סני ארזי: זה מתחיל מלקרוא חדשות ולהתעצבן

אחת השאלות שמעניינות אותי לבדוק עם המשתתפים במפגש השני של פורטפוליו לייב (יום שלישי, 10/1, 20:30 בבית העיר), היא האם התחושה שלי שמעצבים כבר לא עושים עיצוב פוליטי, לא מעצבים כרזות מחאה – היא נכונה. איפה עוד טרטקובר? למה אין עוד מעצבים שזוכים לחשיפה? ולמה קולם של מעצבים לא נשמע גם בסוגיות שקשורות לתחום העיצוב. כתבתי על זה קצת במחשבה שפרסמתי ביום ראשון באנטייטלד וגם עודד בן יהודה פרסם היום ב-xnet פוסט בנושא עם הרבה דוגמאות.

היום אני שמח לשתף אתכם בשיחה שניהלתי עם עידו ניסן ארזי, שפתח ב-2009 את Poster Boy, בלוג הכרזות (המעולה) של עידו, ניסן וסני.

מבולבלים? גם אני הייתי עד שהבנתי שמה שהחל כבדיחה בלימודים הפך להיות השם שאיתו הוא חותם על הכרזות שלו. ״פוסטר בוי הוא הכינוי לשחקן בקבוצה שלא מקבל דקות משחק ורק מצטלם לפוסטר״, כותב סני בבלוג. ״וככה זה גם במחאה – אתה לא באמת במשחק אבל אבל אתה עומד על הקווים וצועק אל השחקנים מה אתה חושב שצריך לעשות. הכרזות שלי הם תגובה, הערה, הארה או מחאה שלי לנעשה סביבי. אם אתם מסכימים עם משהו שעשיתי תרגישו חופשי להעביר, ללנקק, להפיץ ולשלוח לכל העולם סביבכם״.

ההשפעה של טרטקובר היא ברורה (זה מחמאה, כן?), ושניה לפני שנתחיל בצ׳אט, הנה אחת הכרזות האהובות עלי:

בואו נתחיל (וכמובן שכל הכרזות בפסט הזה הן פרי עיצובו):

sany: היי

yuvalsaar: ‫שלום! מה שלומך?‬

sany: כמו תמיד, רק קצת אחר כך. איך אצלך?

yuvalsaar: ‫לא רע בכלל‬, ‫שזה גם כמו תמיד‬

sany: ככה זה החיים בהארץ

yuvalsaar: ‫נו…‬ ‫איך אתה רוצה שנפנה אליך? עידו. סני? עידו, ניסן וסני?‬

sany: סני. עידו זה רק בקופת חולים, וניסן זה רק שאבא שלי מתעצבן

yuvalsaar: ‫סבבה. בוא תספר קצת על עצמך, מה ואיפה למדת ומה אתה עושה מאז‬

sany: ‫אוקי. אז למדתי בשנקר והייתי התלמיד המעצבן הזה שלא משנה מה התרגיל הוא תמיד מביא משהו פוליטי, תמיד מנסה לנג’ס עם איזו אמירה חברתית למרות שזה כולה שיעורים בטיפוגרפיה. אבל אם כבר לכתוב משהו בפונט יפה אז למה שלא יהיה קשור לרצח רבין? זה לפחות מה שחשבתי

yuvalsaar: ‫מתי סיימת? ומה היה פרויקט הגמר שלך?‬

sany: סיימתי ב-2007. פרוייקט הגמר שלי היה מיתוג לפסטיבל החוגג 40 שנות כיבוש עם אריזות מתנה כאלה לבקבוקי תבערה וכדורי גומי

yuvalsaar: ‫ומה היו הביקורות שקיבלת?‬

sany: הביקרות שהכי זכורה לי הייתה שזה יותר מידי קופרייטרי ופחות מידי מעוצב, כאילו שהרעיון יותר חזק מהעיצוב

yuvalsaar: ‫אוקי. ומה עשית מאז 2007?‬

sany: אחרי שנקר עבדתי במשרד פרסום עד שנשברתי ואז פתחתי סטודיו. מאז אני בעיקר עובד עם ארגונים ועמותות פוליטיות וחברתיות

yuvalsaar: ‫מה למשל? תן דוגמאות‬

sany: זה מאוד שמאלני, מוכן?

yuvalsaar: ‫אל תאיים‬

sany: שלום עכשיו, סולדריות שייח ג’ראח, השמאל הלאומי, מרצ, גרינפיס, יוזמת ז’נבה, שוברים שתיקה, תנועת מתפקדים, ילדים ישראלים, ניצן הורוביץ, ועוד כמה

yuvalsaar: ‫אז אתה באמת מה שנקרא שמאלני מקצועי. תגיד, אפשר להתפרנס מזה? או שאתה נאלץ לעשות חלטורות מהצד‬?

