המעצב השתלטן

לפני כשבועיים יצא לאור בהוצאת “ידיעות ספרים” הספר האור והקסם, שמכיל 101 סיפורים קצרים ומקסימים שכתב רוביק רוזנטל על ראשיתה של תל אביב. לצד כל סיפור מופיע צילום מאותה התקופה, חלקם מפורסמים, חלקם רואים אור בפעם הראשונה. עבודת העיצוב של הספר נעשתה אצלי בסטודיו, והיא נמשכה בגדול משהו כמו שנה.

אני חושב שהספר יצא פשוט מקסים, מסוג הפרויקטים שהיה כיף לעבוד עליהם, המון בזכות האנשים. בתור התחלה רוביק, שהיה לי העונג לעבוד איתו זו הפעם הראשונה, אבל גם בזכות רותי בן ארי מידיעות ספרים ואילת עופר שבעבודת פרך השיגה את הזכויות לכל הצילומים, ושהרעיון הגרפי לצבוע חלקים מהתמונות הגיע ממנה. הכוונה הייתה ליצור ספר קליל ונעים, לא ארכאי ולא ספר היסטוריה, אבל אינטלגנטי ומעורר השראה.

לפני יומיים, פורסמה התייחסות קטנה של נירה רוסו לספר במוסף 24 שעות של ידיעות אחרונות (מופיעה פה בסוף הפוסט. אם תלחצו פה תוכלו לקרוא אותה בגדול) . והנה – כיף כיף – גיליתי על עצמי כל מיני דברים נחמדים. למשל, שאני שתלטן. מסוג הדברים שהבן זוג יקרא וישר יסכים עם גברת רוסו הנחמדה, אבל לא מסוג הדברים שאפשר ללמוד מדפדוף בספר.

האמת, מאד שעשע אותי. זכותה של רוסו לא לאהוב את הספר ולחשוב שהוא גרוע. אבל לתת לי כל כך הרבה קרדיט, כמו למשל “לגרש את כל התאריכים והעובדות ולהגלות אותם אל סוף הספר בכעין גטו תחקירי, אולי כדי שלא להפריע לעיצוב הפסטורלי”? אני חושב שזה הדבר הכי נחמד שאמרו לי בזמן האחרון…

אז מה למדתי אם כך? שהעיצוב פסטורלי (זה טוב או רע?) ושהעובדות מעניינות יותר מהסיפורים. אם כך אולי נקנה לגברת רוסו ספר היסטוריה. המסקנה שלי מכל הסיפור? כמה כיף למעצבי הספרים של נירה רוסו, שכנראה מקבלים חירות מאד גדולה בעיצוב ויכולים להגלות חומרים והוראות הכנה מעמוד לעמוד. כיף כיף.

והערה חשובה לסיום: מכיוון שקשה באינטרנט הזה להביע ניואנסים, דקויות, ציניות והומור, אני מקווה שברור ממה שכתבתי שכל העסק הזה מאד משעשע אותי. באופן ביזארי אני אפילו מרוצה…