כל מה שחשוב ויפה

המעצב השתלטן

לפני כשבועיים יצא לאור בהוצאת "ידיעות ספרים" הספר האור והקסם, שמכיל 101 סיפורים קצרים ומקסימים שכתב רוביק רוזנטל על ראשיתה של תל אביב. לצד כל סיפור מופיע צילום מאותה התקופה, חלקם מפורסמים, חלקם רואים אור בפעם הראשונה. עבודת העיצוב של הספר נעשתה אצלי בסטודיו, והיא נמשכה בגדול משהו כמו שנה.

אני חושב שהספר יצא פשוט מקסים, מסוג הפרויקטים שהיה כיף לעבוד עליהם, המון בזכות האנשים. בתור התחלה רוביק, שהיה לי העונג לעבוד איתו זו הפעם הראשונה, אבל גם בזכות רותי בן ארי מידיעות ספרים ואילת עופר שבעבודת פרך השיגה את הזכויות לכל הצילומים, ושהרעיון הגרפי לצבוע חלקים מהתמונות הגיע ממנה. הכוונה הייתה ליצור ספר קליל ונעים, לא ארכאי ולא ספר היסטוריה, אבל אינטלגנטי ומעורר השראה.

לפני יומיים, פורסמה התייחסות קטנה של נירה רוסו לספר במוסף 24 שעות של ידיעות אחרונות (מופיעה פה בסוף הפוסט. אם תלחצו פה תוכלו לקרוא אותה בגדול) . והנה – כיף כיף – גיליתי על עצמי כל מיני דברים נחמדים. למשל, שאני שתלטן. מסוג הדברים שהבן זוג יקרא וישר יסכים עם גברת רוסו הנחמדה, אבל לא מסוג הדברים שאפשר ללמוד מדפדוף בספר.

האמת, מאד שעשע אותי. זכותה של רוסו לא לאהוב את הספר ולחשוב שהוא גרוע. אבל לתת לי כל כך הרבה קרדיט, כמו למשל "לגרש את כל התאריכים והעובדות ולהגלות אותם אל סוף הספר בכעין גטו תחקירי, אולי כדי שלא להפריע לעיצוב הפסטורלי"? אני חושב שזה הדבר הכי נחמד שאמרו לי בזמן האחרון…

אז מה למדתי אם כך? שהעיצוב פסטורלי (זה טוב או רע?) ושהעובדות מעניינות יותר מהסיפורים. אם כך אולי נקנה לגברת רוסו ספר היסטוריה. המסקנה שלי מכל הסיפור? כמה כיף למעצבי הספרים של נירה רוסו, שכנראה מקבלים חירות מאד גדולה בעיצוב ויכולים להגלות חומרים והוראות הכנה מעמוד לעמוד. כיף כיף.

והערה חשובה לסיום: מכיוון שקשה באינטרנט הזה להביע ניואנסים, דקויות, ציניות והומור, אני מקווה שברור ממה שכתבתי שכל העסק הזה מאד משעשע אותי. באופן ביזארי אני אפילו מרוצה…

24hrs_130109

*כוכבית מייצגת שדות חובה

15 תגובות על הכתבה

  1. יוסי

    העיצוב של הרכיכה ממש יפהפה!
    סוג של עדינות ואינפורמציה במידה, שאינה מתנפלת על העין.
    אם הבפנים באותה רמה – עשית את זה!
    יישר כוח!

  2. יוסי

    הרכיכה = הכריכה

  3. איתמר

    אני מבין למה אתה עצבני (או משועשע, או לא יודע מה), אבל הכוונה שלה די ברורה. אפילו אם היא תולה את האשמה על עץ השזיף הלא נכון.

  4. יובל

    כך או צה שכן, ציפיתי מנירה רוסו לביקורת קצת יותר אינטלגנטית ומנומקת. אני לא לוקח את זה קשה, הרי לא אני כתבתי את הסיפורים. נכון שיש לעיצוב חלק משמעותי בספרים מסוג זה אבל אני רק יכול לנחש שאם הסיפורים היו מוצאים חן בעיניה, העיצוב פחות היה מפריע לה.

