מה אנחנו יודעים על בני הזוג שלנו?

לפני קצת יותר משנה, בימים שעוד הייתי פעיל בפייסבוק, נחתה אצלי בקשת חברות ממישהו שלא הכרתי. למרות שהיו לנו 68 (!) חברים משותפים לא הכרתי אותו, ולכן שאלתי אותו האם אנחנו מכירים. זה מה שהוא ענה:

“מכירים??? מי באמת מכיר את מי בימים שכאלו??? אני נשוי 18 שנה, אני באמת מכיר את אשתי??? אני יודע מה באמת עובר בראש שלה??? מה באמת היא עושה כשאני לא איתה??? וכשאני כן איתה??? ואימא שלי, שאני כאילו מכיר אותה כבר חמישים שנה, מה אני יודע על הסיגריה שמצאתי בשירותים שלה??? ממתי היא מעשנת??? אימא שלי??? אז מה אני יודע על היכרות. כלום. שום דבר. גורנישט. מאומה. נאדה. אפס. הבל הבלים הכול הבל אמר קין והרג את הבל”.

מיד כתבתי על זה פוסט, שכותרתו, כמתבקש, הייתה אנחנו מכירים?. תגובה 9 בפוסט הייתה של חברתי חגית, שאמרה: “וואי, איזה מזל שנהייתי חברה שלך לפני שהפכת להיות כזה קשה להשגה…” (כן, אני יודע). המשכנו לדבר על זה בטלפון, גם על התגובה של אותו בחור וגם על השאלה שעמדה בבסיס התגובה שלו – מה אנחנו באמת יודעים על בני הזוג שלנו. מפה לשם הבנו שזה אחלה נושא לכתבה, ואפילו התחלנו לחשוב על מרואיינים ועל כיוונים אבל מפה לשם ירדנו מזה כי פחדנו לעשות עוד כתבת יחסים ובגידות של מגזין נשים כזה או אחר.

מאז יצא לי לספר על הנושא ללא מעט אנשים, ולא הייתה פעם אחת שבה סיפרתי על הנושא שלא הוצפתי בסיפורים שונים ומשונים על אנשים שיום אחד גילו משהו על בן הזוג שלהם שהם לא ידעו בעבר. לא מדובר רק בבגידות, זה יכול להיות כל דבר: מקצוע, גיל, הרגל, וכמובן גם ילדים מנישואים קודמים, עבר פלילי, בני משפחה שלא סיפרו עליהם ועוד ועוד. הזמן עשה את שלו והחלטנו להרים שוב את הכפפה. התוצאה פורסמה במוסף הארץ  מיד לאחר Valentine’s Day שנחגג ברחבי העולם כמה ימים לפני כן.

הצלילה לתוך הנושא הייתה מרתקת. לאט לאט נחשפו תובנות מעבר לאמירות הסטנדרטיות שאנחנו לא יודעים הכל, ואולי גם לא אמורים לדעת הכל. מרתקת במיוחד הייתה פרופ’ אווה אילוז שסיפקה לא מעט תובנות מעניינות על הנושא. לדוגמה, שיותר משאנחנו מוכשרים בלהסתיר דברים, אנחנו מוכשרים בלא לגלות אותם; ושבעידן הנוכחי מצופה מאיתנו להשתנות ולכן אנחנו לא יכולים להתפלא שיום אחד אנחנו מגלים שבן הזוג שלנו השתנה, ושאנחנו כבר לא מכירים אותו.

ומעבר לזה שאני מאד מרוצה מהתוצאה הסופית, אני גם מרוצה משני הדימויים שליוו אותה, בכפולה הפותחת עם עבודה של רון מיואק, ובשער, עם הצילום המעולה של אורי גרשוני. ושוב, בכל מקרה, מי שרוצה לקרוא, הנה שוב לינק לכתבה במלואה.