אנחנו מכירים?

[פוסט ללא פואנטה]

תקראו לי שמרני, old fashion, או כל כינוי אחר – אבל יש לי עדין השגות לגבי פייסבוק וההגדרות שלהם למושג חבר. מזמן השלמתי עם העובדה שלא כל מי שחבר שלי בפייסבוק הוא באמת חבר שלי, אבל, אני בכל זאת משתדל שכל האנשים שמוגדרים שם כחברים שלי יהיו אנשים שאני מכיר. לא משנה אם ההכרות היא דרך הרשת או דרך התיכון, קולגות לעבודה או חברים ותיקים, עם כולם הייתה לי אינטראקציה אישית כזו או אחרת שמעידה על סוג של הכרות שהיא יותר מרק להכיר ב… פייסבוק.

לכן, כשאנשים שאני לא מכיר מבקשים להיות חברים שלי בפייסבוק, השאלה הראשונה שאני שואל אותם היא האם אנחנו מכירים. רובם (אני מקווה) מקבלים את המדיניות שלי בהבנה כשאני מסרב לבקשה. באמת, שום דבר אישי, ואני לא רוצה להיות שחצן או מתנשא, אבל אני לא רואה הרבה טעם בלהיות חבר של אנשים שאני לא מכיר. גם ככה לעדכונים של רוב החברים שלי בפייסבוק עשייתי הייד (וביננו, מי לא).

לפני כמה ימים הגיעה בקשת חברות חדשה, ממישהו שהיו לנו 68 (!) חברים משותפים. אבל, מה לעשות, לא הכרתי אותו, ולכן שאלתי אותו האם אנחנו מכירים.

וזה מה שהוא ענה:

מכירים??? מי באמת מכיר את מי בימים שכאלו??? אני נשוי 18 שנה, אני באמת מכיר את אשתי??? אני יודע מה באמת עובר בראש שלה??? מה באמת היא עושה כשאני לא איתה??? וכשאני כן איתה??? ואימא שלי, שאני כאילו מכיר אותה כבר חמישים שנה, מה אני יודע על הסיגריה שמצאתי בשירותים שלה??? ממתי היא מעשנת??? אימא שלי??? אז מה אני יודע על היכרות. כלום. שום דבר. גורנישט. מאומה. נאדה. אפס. הבל הבלים הכול הבל אמר קין והרג את הבל.

מיוצר לציין שלא אישרתי את בקשת החברות שלו, הוא הצליח להתיש אותי. עכשיו אני רק תוהה מה זה אומר על 68 החברים המשותפים שלנו, שאני רק יכול להניח שגם הם לא מכירים אותו.

תובנות? כן, אתם שם.