תומס

בין ראשון לשני, שתיים בלילה, לא מצליח להירדם.

– – –

״…לגדול כהומו זה דבר מוזר. אתה אף פעם לא מכיר גוף של גבר, כי אתה מפחד ממה שתרגיש, ואתה אף פעם לא מכיר גוף של אישה, כי אתה מפחד ממה שלא תרגיש. ולכן, בפעם הראשונה שאתה שוכב עם מישהו, זה כמו הפעם הראשונה שהבחנת בגוף כלשהו. אני התבוננתי בכל דבר…״

דייויד לוויט, ריקוד משפחתי

– – –

נדמה לי שלא צריך להיות חד עין בשביל לקלוט שאני בדרך כלל לא כותב על עצמי. נכון שיהיה מי שיגיד שבכל פוסט אני מכניס משהו מעצמי, ועדין. הסיבות לכך רבות ומגוונות. ראשית, אני לא חסיד גדול של חשיפה, קשה לי עם ההתערטלות הפומבית, ואני סבור שיש דברים שראוי היה אם ישארו פרטיים. שנית, המקום שבו אני כותב – גלריה, עיתון הארץ – אינו מעודד את השימוש במילה אני. עד היום שמור לי מייל מימי הראשונים ככותב, שבו נדרשתי לכתוב מחדש ביקורת, מייל שהסתיים בהצעה הידידותית, ״כתוב על האוביקט ולא על עצמך״. ולבסוף, אחד המשפטים השגורים פה בבית, שמופנה כמעט כלפי כל דבר, הוא ״את מי זה מעניין״. הוא נאמר בדרך כלל בתדהמה גדולה כלפי ספרים משעממים, ראיונות תמוהים, סיפורים לכאורה קורעי לב, ועוד.

הפעם אני הולך לכתוב בכל זאת קצת על עצמי.

לא כי אני מרגיש שאני רוצה, אלא כי צריך.

זה התחיל בחוסר אונים ביום שבת בלילה, כשקראתי לראשונה באינטרנט על הירי בתל אביב, והמשיך לאורך כל יום ראשון, בתחושות בטן מוזרות, בצמרמורות, בהתכווצויות לא רצוניות בבטן. מה עכשיו? מה עושים? האם משהו ישתנה בכלל? אבל איכשהו שרדתי.

עד שקראתי בווינט את הטקסט הבא: מאות בהלווית ניר כץ: בן זוגו, תומס, לא הפסיק לבכות מהרגע שהגיע. השניים התגוררו יחד בגבעתיים במשך ארבע שנים, עד שהיריות במרכז הגאה שמו קץ לסיפור האהבה הזה.

זה כבר שבר אותי לגמרי. כמעט 9 שנים יש לי בן זוג, והמחשבה על לאבד אותו, ועוד בכזו סיטואציה… אבל על מי אני עובד, זה משהו שאני לא יכול לדמיין אפילו. גם אם אנסה הכי חזק בעולם, זה לא משהו שאצליח לעשות. ולא פלא, זה לא משהו שמישהו נורמלי אמור לנסות לדמיין. או להבין.

מדי פעם הוא מגיח פה בין השורות, תחת הכינוי – הבן זוג. אני לא מתכוון להפוך את הפוסט הזה עליו, זו לא הכוונה. זה שיש לי בלוג לא אומר שהחיים שלו צריכים להיות מתועדים פה, על אף הפיתוי שצץ מידי פעם.

תומס.

תומס שמידט, בן 23 מגרמניה.

לא מצאתי תמונה שלו. גם לא פרטים נוספים: מה הוא עושה. איך הם הכירו. האם זה היה לפני שהוא הגיע מגרמניה, או רק אחרי. ולא שזה משנה כמובן (גם לא מעניינות אותי כרגע הסיבות למה המידע הזה לא מופיע). מה שגרם לי להתחיל לדמיין את הסיפור בראש, לטוות קווי עלילה דמיוניים, לבנות תסריט איך זה קרה. ולא משנה איך ומתי זה התחיל, בסוף אני תמיד מגיע לאותה עלילה נדושה ולא מקורית: בחור פוגש בחור. בחור מתאהב בבחור. בחור עובר לגור ביחד עם בחור. מה יכול להיות יותר פשוט מזה? מה יכול להיות יותר מסובך מזה?

– – –

הנה משהו שלא הרבה יודעים. כשאני חושב על זה עכשיו, אני לא בטוח שאפילו הבן זוג יודע. לפני משהו כמו 11 שנים הייתה לאברי גלעד תוכנית בגלי צה״ל ב־12 בלילה, ציפורי לילה משדכות אני חושב שקראו לה. הוא היה מעלה מאזינים לשידור שמחפשים אהבה, שואל אותם כל מני שאלות, ובסוף הם היו מקבלים מספר תיבה של תא טלפוני שאליו מאזינים אחרים שהיו מעוניינים ליצור קשר היו מתקשרים. זה היה הרבה לפני עידן הפס הרחב.

לילה אחד אזרתי אומץ והתקשרתי. אני לא זוכר הרבה מהשיחה, רק דבר אחד. אברי שאל אותי מה אני מחפש, ואני עניתי שאני מחפש מישהו שאוכל להחזיק לו את היד ברחוב (כבר אז הייתי רומנטיקן חסר תקנה, אבל הסבטקסט היה מישהו ששלם עם עצמו). כמו שקורה לי לא פעם, קיבלתי מספר של תיבה שהייתה בו טעות כך שלא יצא לי מכל השיחה הזו אף לא דייט אחד.

בערך שנתיים לאחר מכן, וכמה דייטים פה ושם, פגשתי אותו. את ע׳. אולי באמת כבר הגיע הזמן לשדרג את המעמד שלו פה בבלוג. ומאז אני לא מסוגל לדמיין את החיים שלי בלעדיו. אפילו לא לשנייה.

– – –
הוידאו בווינט מראה לכמה שניות את תומס.
הלב נקרע.