פאקינג מארק רונסון

(או כמו שמארק רונסון לא הפסיק להגיד – פאקינג וואוו)

לפני הכל עצה קטנה. לא יודע מה התוכניות שלכם להיום, לא יודע אם נשארו כרטיסים, לא יודע מה תצטרכו לעשות בשביל זה – למשכן כליה, לשכב עם הבעלים של הזאפה, לשדוד מישהו בכניסה לחניון, whatever – אתם חייבים ללכת היום להופעה של מארק רונסון.

having said that – מזמן מזמן מזמן לא נהניתי כל כך. אני יכול לחשוב על מיליון סיבות למה נהניתי כל כך מההופעה שזה עתה הסתיימה: היא הייתה כל כך מגניבה, קולית, גרובית ועוד כל מיני שמות תואר חנונים כאלה ואחרים. מדהים איך בחור לבן, יהודי טוב בן 30 ומשהו, סופר חנון סקסי עם חליפה ועניבה והתסרוקת הגולשת, מצליח לאסוף סביבו חבורה כל כך מוכשרת ומלאת אנרגיה וליצור צליל שהוא פשוט fun טהור.

בשלב מסוים של ההופעה ניסיתי לספור כמה אנשים עמדו על הבמה והגעתי למשהו בין 12 ל־15. סקסופון, חצוצרה, גיטרה, תופים, קלידים, כלי הקשה, צ׳לו, זמרי ליווי ועוד ועוד, ונסיך אחד, שלא הפסיק לפלרטט עם הקהל ולהגיד כמה הוא מתרגש להופיע בפאקינג תל אביב וכמה הוא שמח להיות בפאקינג תל אביב אחרי שפאקינג הוא הגיע מפאקינג סידני עם כל הפאקינג להקה (אני מחכה כבר שיופיעו התמונות בפליקר, המון אנשים צילמו וגם אני רוצה מזכרת).

ניסיתי לחשוב אם הוא באמת מתרגש, nice jewish boy fron new york, שלא מדבר עברית, שסיפר שכל מה שהוא יודע לנגן זה אקורד פתיחה משיר של גאנס אנד רוזס. או לרקוד רק צעד אחד, ההליכה לאחור, תוך כדי נגינת הגיטרה. ונדמה לי שכן, שהוא באמת התרגש. בסוף ההופעה הוא קצת נראה המום ואמר שהוא לא ישכח אף פעם את ההופעה הזו, אחרי שהוא וכל ההלהקה לא הפסיקו להגיד כמה הקהל מדהים. והקהל – קפץ ושר ושרק ורקד והחזיר המון אהבה, כאילו רק חיכה לרונסון שיגאל אותו ממה שקורה פה מסביב.

ובסוף ניסיתי לחשוב למה נהניתי כל כך, מעבר לעובדה שהאנרגיות בזאפה היו פשוט מדהימות (אני לא מאמין שאני אומר כזה דבר אבל אני עדין כולי בהייפ) (ואת הביקורות אני משאיר למי שבאמת מבין במוזיקה). אז ככה, השבועות והחודשים האחרונים היו כל כך אינטנסיביים וכמעט כל מה שעשיתי היה כי הייתי צריך. אפילו פריז (ולא חס וחלילה שאני מתלונן, אבל זה לא באמת חופש שאתה שוכב רגוע בטן גב באיזה אי. למרות שהיה מושלם, מעולה, מצויין, מדהים ומהמם – זה מתיש, הנסיון לחוות כמה שיותר מהעיר הכל כך מדהימה הזו בשלושה ימים). והנה פתאום אני הולך להופעה לא כי צריך אלא סתם כי בא לי. ויותר מכך – אני לא צריך לחשוב כל הזמן מה אני חושב על ההופעה או איזה שאלות לשאול את האמן.

היום בעשר בבוקר בהחלטה ספונטנית התקשרתי לזאפה ובנונשלנטיות כאילו כלום קניתי כרטיס להופעה. כמה דקות אחרי זה כשחברה רצתה גם להזמין אמרו לה שבדיוק מישהו קנה את הכרטיס האחרון. הו, כמה סימבולי. כמה ימים קודם אגב הזמנתי כרטיס לדפש מוד, על כל צרה שלא תהיה, זה לא שאני באמת כזה ספונטני (פשוט אין מצב שאני מפספס אותם).

הלכתי לבד להופעה – עוד משהו משחרר. אתה לא צריך לדאוג שעוד מישהו נהנה ויכול להתרכז רק בעצמך, חוויה אחרת לגמרי (ריקי כתבה על זה לא מזמן) (ולא שאני נגד ללכת עם אנשים אחרים. רק לפני שבוע, למרות שזה נראה לי לפני 17 שנה, הלכנו הבן זוג ואני לרופוס ווינרייט, הופעה מצויינת לכשעצמה אבל מסוג אחר לגמרי). אז הלכתי לבד, ופגשתי קצת אנשים, וקפצתי וצרחתי ורקדתי ושרתי והזעתי.

עכשיו אני מתלבט אם ללכת לעוד הופעה. מצד אחד זה הדבר שהכי בא לי, מצד שני אני מפחד שאני אתאכזב אחרי כל הסופרלטיבים שכתבתי כאן. ולא שיש לי מושג אם יש בכלל כרטיסים. לא נורא. נראה לי שלא אלך. תמיד אני יכול להציג את זה כמעשה אלטרואיסטי למען האומה, לתת גם לאנשים אחרים ליהנות…