קרקע לא מוכרת

נקודות של אור בימים שנדמה שפשוט אסור לצאת מהבית. סרט מקסים מקסים מקסים, וספר שעדין לא נגמר, אבל מרומם את הנפש ומרחיב את הלב. מה צריך יותר מזה?

אתחיל בספר. קרקע לא מוכרת הוא ספרה השלישי של ג’ומפה להירי. שמונה סיפורים קצרים שחוקרים את הסודות השוכנים בלב המשפחה. “העולם הייחודי שבונה להירי, עולמם החצוי של מהגרים ובני מהגרים בנגלים בארצות הברית, משמש רקע לנושאים האוניברסאליים השבים ועולים בכל סיפוריה: אהבה נכזבת, משבר בחיי הנישואין, שקר עצמי והדחקה, בגידה ובדידות, לידה ומוות”.

את שני ספריה הראשונים של להירי, שראו אף הם אור בספריה לעם, “פרשן המחלות” ו”השם הטוב“, קראתי ומאד אהבתי. יותר מכך, השם הטוב הוא אחד הספרים היפים שקראתי, עד כדי כך. מקסים ונוגע ללב. לא פלא אם כך ששמחתי שספרה החדש של להירי יצא לאור. זו לא ספרות גדולה מהחיים, עולם הספרות לא עצר את נשימתו שהוא יצא, אבל דווקא בסיפורים הצנועים, בעלילות שכאילו שום דבר לא קורה בהן, בשפה קטנה ומדודה, להירי מצליחה לגעת בפינה של הלב שלפעמים נדמה שנשכח קיומה.

הנה ציטוט מהעמוד השני, רק להבין על מה אני מדבר:

הגלויות היו דברי הדואר הראשונים שקיבלה רומה מאביה. בשלושים ושמונה שנות חיה לא הייתה לו כל סיבה לכתוב לה. זו הייתה התכתבות חד צדדית; נסיעותיו היו קצרות מכדי שרומה תספיק להשיב לו, וחוץ מזה, לא הייתה לו כל דרך לקבל דואר בצד שלו. כתב ידו של אביה היה קטן, מדויק, קצת נשי; זה של אמה היה ערבובייה של אותיות רישיות וקטנות, כאילו למדה לכתוב רק גרסה אחת של כל אות. הגלויות היו ממוענות אל רומה; אביה לא הוסיף אף פעם את שמו של אדם ולא הזכיר את אקש. רק בסיום היה מכיר בקיומו של איזה קשר אישי ביניהם. “הרבה אושר, באהבה, באבא”,חתם, כאילו קל כל כך לזכות באושר.

קראתי בינתיים רק שלושה סיפורים, ואני מתקמצן על ההמשך, לא רוצה לבזבז את הספר.

אז הלכתי לסרט, שכאילו רק חיכה להשתלב בקרקע הלא מוכרת של להירי. לצאת לדרך.

מזמן, אבל מזמן לא יצאתי עם חיוך כזה מסרט. שוב, לא סרט שישנה את העולם, חסר יומרה (כמעט) לחלוטין, אבל בדרכו הצנועה הוא מצליח לרגש ולרומם את הנפש. נכון, יש בו לא מעט סטריאוטיפים, אבל זוג השחקנים הראשי, ובמיוחד ג’ון קרסינסקי המהמם, גורמים לך כל הסרט לרצות שהם יהיו חברים שלך ושאולי במקרה הם יחליטו לעבור לגור בתל אביב. או אלוי עדיף הפוך, לעבור לגור בשכנות אל הבית שהם עוברים אליו בסוף הסרט.

“בעזרת כל אותם אנשים מצליח הזוג הצעיר והמאוהב לראות שהדבר היחיד אותו הם למעשה צריכים כדי להקים בית, ולא משנה איפה הוא יהיה, הוא זה את זו…”, מציין המשפט האחרון שמתאר את עלילת הסרט. קלישאתי, רומנטי, דביק, בדיוק במידה הנכונה לחודש אוגוסט.

מקסים כבר אמרתי?