כל מה שחשוב ויפה

אני מתגעגע לעיפרון שלי

מרטין בון וקארה ג׳ונסון מבקשים להחזיר את הקסם שאבד לעולם העיצוב. בסדרת ניסויים המוצגים בספר חדש, בודקים שני המעצבים איך אפשר לעמעם את הרעש של המדפסת ואיך פעמון הדלת יכול להפיץ ריח של אדם שבא לבקר

לעתים נדירות קורה, שבזמן שאתה עושה משהו, אתה מבין שלדבר שאתה עושה יש ערך יוצא דופן. זה מה שקרה לי כבר בהתחלת הקריאה בספר I miss my pencil, שיצא לאור לפני כמה חודשים בארצות הברית, ושסקירה מורחבת שלי אודותיו התפרסמה היום בגלריה.

הדבר הראשון שמצא חן בעיני בספר הוא כמובן השם שלו, שגרם לי להזמין אותו מלכתחילה. העיצוב המוקפד והעכשווי, הלא עמוס, והצילומים היפים עזרו גם הם. אבל רק כשהתחלתי לקרוא את הספר הבנתי שאני מחזיק ביד ספר מלא בתובנות שמצליחות ללכוד בצורה כל כך מדויקת את רוח הזמן, ובעניין רב כל כך. ספר, שכבר בעמודים הראשונים שלו מצאתי את עצמי מתרגם משפטים שלמים תוך כדי הקריאה כי הם היו כל כך מדויקים (וגם כי התעצבנתי שלא אני כתבתי אותם…).

מחברי הספר, מרטין בון, מעצב תעשייתי, וקארה ג׳ונסון, מומחית לחומרים, עובדים ב־Ideo, חברה אמריקאית מובילה לפיתוח מוצרים חדשניים ועיצובם. בון כותב בפתיחת הספר: "התחלתי לעבוד כמעצב תעשייתי והיום אני מוצא את עצמי עובד במקצוע שיכול היה להיקרא מעצב שיווקי. מקצוע העיצוב עבר מניסיון לפתור בעיות בייצור למציאת הזדמנויות חדשות בעסקים. האבולוציה הזאת גרמה לי להשתמש יותר במוח שלי ופחות בעיפרון. פעולת החשיבה החליפה את פעולת העשייה. הספר הזה הוא ניסיון לחפש מחדש אחר הקסם שקורה כשעיפרון פוגש את הנייר".

בון וג׳ונסון עוסקים בעיצוב בנקודת זמן קריטית, כשהעולם עובר במהירות מאנלוגי לדיגיטלי, מפיסי לווירטואלי. מי שקצת עוקב אחר פורטפוליו יודע שאלו נושאים שמעסיקים אותי לא מעט בזמן האחרון (לדוגמה, הפוסט אונליין אופליין). על רקע זה שואלים השניים מה תהיה המורשת של המעצבים בעידן זה. "מה אתה מעדיף לשחק, ויי-טניס או טניס 'אמיתי'?" שואלת בספר ג'ונסון, כשהיא מתכוונת להבדל בין משחקי קונסולת מחשב ובין משחק הספורט, שמצריך יציאה מהבית. "אני לא רוצה לוותר על האהבה שלנו לחפצים מעשי ידי אדם, או על הניסיונות שמלווים את הייצור שלהם, כי מוצרים מספרים סיפורים. ארכיאולוגים מבינים את התרבות האנושית על ידי חפירות בעבר וחיפוש אחר חפצים, והם מנסים לחבר יחד את מה שנשאר מאחור. אם ארכיאולוגים בעתיד יבחנו את המוצרים שלנו, מה הם יגידו עלינו? אילו סיפורים יישמרו בהם? מה הם יוכלו להגיד עלינו?"

"אני מתגעגע לעיפרון שלי" נבדל מספרי עיצוב אחרים מכמה סיבות. ראשית, בעוד שרוב ספרי העיצוב עוסקים בתיאור העבר, או במקרה הטוב בתיאור ההווה, ספר זה עוסק בעתיד ומנסה לבדוק לאן הולך שדה העיצוב. עם זאת, נדמה שגם מי שאינו מעצב ימצא עניין רב בספר, מכיוון שהוא מסוג הספרים שדומים להאזנה לשיחה מעניינת בין שני אנשים, שבמקרה הם מעצבים, ולא לספרות מקצועית ליודעי ח"ן בלבד.

כך למשל, השער הראשון בספר עוסק בחושים, אולם לאו דווקא בחושים המוכרים – ריח, טעם, ראייה, שמיעה ומגע, אלא דווקא בחושים הפחות ברורים מאליהם כמו תחושה של זמן, חוש הומור, חוש של סטייל, חוש לקצב וכדומה. השער השני עוסק בין השאר ב"סימני בעלות" על מוצרים, שנוצרו עם הזמן – שחיקה, שריטות, חלודה וכל שאר סימני השימוש והבלאי, בפופולריות הגדולה של מלאכות יד בשנים האחרונות ובחיבור שלהן לייצור תעשייתי המוני. הדבר מתבטא לא פעם ברצון להשתתף בתהליך הייצור של האובייקט, ב"אבולוציה" שלו – מה שיכול ליצור קשר רגשי עם המוצר. כמו למשל היחס שאנשים מסוימים מפגינים לג'ינס ישן ואהוב, שהם יעדיפו ללבוש אותו ולא, למשל, ג'ינס מעצבים שנקנה ב-500 דולר.

שנית, אם ברוב הספרים התוצאה הסופית היא שחשובה, והיא גם זו שמוצגת, מחברי הספר נותנים לא פעם לתהליך חשיבות רבה יותר מלתוצאה הסופית. כפי שהשניים מציינים לאחר אחד הניסויים שערכו ותיעדו בספר, "אם להיות הוגנים, אני לא בטוח שממש היה אכפת לנו (אם זה יצליח). התכוונו להמשיך בכל מקרה". לכן, מחברי הספר בחרו להציג גם את השיחות ביניהם בצורת דיאלוג שכמו נלקח מתוכנת מסרים מיידיים. כל אחד מוצג לאורך כל הספר בפונט אחר, מה שמקל על זיהוי הדוברים ומאפשר לקוראים להציץ מאחורי הקלעים של תהליך הכתיבה, שהיה לפעמים מעניין לא פחות מהתוצאה הסופית.

אני יכול להמשיך עוד ועוד, אבל נדמה לי שזה מספיק לבינתיים.


ואם הגעתם עד לפה, זה הטקסט המלא שהתפרסם בגלריה:

פעמון של דלת, מדפסת או שלט של מזגן הם דוגמאות אקראיות לחפצים שמקיפים אותנו, שאנו משתמשים בהם יום יום, אבל רוב האנשים אינם מקדישים להם מחשבה שנייה בזמן שהם משתמשים בהם. עם זאת, חפצים דוגמת אלו אוצרים בתוכם אלפי שעות עבודה, מיליוני דולרים, חומרי גלם, תאגידים, ובתווך שבין כולם יושב המעצב; אותו אדם שמחליט במסגרת עבודתו, שבשנה הבאה צבע המדפסת בחברה שלו יוחלף לשחור, או שמיקומם של הכפתורים שבשלט ישונה.

"זה אני, וזה מה שאני עושה", כותב מרטין בון בספר "I Miss My Pencil" (אני מתגעגע לעיפרון שלי), שיצא לאור השנה בארצות הברית. בון, מעצב תעשייתי, ושותפתו לכתיבת הספר, קארה ג'ונסון, מומחית לחומרים, עובדים ב-Ideo, חברה אמריקאית מובילה לפיתוח מוצרים חדשניים ועיצובם.

עוד כותב בון: "יש לי אובססיה לדברים שלא שמים לב אליהם. וזה גם תוכנו של הספר: מסע לתוך הטבע האובססיבי של מעצבים. התחלתי לעבוד כמעצב תעשייתי והיום אני מוצא את עצמי עובד במקצוע שיכול היה להיקרא מעצב שיווקי. מקצוע העיצוב עבר מניסיון לפתור בעיות בייצור למציאת הזדמנויות חדשות בעסקים. האבולוציה הזאת גרמה לי להשתמש יותר במוח שלי ופחות בעיפרון. פעולת החשיבה החליפה את פעולת העשייה. הספר הזה הוא ניסיון לחפש מחדש אחר הקסם שקורה כשעיפרון פוגש את הנייר".

בון וג'ונסון עוסקים בעיצוב בנקודת זמן קריטית, כשהעולם עובר במהירות מאנלוגי לדיגיטלי, מפיסי לווירטואלי, ועל רקע זה שואלים השניים מה תהיה המורשת של המעצבים בעידן זה. "מה אתה מעדיף לשחק, ויי-טניס או טניס 'אמיתי'?" שואלת בספר ג'ונסון, כשהיא מתכוונת להבדל בין משחקי קונסולת מחשב ובין משחק הספורט, שמצריך יציאה מהבית. "אני לא רוצה לוותר על האהבה שלנו לחפצים מעשי ידי אדם, או על הניסיונות שמלווים את הייצור שלהם, כי מוצרים מספרים סיפורים. ארכיאולוגים מבינים את התרבות האנושית על ידי חפירות בעבר וחיפוש אחר חפצים, והם מנסים לחבר יחד את מה שנשאר מאחור. אם ארכיאולוגים בעתיד יבחנו את המוצרים שלנו, מה הם יגידו עלינו? אילו סיפורים יישמרו בהם? מה הם יוכלו להגיד עלינו?"

"אני מתגעגע לעיפרון שלי" נבדל מספרי עיצוב אחרים מכמה סיבות. ראשית, בעוד שרוב ספרי העיצוב עוסקים בתיאור העבר, או במקרה הטוב בתיאור ההווה, ספר זה עוסק בעתיד ומנסה לבדוק לאן הולך שדה העיצוב. עם זאת, נדמה שגם מי שאינו מעצב ימצא עניין רב בספר, מכיוון שהוא מסוג הספרים שדומים להאזנה לשיחה מעניינת בין שני אנשים, שבמקרה הם מעצבים, ולא לספרות מקצועית ליודעי ח"ן בלבד.

שנית, אם ברוב הספרים התוצאה הסופית היא שחשובה, והיא גם זו שמוצגת, מחברי הספר נותנים לא פעם לתהליך חשיבות רבה יותר מלתוצאה הסופית. כפי שהשניים מציינים לאחר אחד הניסויים שערכו ותיעדו בספר, "אם להיות הוגנים, אני לא בטוח שממש היה אכפת לנו (אם זה יצליח, י"ס). התכוונו להמשיך בכל מקרה". לכן, מחברי הספר בחרו להציג גם את השיחות ביניהם בצורת דיאלוג שכמו נלקח מתוכנת מסרים מיידיים. כל אחד מוצג לאורך כל הספר בפונט אחר, מה שמקל על זיהוי הדוברים ומאפשר לקוראים להציץ מאחורי הקלעים של תהליך הכתיבה.

הספר נחלק לשלושה שערים. השער הראשון, "Aisthetika" (מלה שפירושה הדברים שאנו קולטים בעזרת החושים שלנו), עוסק בחושים, אולם לא בחושים המוכרים – ריח, טעם, ראייה, שמיעה ומגע, אלא דווקא בחושים הפחות ברורים מאליהם כמו תחושה של זמן, חוש הומור, חוש של סטייל, חוש לקצב וכדומה.

השער השני, "תיעוש של פאנק" (Punk Manufacturing), עוסק בפופולריות הגדולה של מלאכות יד בשנים האחרונות ובחיבור שלהן לייצור תעשייתי המוני, שמתבטא בכך שאנשים רוצים ליצור את הדברים שהם קונים או משתמשים בהם. אין מדובר בפרסונליזציה או בהתאמה אישית, אלא ברצון להשתתף בתהליך הייצור של האובייקט, ב"אבולוציה" שלו – מה שיכול ליצור קשר רגשי עם המוצר, כמו היחס שאנשים מסוימים מפגינים לג'ינס ישן ואהוב, שהם יעדיפו ללבוש אותו ולא, למשל, ג'ינס מעצבים שנקנה ב-500 דולר.

השער השלישי, "אהבה ופטיש", עוסק ברצונם של המעצבים ליצור דברים שאנשים יאהבו, וביכולת של חפצים לרגש בני אדם, בדומה לאופן שציור, סרט או שיר יכולים לעשות כן. לאנשים יש את החפצים שהם אוהבים, ומעצבים מאמינים שהם יכולים לעצב אותם.

בכל שער מופיעים ארבעה ניסויים שערכו בון וג'ונסון. הניסוי הראשון שמופיע בספר עוסק במדפסות. במובן מסוים, טוענים השניים, מדפסות הן דוגמה למוצר שנוצר ללא כל חשיבה על איך הוא נשמע. חוש השמיעה אמנם אינו החוש הראשון שעוסקים בו בעיצוב תעשייתי, אבל הוא מובא בחשבון לא פעם; למשל, כשחושבים איך צריכה להישמע דלת מכונית שנסגרת, או איך תישמע שקית של צ'יפס. לעומת זאת, מעצבים נוטים להתעלם מחוש הטעם, מכיוון שבני אדם אינם טועמים את הלפטופ או את גלשן הרוח שלהם. במקום לשאול איך המוצר הזה צריך להיראות, אולי כדאי שגם נשאל איך הוא אמור להריח, מציעים בון וג'ונסון. מה אמור להיות הטעם שלו? למה טלפון נייד צריך להריח כמו פלסטיק ואלקטרוניקה, הם שואלים, אם הוא קרוב לאף שלנו בדיוק כמו שהוא קרוב לאוזן.

המדפסת נבחרה לניסוי מכיוון שהיא אובייקט שעיצבן במיוחד את בון. "אני מקלל את חתיכת הפלסטיק חסרת החיים הזאת שזוללת את הניירות שלי ושנוריות החיווי שלה, אני נשבע, מהבהבות 'פאק יו' בקוד מורס. ככל שהמדפסת זולה יותר, כך היא משמיעה קולות רועשים ומעצבנים יותר". התוצאה שאליה הגיעו בסופו של דבר היא מדפסת שעטופה בלבד, שהופך את הרעש שהמדפסת משמיעה לסימפטי יותר, וגם הופך אותה ממוצר תעשייתי חסר ייחוד למשהו שנדמה כמו חיה ביתית ופרוותית.

ניסויים נוספים נעשו בשעון, שבמקום לציין את השעה מציין אירוע שמכיל בתוכו תחושה של זמן. למשל, אם נשב בשבת בפארק וישאלו אותנו מה השעה ונביט בשעון, הוא פשוט יציין: "שבת". באותו אופן השעון יכול לציין "ארוחת צהריים", במקום לנקוב בשעה 12:00; "Happy Hour" במקום השעה 17:00, או "פוטבול" בימי שני בלילה.

דוגמה אחרת שקשורה לחוש הריח עוסקת בהנחה שריח נחרת היטב בזיכרון, והוא יכול להזכיר לנו ארוחה, אדם או תקופה. התוצאה במקרה זה היא פעמון לדלת הבית, שבנוסף לצלצול מפזר ריח שמזוהה עם המבקר, שאותו הוא מזהה על פי טביעת האצבע שלו. קודם מגיע הסאונד, אחר כך הריח ורק בסוף המראה.

ניסוי לדוגמה מהשער השני בספר עסק ב"סימני בעלות" על מוצרים, שנוצרו עם הזמן – שחיקה, שריטות, חלודה וכל שאר סימני השימוש והבלאי – על גבי סקייטבורדים. אם ברבים מהמוצרים חולף זמן רב עד שהשפעת הזמן באה לידי ביטוי, במקרה של סקייטבורדים הדבר מתרחש מהר הרבה יותר. בון וג'ונסון עיטרו סקייטבורד בקפידה והשתמשו בארבע שכבות של לכה סינית להדגשת הפרטים, שהורכבו בין השאר משברי ביצים. התוצאה היתה מוקפדת עד כדי כך שהתגובה של מי שאמור היה לנסוע על הסקייטבורד ולהפוך אותו למשומש היתה: "באמת? אתם רוצים שארכב על זה? אני רוצה לתלות את זה על הקיר, לא להרוס את זה".

בסופו של דבר, אומרים שני המחברים של הספר, יש מעצבים שמרוצים בסוף התהליך, מסתכלים על הדברים שעיצבו ומרגישים טוב, ויש את אלו שרק רואים את הפאשלות ואת האפשרויות שהוחמצו, ואומרים לעצמם "אם רק היה לנו יותר זמן, יותר כסף, אם רק היינו משנים את הזווית, את הפונט, את הצבע". נכון, דברים תמיד יכולים להיות טובים יותר, אבל עיצוב טוב חייב לתת הזדמנות לתהליך היצירה, לשיתוף הפעולה, לאפשרות ללכת למקומות לא מוכרים, וגם לאפשרות להיכשל.

"אף על פי שהייתי בטוח שנוכל לעשות פה מה שאנחנו רוצים, מכיוון שמדובר בחלומות ובפנטסיות", כותב בון, "המציאות היא שעיצוב כרוך בפשרות, גם כשמדובר במוצרים דמיוניים. הגבולות הם אלו שמאפשרים את הדיאלוג ודוחפים אותנו לחשוב בכיוונים חדשים. ובכל פעם שזה קורה, זה יום טוב להיות בו מעצב".

*כוכבית מייצגת שדות חובה

6 תגובות על הכתבה

  1. שרון רז

    התחלתי לעבוד כמעצב תעשייתי והיום אני מוצא את עצמי עובד במקצוע שיכול היה להיקרא מעצב שיווקי. מקצוע העיצוב עבר מניסיון לפתור בעיות בייצור למציאת הזדמנויות חדשות בעסקים.

    עצוב

    אקרא בגלריה, תודה

  2. יובל

    אחד הדברים שמעסיקים היום את עולם העיצוב הוא ההגדרה למושג הזה, ולמקצוע. מה זה מעצב. מה התפקיד שלו. מה הוא אמור לעשות. מה המנדט שלו. ואחד הדברים היפים בעניין שההגדרה משתנה כל הזמן. אני מסכים שיש פה בעייתיות אבל זה לא שחור ולבן

    ובכל מקרה תודה, ונחמד לגלות שהתחלת כמעצב תעשייתי

  3. לירון

    "מפיסי לווירטואלי"
    אני מאמין שהתכוונת מפיזי (אלא אם כן זאת מטאפורה למחשוב ענן שעובר מהמחשב האישי לענן המחשובי ברשת)

  4. יובל

    התעתיק העברי בעיתון הארץ הוא פיסי, ולא פיזי
    אבל תודה על תשומת הלב

  5. גלית חתן

    מסוג הספרים שהייתי שמחה להתמכר אליהם במשך יום שלם

  6. יובל

    אני התמכרתי למשך הרבה יותר זמן, אגב

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden