קצת חופש

לפני שבועיים נסעתי למילאנו, לסקר (שוב) מטעם העיתון את סלון הרהיטים ה־49 שהתקיים במילאנו ואת שלל אירועי העיצוב שהתקיימו במקביל ברחבי העיר. היום התפרסמה בגלריה סקירה כללית, סיכום של אירועי השבוע, כתבה ראשונה מתוך סדרה של כמה כתבות שיתפרסמו בעתיד (זה, אגב, מה שהיה לי להגיד בשנה שעברה).

הייתי אמור לחזור ממילאנו אחרי חמישה ימים, בלילה שבין שבת לראשון. אבל אז הגיע הענן הוולקני, ולבסוף הצלחתי לחזור רק ביום חמישי בבוקר. האמת – יש מקומות וסיטואציות גרועים יותר להיתקע בהן ממילאנו: מזג האוויר היה נעים, האוכל לא רע בכלל, וקצת חופש עוד לא הזיק לאף אחד. אחרי שני לילות כשהבנתי שזה לא הופך לפשוט יותר, נסעתי עם חברה לטורינו והיינו שם שלושה ימים. זה היה בונוס אמיתי: טורינו יפה יפה יפה, שילוב של וינה ופריז, מלאה ארמונות ורחובות קטנים ונחמדים. הדבר הכי מוצלח שהיה בכל הסיפור – לא הייתי צריך לנתח כל הזמן מה אני חושב על מה שאני רואה ומה אכתוב על החוויה.

זה אולי נשמע קצת מפונק אבל כל ירידי העיצוב האלו הם לא פשוטים בכלל (ולא, אני לא באמת מתלונן). זה מתחיל שבוע או שבועיים לפני שתיבת המייל מתפקעת משלל הזמנות לפתיחות, תערוכות, מיצבים, מיצגים, חדרי תצוגה, השקות ומה לא. אז אתה מבין שאין סיכוי שתספיק לראות אפילו חצי ממה שאתה רוצה, ושחייבים לוותר.

אז גם מתחילה הדילמה – על מה לוותר. תמיד יש את החשש שאולי אתה מפספס את הדבר הכי שווה. מילא אם אתה סתם נוסע להנאתך, אבל כשאתה צריך לכתוב ולסכם את השבוע הזה, מתלווה לכך אחריות ותמיד יש את החשש – איך אני יודע שמה שראיתי זה באמת מה שמייצג את היריד? הרי כל מבקר אחר יכול היה לכתוב התרשמות שונה בעקבות המקומות והאירועים שהוא הלך אליהם, התרשמות שתושפע מהסדר שבו נראו הדברים, ממצב הרוח ומהעייפות, ומעוד אלפי פקטורים נוספים.

גם פה צריך מידה מסויימת של ביטחון עצמי, ואמונה שגם אם פספספת את הדבר הכי שווה, הצלחת לקלוט את הלך הרוח ולהבחין לאיזה כיוון היא נושבת. בתחילת הכתיבה שלי זה היה יותר קשה, היום זה קצת יותר פשוט (אבל האמת, רק קצת).

ואז הגיע הענן, ששם את הכל בפרופורציות.

פתאום, כל המירוץ אחר כסאות, ספות, שולחנות ועיצובים שונים ומשונים נראה חסר תכלית. לא משנה שכמה ימים לאחר מכן, הכל (כך נדמה) חזר למסלולו ושוב עומדים בפתח עשרות אירועי עיצוב, תערוכות, מעצבים וכן הלאה. אבל לרגע אחד העיצוב פינה את הבמה לטבע, ומה אני אגיד לכם – זה היה רגע מעניין להיות בו, דווקא במילאנו, בירת העיצוב, בזמן סלון הרהיטים, השבוע הכי חשוב בשנה של עולם העיצוב.

ניסיתי לא להישאב להיסטריה שאפפה את חלק מהנצורים באיטליה (ונדמה לי שאפילו הצלחתי). זו הייתה גם הסיבה שנסעתי לטורינו – להפיק את המיטב מהמצב שנכפה עלי ולנוח קצת מההמולה ומהקצב הלא שפוי של החיים האלו. בטורינו התאכסנתי בבית של בחורה בת 30, חברה של חברה, מעצבת מהממת וסופר מוכשרת שכבשה אותי באישיות שלה בתוך שתי שניות. ומה שהפתיע אותי יותר מכל היה שלא היה לה בבית לא טלוויזיה, לא טלפון ולא חיבור לאינטרנט!!!

לזה לא ציפיתי. אי אפשר להגיד עליה שהיא מנותקת, שהיא לא יודעת מה קורה, היא פשוט חיה כמו שצריך. הניתוק מהאינטרנט היה לי קצת לא נוח, במיוחד שצריך להתעדכן מה קורה עם הטיסות ומתי אפשר לחזור כבר הביתה, אבל חוץ מכמה מיילים אני לא יכול להגיד שזה היה מאד חסר לי.

מאז שנסעתי, כבר שבועיים, לא נכנסתי לטוויטר. גם על פייסבוק אני מסתכל בחשדנות, וגם עם פורטפוליו אני מנהל יחסים מורכבים. מי שקצת עוקב אחרי אתר רשימות יודע שעוד כמה שניות הוא משנה קצת את האופי שלו, כתוצאה מהמעבר של בעלי הבלוגים באתר לאתרים עצמאיים. גם אם זה לא אמור לשנות לקהל הקוראים, בעלי האתרים נדרשים לשנות הרגלים ותיקים (מי יותר, מי פחות).

פתחתי את פורטפוליו בינואר 2005. בימים אלו אני עובד על אתר חדש, ועד שהוא יעלה לאויר (אני מקווה שתוך חודש) אני לוקח חופש קטן מנוכחות האונליין שלי. בינתיים, מי שמאד רוצה, יכול למצוא את כל התכנים בכתובת הזמנית (אין טעם לשמור אותה – לא יהיו בה עדכונים, ולאחר שיעלה האתר החדש היא לא תהיה פעילה). הכתבות בגלריה יתפרסמו כאן, כרגיל.

זהו לבינתיים, להתראות בקרוב (הודעה מסודרת על האתר החדש תצא בצינורות המקובלים).