    נו שוין

    ותודה יוסי

  5. לגי

    הביקורת כולה עטופה בנימה טרחנית וממורמרת משהו

    כשקראתי את הכותרת חשבתי שמדובר בפוסט על אותם מעצבים שמוכנים לעבוד בשבילך רק אם זה בדרכם וכראות עיניהם, נשמע כמו משהו מעניין לכתוב עליו?

  6. שלי

    האמת שהייתי שמחה לשמוע ממך מי אכן אחראי בתהליך של עיצוב הספר ל"הגליית" התכנים שאותם היא חושבת לעיקריים והמעניינים לסופו של הספר. מה הסיבה בעצם שהם לא משולבים בספר עצמו?
    זה די מעניין יהיה נראה לי להבין את התהליך הזה מהצד שלך, כמי שאני מניחה שנתקל בהחלטה הזו, בין אם שלו (המעצב) או שהיא הונחתה מצד כותב הספר.
    🙂

  7. שלי

    לא ראיתי את הספר עצמו,
    אבל אני מסכימה שהכריכה ממש מקסימה!

  8. יובל

    לכל ספר יש מחבר ויש עורך והם אלו שאחראים על התוכן. מלכתחילה לא הייתה כוונה להוציא ספר היסטורי מפורט אלא סיפורים מהנים, משעשעים ומרגשים. כל ההחלטות שקשורות לתוכן התקבלו על ידי המחברץ נכון שבספרים כאלו יש למעצב יור השפעה, ונכון שלי, כמי שכותב בעצמו, יש הבנה גם בתוכן, אבל שוב – ההחלטות נבעו קודם כל מתוכנו של הספר ורק לאחר מכן נדרשנו לתת להם פתרונות עיצוביים.
    דוגמה קטנה – בשלב מסוים ישבנו להוסיף ליד כל סיפור את השנה שבה הוא לכאורה התרחש, אבל החלטנו בסוף שלא בדיוק בגלל הסיבה שלא רצינו להומיא ספר היסטוריה. וכשאני אומר רצינו או החלטנו אני מקווה שברור שזה לא אני רציתי או החלטתי…

    ואם אהבתם את העטיפה אני מקווה שתאהבו גם את הפנים

  9. צבי פדלמן

    שלח "טלגרמה" לגב' רוסו היקרה שספר, כל ספר בעולם מורכב במהותו מטקסט עיצוב וכריכה, וברגע שחרצובות לשונה שוללות את כל יסודות הספר, הרי אין היגיון בדבריה. ספרים כגון זה המדובר, שמעטים מידי לטעמי יוצאים אל המדף, יותר מעיצובם וסגנון כתיבתם עושים שירות אדיר לשימור וזכירה, וככל שהם קלים יותר לעיכול כך מתחברים הם גם לאנשים צעירים יותר שאינם קהל היעד הראשוני .
    עם בביליוגרפיה תאריכית חפצה נפשה מוזמנת היא על חשבוני לסור אל בית התפוצות.
    גרמתם לי שניכם לרוץ ולראות את הספר המדובר מכיון שאיני מטיל ספק ביכולותיך העיצוביות והתאמתן ל2010 אזי ביקורתה יוצאת הדופן תהווה גורם מיידי לקריאה

  10. גלית חתן

    אך טרם עיינתי. מעניין יהיה לדפדף ולקרוא עליו עכשיו, אחרי הערותיך והערותיה של רוסו 🙁

  11. יובל

    וגלית – אשמח לשמוע מה דעתך

  12. מילטון גלייזר

    זה נשמע כמו "אוי אוי אוי, חטפתי ביקורת רעה" (מוצדקת או לא).
    קראתי ואקרא את כל ספריו של רוביק רוזנטל מעוצבים טוב או מעוצבים רע.
    לטעמי, תפקידו של המעצב (לפני ואחרי צאת הספר) הוא מאחורי הקלעים. גם אם יש לו טענות על ביקורת זו או אחרת, מוטב שישתוק, יעבור הלאה ולא יטיל פומבית את האחריות על שותפיו לעבודה (כותב, עורך, מו"ל).
    ובכל מקרה, אם הוא ממש חייב להגיב, רצוי שזה יעשה במקום שבו "נעשתה העבירה", קריא: בעיתון שבו הביקורת פורסמה. אין זה נאה בעיני לעמוד בראש גבעת הבלוג הפרטי ולצעוק "המבקרת אידיוטית".

