כל מה שחשוב ויפה
עזרא מילר. צילומים: יח״צ

עזרא בדרך

הכל בגלל השפתיים.

והליצ׳י.

 – – –

אתמול התפרסם במוסף הארץ ראיון שלי עם השחקן עזרא מילר, שמשחק את קווין בסרט ״חייבים לדבר על קווין״. הסרט מבוסס על ספר מאת ליונל שרייבר, שהתרגום העברי שלו יצא בשנת 2005. מדובר באחד הספרים המטלטלים שיצא לי לקרוא עד היום (כתבתי עליו כמה מילים כבר אז בבלוג). כמה שנים לאחר מכן כבר התפרסמה הידיעה שהולך לצאת עיבוד קולנועי לספר ושטילדה סווינטון תגלם את דמות האם. בחודש מאי האחרון, לקראת פסטיבל קאן, שוחחרו לרשת שני קטעים מהסרט. אחד מהם היה הקטע הזה.

וואוו, חשבתי לעצמי. מי זה השחקן הזה?

עברו כמה חודשים והחלטתי שאני רוצה לקרוא עוד פעם את הספר לפני שאני רואה את הסרט. זה היה יום חמישי, ערב סוכות, ובמשך סוף השבוע שאחריו הייתי שקוע שוב בסיפור הכה מטריד הזה. תוך כדי שאני חושב לעצמי מה לעזאזל חשבתי לעצמי שהחלטתי לקרוא שוב פעם את הספר הזה, החלטתי שבא לי לכתוב עליו, אולי לראיין את אחד השחקנים, לא יודע.

נגמר סוף השבוע, הגיע יום ראשון בבוקר, התקשרתי למשרד יחסי הציבור של קולנוע לב. ההתחלה לא נראתה מבטיחה: כולם כבר היו תפוסים, התראיינו, למה נזכרתי רק עכשיו וכן הלאה. אבל הם לא אמרו נואש והמזל שיחק לטובתי: ארבעה ימים לאחר מכן בשעת צהרים קיבלתי טלפון מעזרא מילר ששהה באותם ימים בלונדון לרגל פסטיבל הקולנוע שהתקיים בעיר באותם ימים.

 – – –

יום קודם לכן ראיתי את הסרט.

תשע בבוקר, ערב חג, אני מגיע לקולנוע להקרנה פרטית. קצת מוזר, גם השעה וגם המעמד, אבל אין ברירה – אי אפשר לראיין שחקן בלי שרואים את הסרט שבו הוא משחק. באמצע ההקרנה התחילו צפצופי אזעקה, בדומה לרעש שמשמיעה משאית שנוסעת רברס. הצפצופים לוו בהבזקי אור מטרידים, וברגע הראשון קשה היה לקבוע אם האפקטים המיוחדים האלו הם חלק מהסרט או שקרה משהו מחוץ לאולם. כשחלפה דקה, והצפצופים וההבזקים המשיכו, הצצתי אחורה לחלון המקרין, אולם לא היה נראה שיש שם מישהו. הייתי צריך להחליט מה לעשות.

יצאתי למבואה, אבל גם שם לא היה אף אחד. לא במסדרונות, לא בעמדת הממתקים. חזרתי לאולם והמשכתי לצפות בסרט. במשך כעשר דקות התקדמה העלילה במקביל להבזקי האור ולצפצופי האזעקה, והכל השתלב לו ביחד כאילו זו היתה כוונת המשורר, כלומר הבמאית לין רמזי; מדובר כאמור באחד הסיפורים המטרידים ומעוררי המחשבה שנראו על מסך הקולנוע בשנים האחרונות, ולא פלא שאפילו צפצופי אזעקה והבזקי אור נראו כמו משהו שהגיוני שיקרה במהלכו, ולא רק באופן מטאפורי.

– – –

24 שעות לאחר מכן, בטרם התאוששתי מהחוויה המטלטלת (שהתבררה כתרגיל כיבוי אש), סיפרתי על כך בטלפון למילר, שמשחק בסרט בצורה יוצאת מן הכלל את קווין: נער בן 15, אדיש, מנותק ואלים, שרצח שבעה מתלמידי כיתתו בתיכון, את המורה לאנגלית ואת אחד מעובדי הקפטריה.

״אוי אלוהים״, הוא קרא. ״זה נשמע כמו הדרך שצריך לראות את הסרט הזה. אנחנו צריכים לנסות לארגן תרגילי כיבוי אש בכל ההקרנות״.

בראיון התגלה מילר – כיאה לקלישאה – כבוגר לגילו, ומצד שני הוא עדיין נשמע כמו שהוא אמור להישמע: צעיר בתחילת דרכו שקיבל תפקיד שאין ספק שיסלול לו את הדרך לתפקידים משמעותיים אחרים. חצי שעה דיברנו, ולקראת הסוף אמרתי לו שאני חייב לשאול אותו שאלה שאולי תישמע לו קצת מוזרה.

אתה אוהב ליצ'י?

״הו, הליצ׳י״, הוא צחק. ״מעולם לא אכלתי ליצ׳י לפני כן, ואני לא חושב שאני אוכל עוד בזמן הקרוב…״.

כמה פעמים צילמתם את הסצינה הזו?

״הו אלוהים, אכלתי כל כך הרבה ליצ׳י. זו היתה הסצינה שצילמנו הכי הרבה פעמים, מכל זווית אפשרית. לין רצתה להשיג השתקפויות, וצילמנו את ג׳ון (ג׳ון סי ריילי, שמגלם את האב), את טילדה ואותי. הייתי צריך לאכול אולי 13 ליצ׳י אחד אחרי השני, והם די מגעילים. אני חושב, אגב, שזה טוב שאני לא מת על ליצ׳י, זה עזר לסצינה״.

 – – –

האמת? גם אני לא מת על ליצ׳י.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden