, שתקשר בין המעצב לחברה. את הרשימה מסיימת ענת בקריאה “אני מחכה בקוצר רוח לאסתר זנדברג של עולם העיצוב”.

יש לי הרבה מה להגיד על הרשימה הזו, אבל אני אתחיל דווקא מלהסביר את המקום שבו אני נמצא. בחצי השנה האחרונה אני כותב על עיצוב בגלריה. אני בכוונה משתמש כרגע במונח כותב כי הוא כולל בתוכו שני כובעים: האחד של מי שאמור לסקר את התחום, והשני של מי שאמור לבקר אותו. בניגוד לתחומים אחרים בגלריה שבהם יש הפרדה בין שני הכובעים, בין מי שמבקר לבין מי שמסקר (כמו לדוגמא דנה גילרמן / סמדר שפי, נירית אנדרמן / אורי קליין, מיכל פלטי / דניאל רוגוב וכן הלאה), בגלריה אני אמור גם לסקר וגם לבקר.
כך, אני מוצא את עצמי לפעמים בסיטואציות מעט בעייתיות כי אני צריך להחליט איזה כובע אני חובש היום. יש מקרים ברורים יותר – בתערוכות למשל מצפים ממני להגיד את דעתי. אבל יש לא מעט מקרים שבהם דרך השאלות שאני שואל בראיון, או דרך משפט פתיחה כזה או אחר, אני אמור להבהיר מה אני חושב על נושא הכתבה.

כשהתחלתי לכתוב על עיצוב בגלריה הרגשתי שאני מתפרץ לדלת פתוחה. הנוכחות של כתיבה על עיצוב בעיתון לא הייתה גדולה במיוחד ומי שקצת עוקב ודאי ששם לב למה שקורה שם בשלושת החודשים האחרונים. ולא, אני לא לוקח את הקרדיט רק לעצמי. הגיעה עורכת חדשה שהחליטה שצריך לתת לעיצוב יותר מקום ושאני צריך לכתוב הרבה יותר.
במקביל, הסתכלתי מסביבי מה קורה, מי הם ההקולגות שלי, על מה הם כותבים, ובאיזו תדירות. אין לי שום כוונה לזלזל או להמעיט בכבודם, אבל אני חושב שיש הבחנה בין מי שכותב פעם בחודש או בשבועיים, לבין מי שכתבות וביקורות שלו מתפרסמות לפעמים כל יום, ולהבחין גם בין כתיבה מגזינית לבין כתיבה בעיתונות יומית. ושוב, זה לא מה יותר טוב או מי יותר מוצלח או מה יותר מכובד. ממש לא. זה פשוט שני דברים שונים.
לפיכך, היתרון שלי הוא גם הבעייה – אין לי מתחרים (ושוב, לא ברמת הכתיבה כי אם בתדירות). העיתונים היומיים האחרים אינם מסקרים את התחום כמו שמסקרים אותו בגלריה, ולא משנה כרגע מה הסיבה. המצב שקיים כרגע באופן הכי פרקטי, הוא שהמקום היחיד שכותבים עליו באופן מסודר על עיצוב הוא בעיתון הארץ, ומכיוון שמי שאמור לעשות את זה זה אני, יש לי לכאורה המון כח ביד. עכשיו רק צריך להחליט מה עושים איתו.
כשקורים כל כך הרבה דברים גם בארץ וגם העולם, גם אני באופן טבעי ניגש יותר למה שמעניין אותי ולמה שאני חושב שראוי לכתוב עליו. ואני, לטוב ולרע, חושב שלפני שמתחילים לספר מה לא בסדר, רוצה לספר על מה שכן, על מעצבים ישראלים שזוכים בפרסים, על תערוכות שמתקיימות בארץ ובחו”ל, על סטודיואים חדשים שנפתחו ועוד. רק אחר כך, אחרי שתהיה נוכחות קבועה לאורך זמן לתחום העיצוב בעיתון, אני חושב שאפשר לעבור הלאה. אני לא חושב שאפשר ביום אחד פתאום להתחיל לכתוב בעיתון על תיאוריות של עיצוב.

ועוד מילה על מה שענת כתבה. אין לי כוונה לעבור סעיף סעיף ולהתנצח, אבל להגיד שאף מילת ביקורת מקצועית לא נכתבה לאחרונה בארץ, זה קצת יומרני (ולהוסיף משפט כמו ואם פספסתי משהו, זה המקום לקשר וליידע, זה לא מוריד מהאחריות). אני לא אתחיל לפרט פה על מי כתבתי ביקורת לא טובה כי אני לא חושב שזה המקום, ואני גם לא רוצה להפוך את הרשימה הזו לויכוח פרטי ביני ובין ענת. מי שבכל זאת מעוניין מוזמן לבדוק בארכיון או לבקש ממני דוגמאות לביקורות שליליות במייל. בתור מי שקורא באדיקות את אסתר זנדברג, אני חושב שבתור התחלה אני אסתפק בסיקור שוטף של התחום, ולא רק בעיתון הארץ. רק אחר כך אתהה אם אני רוצה להיות אסתר זנדברג של עולם העיצוב. בינתיים אני מספתק בלהיות יובל סער.