sany: אני לא נאלץ, אני עושה דברים נוספים, אבל לא מאילוץ. אפשר להתפרנס מזה, אבל צריך לחיות בצניעות בדירה קטנה ולאכול רק לחם

yuvalsaar: ‫אז לפני שנעבור לבלוג רק תגיד מה אתה עוד עושה? יש לך בכלל אתר חוץ מהבלוג?‬

sany: אני מעצב קצת לטלויזיה (מועדון לילה, שבוע סוף, קומדי סנטל וכו’) וכל מני פרוייקטים מסחריים. אתר משלי עוד לא הספקתי להרים

yuvalsaar: גם משהו… ברשותך, בוא נעבור לבלוג. למה בעצם בלוג?‬

sany: התשובה הקצרה והמבאסת היא כי זה זול מלהדפיס את הכרזות וללכת לתלות אותם ברחוב

yuvalsaar: ‫אני יכול להבין את זה גם מההבט שכרזות זה קצת אאוט ואינטרנט זה אין, אבל מה היכולת שלך להשפיע או לקבל תשומת לב בבלוג?‬

sany: האמת היא שזה הפתיע אותי עד כמה החשיפה היום הרבה יותר חזקה בבלוג מאשר ברחוב. היום כרזה מגיע להרבה יותר אנשים בפייסבוק מאשר ברחוב הכי מרכזי בעיר

yuvalsaar: ‫יש לך הערכה לגבי מספר האנשים שרואים את העיצובים שלך?‬

sany: בחודשים טובים היו לי אפילו כמה אלפי כניסות לאתר, וזה לא כולל את האנשים שראו בפייסבוק ולא נכנסו. אבל יש גם תקופות של כמה מאות בחודש

yuvalsaar: ‫ואז נשאלת השאלה האם זה בכלל משפיע? למה לעשות את זה?‬

sany: כמי שמעצב בד”כ כרזות לתנועות ואירגונים ששם הכרזה היא חלק מקמפיין והיא מחוברת עם אסטרטגיה ומיתוג, אני מוצא את עצמי המון פעמים עם אמירה שאני מאוד רוצה להגיד אבל לא בדיוק מתאימה לתנועה אז במקום לגנוז יש לי את המקום שלי, ששם האמירה היא שלי. חוצמזה שזה לא שזה באמת בא מאיזה מקום מאוד שכלתני שבו ישבתי והחלטתי שצריך לעשות בלוג. פשוט כשקורה משהו שמעצבן אותי אני חייב להגיב, והכלי שיש לי כמעצב זה זה

yuvalsaar: ‫יפה!‬

sany: בעצם זה ביבי אחראי לבלוג הרבה יותר ממני. ככל שהוא יותר מעצבן אותי ככה יש יותר כרזות

yuvalsaar: ‫תגיד, איך זה עובד? אתה רואה תמונה ואומר זה מתאים לי למשהו שאני רוצה להגיד או קודם יש אמירה ואחרי זה מתחיל תהליך העיצוב?‬

sany: זה מתחיל מלקרוא חדשות ולהתעצבן. אחר כך אני מזקק את מה שאני רוצה להגיד על זה. אני בעצם מנסח לעצמי את הטוקבק שלי, מה האמירה שלי על זה, ואז אני מתחיל להריץ בראש רעיונות איך להגיד את המסר שלי בצורה הכי מפתיעה, הכי מרגשת, הכי נוגעת. אבל אין לזה נוסחה קבועה. לפעמים אני שומע שיר ופתאום אני אומר לעצמי “לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה”? זה שווה כרזה!

yuvalsaar: ‫כמו שאתה יודע, במפגש הבא שלי בבית העיר אני מארח את דוד טרטקובר, ואני תוהה למה אין עוד טרטקוברים? כי אין? כי יש אבל לא טובים כמוהו? כי היום יש הרבה יותר ערוצי הפצה? כי כבר לא אכפת לנו? כל התשובות נכונות?‬

sany: אני לא בדיוק בטוח שאין עוד כמוהו, אני חושב שפשוט החשיפה שלהם הרבה יותר קטנה, גם כי כחברה השתננו

yuvalsaar: ‫זה חלק מהעניין שעליו אני מדבר‬. ‫כשאני אומר אין עוד טרטקובר זה לאו דוקא ענין של כשרון‬