  13. יובל

    שם נחמד בחרת לך

    מצטער אם זה נשמע כמו "אוי אוי אוי, חטפתי ביקורת רעה", זו ממש לא הייתה הכוונה. זו לא הפעם הראשונה שאני מקבל ביקורת שלילית, ואני מניח שגם לא האחרונה, זו פשוט שעשעה אותי במיוחד. אנחנו פשוט חלוקים בעניין תפקידו של המעצב או הבמה שבה ראוי שתישמע הביקורת, אבל זו זכותך המלאה לחשוב ככה.

    עניין קטן בכל זאת – "יטיל פומבית את האחריות על שותפיו לעבודה"? נדמה לי שאתה קצת נסחף. בסך הכל עשיתי קצת סדר בבלאגן שגברת רוסו הנכבדה עשתה.

  14. מילטון גלייזר

    אני באמת חושב שהמקום לתגובה לביקורת הוא המקום שבו היא פורסמה, כדי שהקוראים של "גברת רוסו הנכבדה" כלשונך יקבלו תמונה מאוזנת ומלאה.

    התכתובת הזו בינינו מעלה בי הרהור:
    מדוע שלא תכתוב על מלאכת הוצאת והפקת ספר, כל ספר:
    מי העוסקים במלאכה (כותב, עורך, משכתבים, לשונאים, מו"לים, מפיצים, מעצבים, יח"צנים וכיוצא באלה)
    כדי שיהיה נהיר לקוראיך מי מחליט מה, מי אחראי על מה, מה הדינמיקה בין נושאי התפקידים ועל מי "מוטלת האשמה" במקרה של כישלון ומי "ראוי לשבחים" במקרה של הצלחה.

    אשר לשמי: אני קרוב מאוד לדור ההוא של מילטון גלייזר, הרב לובלין, לו דורפסמן (את חלקם הכרתי) ואחרים. הם לא היו טורחים להגיב על ביקורת (גם אם היא היתה "משעשעת" אותם) אלא, אולי, בשיחות פרטיות.

    ועכשיו אין לי ברירה אלא להמתין לפתיחת חנות הספרים הקרובה לביתי, לרוץ ולקנות את הספר ולהכריע בסוגיה הנדונה 🙂

  15. רוביק רוזנטל

    בלי להיכנס ל"ביקורת הביקורת" אלא כהיענות לדיון אני מבקש להבהיר שההנחיה להעביר את ההערות ההיסטוריות וכן את פרטי הצילומים לסוף הספר היתה שלי, והיא נובעת מהקונספט של הספר: זהו ספר סיפורים ולא ספר היסטוריה. הסיפורים נועדו בדרכם להעביר את רוח הימים ההם ואת השנים שעברו על ראשוני העיר, אבל ניתן לקרוא אותם גפ כסיפורים נטולי הקשר. סברתי (ואני סבור כך עתה) שחיבור ישיר של ההערות ההיסטוריות לסיפור יפגע במעמדו העצמאי כסיפור ויהפוך אותו כמעין נספח להערה ההיסטורית. מה גם שבהערות ההיסטוריות אין חדש, והם אפס קצה מהחומר ההיסטורי הרב שנכתב על העיר.
    ועוד הערה: הסגנון של הספר הוא אכן ,ארכאי מתון", כלומר, הוא נכתב במכוון בסגנון המתאים לדרך בה חשבו ודיברו באותה תקופה, באוצר המילים ששימש אותם. מאידך השתדלתי מאוד שהספר יהיה מובן לקורא הסביר בן זמננו. אגב, קראתי סיפורים לא מעטים לבני עשרים פלוס והם הבינו כל מילה ואפילו צחקו או הזילו דמעה במקומות הנכונים.
    רוביק רוזנטל

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden