מה רצית להיות כשהיית ילד?

מה רצית להיות כשהיית ילד, היא אחת השאלות ששואלים תמיד בראיונות. התשובות, כצפוי, מגוונות, אבל בגדול אפשר לחלק את המשיבים לשניים. יש את אלו שמספרים שכבר מגיל צעיר ידעו שהם רוצים להיות מה שהם עושים היום – רופא, אמן, סופר, מעצב, ועוד. ויש את אלו שמספרים שהם בכלל רצו להיות משהו אחר, והחיים גלגלו אותם לכיוונים אחרים מהשאיפות שלהם.

כמעט אף פעם אין מישהו שמודה שהוא לא רצה להיות כלום. אני לא מדבר על מי שבתור ילד קטן רצה להיות כבאי או מעצב, או ילדה שרצתה להיות רקדנית בלט או סופרת, אלא על גילאים קצת יותר מאוחרים. כנראה שאם לא היו לך שאיפות למשהו כשהיית צעיר, זה מעיד עליך משהו לא טוב.

להלן וידוי: לא רציתי להיות כלום. ניסיתי לחשוב על זה לא מעט, ואין לי שום זכרון כזה או אחר, מה רציתי להיות כשהייתי צעיר, נער בבי”ס יסודי או בתיכון. ואפילו בצבא. וגם כשהשתחררתי, לא היה לי מושג מה אני רוצה לעשות.

למשפחה שלי לעומת זאת זה היה ברור (כמה קלישאתי) – רופא, עורך דין, או משהו בסביבה. לשניה ורבע אפילו שקלתי את זה. הבעיה שלי תמיד הייתה שהכל עניין אותי, אבל לא רציתי לעסוק בתחומי העניין. עניין אותי רפואה, אבל לא רציתי להיות רופא. עניין אותי משפטים, אבל לא רציתי להיות עורך דין (לפני כמה שנים אפילו  השתעשעתי במחשבה ללכת ללמוד משפטים). עניין אותי כלכלה (!!!) אבל לא רציתי ללמוד את זה. ועוד ועוד ועוד.

הדבר היחיד שעמד אולי על הפרק היה פסיכולוגיה. בגיל 23 או משהו כזה לקחתי קורס באוניברסיטה הפתוחה, לא זוכר אפילו באיזה נושא בדיוק. אחרי כמה מפגשים קרה שטסתי (שוב) לאחד מטיולי אחרי הצבא שלי, וכך נסתם הגולל גם על התחום הזה.

לעיצוב הגעתי במקרה. אחרי הצבא התחלתי לעשות קצת קולאז’ים וחברה יקרה שכנעה אותי ללכת לעשות מכינה כי אני חייב לעשות עם זה משהו. היא התקשרה, לדעתי אפילו רשמה אותי, והשאר הוא היסטוריה.

באופן מפתיע, מהר מאד גיליתי שבמידה מסויימת עיצוב דומה מאד לפסיכולוגיה. כשמעצבים צריך לחשוב על קהל יעד, לחקור אותו, להבין אותו, מה מניע אותו, מה הוא אוהב, ממה הוא נרתע, איך לתקשר איתו, וכן הלאה. מעצב טוב מבין את נפש האדם שאליו הוא פונה. כשהתחלתי ללמד עיצוב גיליתי גם שלא מעט מהסטודנטים שלי התלבטו בין לימודי עיצוב לללימודי פסיכולוגיה, ואני חושב שזה לא מקרי.

עברו שנים, התחלתי לכתוב, ומכיוון שהתחום המשיך לעניין אותי, זה היה אך טבעי שמתישהו אמצא את הדרך לעסוק בו. הפעם הראשונה הייתה בכתבת חדרי הטיפולים שהתפרסמה לפני כמה חודשים בגלריה (כתבתי עליה לאחר מכן בבלוג). היה קצת מוזר לעסוק בתחום שכזה מנקודת מבט עיצובית, אבל נדמה לי שמקריאה בכתבה עולה החשיבות של עיצוב החלל וההשפעה שלו על הטיפול.

לפני שבועיים פורסמה במוסף הארץ כתבה שלי ושל רוני על הטיפול הפסיכולוגי באינטרנט. בניגוד לנקודת המוצא של לא מעט אנשים, שנוטים לבטל את הרעיון כמשהו מופרך מיסודו, לי דווקא היה ברור שלא יכול להיות שכל העולם מתקדם לרשת ושדווקא התחום הזה יישאר מאחור. אלו היו גם דבריו של הפסיכיאטר ד”ר ירדן לוינסקי (אחד משלושת מייסדי רשימות), שכותב בבלוג שלו, דברים שעוברים לי בראש – מחשבות על נפש, טכנולוגיה וכל הדברים שביניהם.

הנה קטע מהכתבה:

ד”ר ירדן לוינסקי, פסיכיאטר ויזם אינטרנט, פועל זה שנים על התפר שבין העולם הטיפולי לעולם הטכנולוגי. הוא מטפל בין השאר ברשת, במסגרת המרכז הטיפולי רזולוציה שהקים עם קבוצה של מטפלים, בהם פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ומאמנים. “בחרנו מלכתחילה לפעול גם בשדה הזה, של הטיפול ברשת, מתוך הבנה שאנחנו מצויים באמצע מהלך שהוא בלתי נמנע”, מספר לוינסקי. “ברור שכל העולם הולך לאינטרנט, וגם העולם הטיפולי הולך לשם. מדובר בתהליך שמפחיד מאוד את הקהילה הטיפולית, הן בגלל החידוש שיש בכך, והן משום שהמרחב החדש הזה מערער על הרבה מוסכמות שהתרגלנו אליהן”.

הכתבה מנסה להציג תמונה מורכבת של התחום, ומשמיעה כמה קולות, כולל הסתייגויות. ברור שטיפול כזה לא מתאים לכל אחד, ושלא כל טיפול יכול להתבצע בסקייפ או בצ’אט. מצד שני, ברור לי, ואולי זה בגלל שמעולם לא הייתי בטיפול, שיש אנשים שטיפול מסוג זה יכול לשפר להם את איכות החיים במידה רבה.

ולסיום, אם לחזור לתחילת הסיפור – לוינסקי היה המרואיין הראשון שלנו לכתבה הזו, אבל אותי הוא מעניין כבר הרבה זמן, מכיוון אחר לגמרי. תראו לי עוד פסיכיאטר שמבין כל כך בעיצוב. הנה, אגב, שאלה שלא שאלנו אותו. מה רצית להיות כשהיית קטן?