אונליין אופליין

בזמן האחרון היו לי קצת מחשבות סביב כל מה שנקרא נוכחות מקוונת, אפרופו שפעת הטוויטר שפקדה את ארצנו. אין לי כל רצון לנתח את התופעה ולנסות להסביר אם זה טוב או רע, את מי זה מעניין ולמה זה קורה. אבל כן, לרגע אחד, נדמה לי שעליתי על תובנה שקשורה להתמודדות עם כל נושא המעבר בין אונליין לאופליין, ואיפה אם בכלל הוא עובר.

בחודש שעבר במשך שלושה שבועות הייתי בחו”ל. לקחתי איתי את המחשב הנייד, כך שיכולתי לבדוק מיילים, להתעדכן מה קורה, ולהמשיך כאילו כלום. מצד שני הייתי בחופש. אני זוכר שלא פעם חשבתי לעצמי – להעלות את התמונות לפליקר, או לחכות עד שאשוב. לכתוב פוסט או להמתין. לעדכן בטוויטר ובפייסבוק או להתעלם באלגנטיות. לבדוק מיילים או שזה יכול לחכות. לבדוק מה קורה בקורא הרסס או לתת לפוסטים להצטבר. לבדוק אם היו תגובות חדשות בבלוג או להתאפק.

אני מניח שכל התהיות האלו היו נמנעות אם הייתי בטיול במדבר או ביערות אבל מכיוון שהייתי במילאנו, ניו  יורק וניו אורלינס, בסביבה עירונית, האפשרויות האלו היו הרבה יותר זמינות. אני גם מניח שאם הייתי בן 20 או בן 50, אם יורשה לי לרגע להכליל, לא הייתי בכלל מתלבט, מסיבות שונות כמובן. [נדמה לי שמי שצעיר ממני בנגיד 10 שנים או יותר, נולד כבר לתוך המציאות הזו ולא מתחבט בכלל בשאלות האלו, ומי שמבוגר ממני ב-10 שנים או יותר, זה נראה לו בכלל עולם אחר לגמרי. ושוב, אני לגמרי מכליל]

מי שעקב יודע שלבסוף החלטתי להתעלם, לא לעדכן, לא לכתוב, לא לפרסם – כלום. זו הייתה החלטה מודעת – פשוט החלטתי להתעלם מכל עולם האונליין שלי. והאמת, היה בזה משהו מאד רגוע ושפוי. אבל, אני זוכר שזה הטריד אותי. הפריע לי שזה בכלל מטריד אותי, העיסוק הזה אם כן או לא. הפריע לי שאני מרגיש כאילו אני עושה מעשה לא נכון, לא טבעי. הפריע לי שאני עושה את החישובים האלו כאילו אני חייב למישהו דין וחשבון.

לא מזמן שמתי לב שבכל כמה ימים צץ לו פריט אחר לבית שקשור למעבר הזה, בין האופליין לאונליין, והדוגמאות הספורות שמופיעות כאן בפוסט הן רק חלק קטן. יש לי תחושה שהדבר קורה גם בגלל שהדילמות שכתבתי עליהן לא עולות רק אצלי. לא שזה חדש, או שמישהו המציא פה את הגלגל, אבל בזמן האחרון זה קורה יותר. ואז אני שואל את עצמי – למה שמישהו ירצה שיהיו לו כריות של פוטושופ בבית? או מגנטים מפוקסלים למקרר?

מצד אחד, אני חייב להודות, שזה סופר מגניב, ולא הייתי מתנגד שחלק מהפריטים שמופיעים פה יהיו לי בבית. מצד שני יש בזה משהו מתלהב, שלא לומר גיקי, נרדי וכן הלאה. אבל בסופו של דבר נדמה לי שזה עונה בדיוק על הצורך (הלא מודע?) של ללכת עם ולהרגיש בלי, או הפוך – ללכת בלי ולהרגיש עם. יש משהו מנחם בעובדה שגם אם אתה לא בודק כל שניה את הטוויטר/פייסבוק/פליקר/מסנג’ר שלך, אתה תמיד יכול לשים את הראש על הכרית ולעשות restart.

מחשבות, מישהו?