sany: פעם התעניינו בעיצוב פוליטי, פעם חיפשו אנשים עם אמירה כזאת. גם בעיצוב וגם בעוד דברים. פעם הקהילה, האימרה על החברה, על המדינה, היו במרכז תשומת הלב, ואז אמנים ומעצבים פוליטים קיבלו יותר תשומת לב. אבל היום סטודנט לעיצוב בא ללמוד בשביל לעצב אפלקציה מגניבה לאייפון, והשאיפה הכי גדולה שלו היא לעצב לתאגיד בינלאומי. כתוצאה מכך מעצבים שרוצים לשנות את העולם קצת נדחקים הצידה

yuvalsaar: ‫אני לא בטוח שכשטרטקובר הלך ללמוד כל המעצבים רצו לשנות את העולם‬

sany: אני גם לא חושב שזה היה ככה, אני מבין שגם שטרטקורבר הלך ללמוד לא כולם רצו לשנות את העולם, אבל אז ברדיו היו שירים על גבעת התחמושת וזה היה מקובל יותר ופופולרי יותר לדבר על החברה, על המאקרו, על מה שקורה במדינה. אז גם למעצבים היה יותר חיבור לזה ואתה גם רואה את זה בעבודותיו המוקדמות יותר. הוא מאוד ישראלי, מאוד עוסק בארץ ישראל. כמה מעצבים צעירים היום בכלל רוצים ללכת לעבוד בשביל עירייה או בשביל מפלגה?

yuvalsaar: ‫זה נכון‬

sany: היום מעצב צעיר רוצה לעשות לוגו לבוטיק מעצבים או קטלוג אופנה

yuvalsaar: ‫תזכיר לי בן כמה אתה?‬

sany: 30. כבר די זקן אה?

yuvalsaar: ‫עוד שניה יכול לצאת לפנסיה‬… ‫אתה חושב שלמחאת האוהלים תהיה השפעה על הדבר הזה? כי לא ראיתי יותר מדי מעצבים שמוחים פה על משהו בזמן האחרון‬

sany: מחאת הקיץ עשתה בדיוק את מה שאני מדבר עליו. לכמה רגעים היא הפכה את המחאה למגניבה, למרכזית, לטרנדית, ואז פתאום שמו לב לכמה עיצוב מחאה יש פה, ופתאום מעצבים גילו שזה כלי מצוין להעביר בו מסרים. וכנראה שבגלל זה גם הכרזה “משרתם של שני אדונים” שעשיתי בתקופת המחאה על ביבי, נוחי ותשובה קיבלה הכי הרבה חשיפה, כי היא יצאה מגבולות הבלוג והגיע לפריים טיים של הטלויזיה

yuvalsaar: ‫כן, אני זוכר אותה מאז. מה אתה אומר, המחאה תחזור באביב?‬

sany: אני חושב שצפוי לנו עוד קיץ של אוהלים. נראה שאפילו אנשים מחכים לזה, אבל זה ישראל, אז הכל יכול לקרות. מה שבטוח זה שבתערוכות סוף השנה הקרובות תראה הרבה יותר כרזות מחאה

yuvalsaar: ‫אתה חושב? אני ממש לא בטוח לגבי התערוכות‬. ‫גם לגבי המחאה, אגב, אבל בוא נתרכז לרגע בתערוכות‬

sany: אני חושב שמחאה הפכה להיות הרבה יותר מגניבה והרבה אנשים התחברו אליה לראשונה. אני פעיל פוליטית מגיל 14, הייתי בהמון הפגנות, אף פעם לא הרגשתי את העוצמה שהייתה בקיץ האחרון, ואף פעם לא פגשתי את האוכלוסיה הזאת של המעצבים בהפגנות. ופתאום בקיץ ראיתי חיבור של האוכלוסיה הזאת למחאה. אני בטוח שזה ככה גם אצל הסטודנטים, הנושאים האלה חמים עכשיו

yuvalsaar: ‫נצטרך להמתין ולראות. הלוואי. משהו להוסיף לסיום?‬

sany: ממממ… שני דברים

yuvalsaar: ‫קדימה‬

sany: אחד: לא יצא לי להגיד שבשנה האחרונה יש לי חבר טוב ששמו עידו רונזטל, שכותב סאטירה, שעושה איתי בריינסטורמיג ומביא מלא רעיונות לכרזות לבלוג ומגיע לו קרדיט.

yuvalsaar: ‫מגיע לו!‬

sany: והשני זה שטרטקובר הוא כל מה שרציתי להיות מרגע שגיליתי את העיצוב הגרפי. הוא המורה הרוחני שלי ואני מקווה שגם של כמה שיותר מעצבים בישראל, וזה כבוד להיות מוזכר איתו באותו ערב. בקיצור, תודה על המחמאה

yuvalsaar: ‫מה שאומר שנראה אותך ביום שלישי?‬

sany: ברור

yuvalsaar: ‫תבוא להגיד שלום!‬

sany: בשמחה

yuvalsaar: מעולה! בוא נסיים במשהו אופטימי…