השם של העולם

לא מזמן יצא לאור בהוצאת בבל הספר השם של העולם מאת דניס ג’ונסון (גילוי נאות: את העטיפה לספר אני עיצבתי). הספר מספר על מייקל ריד, כותב נאומים ויועץ פוליטי, שמאז נהרגו אשתו ובתו היחידה בתאונת דרכים, מנסה למצוא מפלט במשרה אקדמית באוניברסיטה קטנה וקפואה. בהדרגה, הוא ממיר את האבל בחיים של השלמה שקטה, בדידות ומה שהוא מכנה בתולים שניים. האנשים שהוא פוגש, נושאים גם הם את ייאושם הקיומי, כל אחד בדרכו (זה מגב הספר).

פסקה אחת בספר (עמ’ 98) תפסה אותי במיוחד:

“למעט העובדה שביליתי יומיים בעיר, וכמו תמיד גיליתי בהשתאות עד כמה ניו יורק יפה ומטונפת. האור האפור אינו אלא שיר. כמוהו ציורי הגרפיטי לאורך מסילת האמטרק: פסי הרכבת יוצאים מפן סטיישן צפונה ועוברים מתחת לרחובות, כמעט כמו במנהרה, חולפים על פני ציורי הלוגו של כנופיות ושל יחידים, אמני פגע וברח מזדמנים שמנצלים את כתמי אור השמש הנופלים על המרווחים הקצרים שבין הגשרים, ושמותיהם השמנים מגיחים כבלונים אל קדמת היצירות המשונות שלהם, צצים ונעלמים לסירוגין ברצועות אור וצל מתחלפות בחטף. את אותיות האלף בית שלנו הם הופכים לאידיאוגאמות נוכריות, נבערות, חצופות ובוטות, ואף עליזות; ספירלות, ברקים, כוכבים פלאיים מתפוצצים לכל עבר. והבנתי שהדרישה הראשונה שלי מיצירת אמנות היא שהאג’נדה שלה – האם זו המילה שחיפשתי? – לא תכלול אותי. לא הייתי רוצה שמטרותיה יסולפו בניסיון למצוא חן בעיני, מתוך מודעות כלשהי לקיומי.” (מאנגלית: חני גלעד)

אני זוכר שכשקראתי את הספר, שמתי לב אל הפסקה הזו רק אחרי כמה עמודים. פתאום היא חלחלה. קלטתי שהיה בה משהו מיוחד, וחזרתי כמה עמודים אחורה. קראתי אותה עוד פעם, ועוד פעם.

אני אוהב את המבנה של הפסקה, כמו סיפור קצר, איך היא מתחילה בתיאור נפלא של ניו יורק, של פסי הרכבת וציורי הגרפיטי, של האור והצל, ואיך היא נגמרת במחשבה על אמנות, על המעשה האמנותי, על המשמעות שלו ועל הכוונה שלו ושל היוצר.

מאז שקראתי את הספר אני חוזר אל הפסקה הזו, ובכל פעם אני נפעם מחדש. ובכל פעם גם קצת מקנא, במי שיכול לכתוב ככה.