תערוכות בוגרים 2012: סיכום

זהירות, קצת ארוך.

לפני הכל מומלץ לקרוא את מה שהיה לי להגיד בסיכום ביניים מספר 2 ואת התגובות והדיון שהפוסט עורר. אם אתם מיטיבי לכת תקראו גם את סיכום ביניים מספר 1 שהתפרסם כמה ימים לפניו, ואת הכתבה המסכמת שלי שהתפרסמה בגלריה.

ועוד משהו לפני שאתחיל: איזה כיף שיש לי בלוג, שיש לי מקום שאפשר לנהל בו דיון תרבותי מנומק ומנומס בלי להתלהם, לשמוע אנשים שלא מסכימים איתי בהכרח ולדבר על נושאים כמו תערוכות בוגרים. תענוג!

– – –

ולענייננו: אחת התערוכות שהכי נהניתי מהן השנה הייתה תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. זו לא הפתעה גדולה: זו אחת המחלקות הטובות בארץ, היו שם יופי של עבודות, היא הייתה מעוצבת יפה, כל עבודה קיבלה את הכבוד שלה, היה הרבה פרינט, ספרים, כרזות – ובקיצור, מה יש לא לאהוב. זה היה יכול להיגמר פה אם לא הייתי מגיע 12 שעות לאחר מכן לתערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל.

השנה החליט אוצר התערוכה, נעם שכטר, על קונצפט חדש ושאפתני: להקרין את רוב העבודות על גבי מסכים (כפי שאפשר לראות בתמונות שבראש הפוסט ובהמשכו שצילם עודד גל). מסך ענק בגובה מטר וחצי וברוחב 60 מטר נפרש לאורך חלל התצוגה המרכזי של המחלקה, והחלל הוחשך כדי להיטיב את תנאי ההקרנה. זה לצד זה הוקרנו סרטונים קצרים שהציגו את האפליקציות, אתרי האינטרנט והסרטונים המונפשים לצד הספרים, הכרזות והפרויקטים המאוירים. במחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון המצב היה דומה: גם שם ויתרו כמעט לגמרי על עבודות מודפסות, עם זאת רוב העבודות הוקרנו על הקירות או על מסכי מחשב אישיים והעבודות היו מסודרות במבנה הרגיל של תערוכות בוגרים – כמה סטודנטים בכל חדר, לכל סטודנט שטח משלו.

כך מצאתי את עצמי בתערוכה בבצלאל עצבני: לא כי היא לא הייתה טובה אלא כי עוד לא ידעתי לנסח לעצמי מה אני רואה שם. האינסטינקט הראשון היה להתנגד: זה לא מה שאני מכיר, אני לא רגיל לתערוכות כאלו, אני רגיל לדפדף בספר, לצפות בכרזה תלויה על גבי קיר, לקחת טאבלט ליד ולהתנסות באפליקציה, לצפות באתר אינטרנט על מסך של מחשב אישי. ובקצרה – כל מה שהייתי רגיל אליו עד אז.

וכל הזמן אני אומר לעצמי, טוב, אפליקציות ואתרים זה העתיד, אולי זה נכון להציג ככה. ומיד אני מתקן את עצמי: העתיד? ממש לא. ההווה! וגם אם לא כל המחלקות עדין שם, וגם אם תמיד ישאר הפרינט (?!), האם זו הדרך הכי טובה להציג אפליקציות ואתרים, על גבי מסך גדול כל כך, בלופ עם עוד עבודות, כשמימין ומשמאל מוצגות עוד עבודות, כשהריכוז שלנו גם ככה לא מה שהיה פעם? ואם לא – האם הדרך שבה מציגים בשאר בתי הספר – חדרים חשוכים עם כמה מסכים אישיים טובה יותר? (לא לדעתי).

במשך יותר משעה הסתובבתי בתערוכה עד שהייתי צריך להמשיך לעיצוב תעשייתי, עיצוב קרמיקה וזכוכית וצורפות. ואז חזרתי לתקשורת חזותית. הפעם השנייה כבר הייתה פשוטה יותר. חלק מההתנגדות שהייתה לי מקודם כבר נעלמה, חזרתי לחלק מהעבודות שאהבתי, וניסיתי לוודא שאני לא מפספס שום דבר. זה ממש לא פשוט אגב כשיש בכל תערוכה כל כך הרבה עבודות.

בסך הכל ביקרתי השנה בתערוכות בוגרים של 11 בתי ספר לעיצוב. משימה לא פשוטה, שמובילה למשימה מורכבת אחרת: לכתוב על התערוכות האלו משהו מעניין, שלא חוזר על עצמו, משהו חשוב בעל ערך. מי שקצת עוקב אחרי יודע שזו לא הפעם הראשונה שאני כותב על פרוייקטי הגמר, על ההצדקה לתערוכות הבוגרים, ועל השאלה הגדולה למי שייכת התערוכה? לסטודנטים שעמלו ארבע שנים? למחלקה שרוצה להתגאות בהישגיה? למוסד שרוצה להרשים את המבקרים והנרשמים הפוטנציאליים? או לצופים שחלקם רואים תערוכת עיצוב אחת בשנה, ומבקשים דברים יפים ונעימים לעין?

יחד עם זאת היה לי ברור שהעניין השנה הוא השינוי המהותי שעשו בתערוכה של תקשורת חזותית בבצלאל, ובמידה מסוימת גם בתקשורת חזותית בחולון. המון תגובות קיבלתי בפוסט הקודם, בעל פה ובמייל, רובן כנגד הקונצפט האוצרותי של בצלאל. עם חלקן קשה להתווכח, עם חלקן אני כלל לא מסכים, חלקן של בוגרים של המחלקה וחלקן של אנשים אחרים. כך או כך אני חושב שאחרי שקוראים את מה שאומר אוצר התערוכה, נעם שכטר, גם אם עדין לא מסכימים איתו, מבינים הרבה יותר טוב את הקונצפט.

זה מה שיש לו להגיד (ההדגשות הן שלי. הטקסט הופיע במקור לצד הכתבה שלי בגלריה):

התערוכה “עכשיו כולם ביחד” מבקשת לחגוג את החירות של הדימוי הגרפי על פני הפורמט. חללי התצוגה הוחשכו ו-25 מקרנים מציגים דימויים לכל עבר. רובם זורקים את אורם בהקרנה אחורית על פני גיליון נייר רציף, למעלה מ-50 מטר אורכו, החוצה את החללים. עבודות הבוגרים מוקרנות בלופ, חולקות ביניהן משאב חדש יחסית בתחום התקשורת החזותית – זמן. לא עוד מאבק על שטח קיר, כי אם שותפות על אותו מסך. שילובם של פרויקטים מטיפוסים שונים באותה עמדת הקרנה נותנת ביטוי מוחשי לשינוי מבני חשוב בתחום: ההפרדה בין מסלולי ההתמחות בוטלו, והסטודנטים יכולים לבנות לעצמם מערכת אישית.

כך, פרויקטים “תרבותיים” מוצגים בכפיפה אחת עם תכנים מסחריים, עבודות מעמיקות עם אמירות קטנות יוצרים יחד חלון ראווה באורך עשרות מטרים (ו”עומק” של למעלה מ-100 דקות) לכישוריהם ולשפתם הייחודית של הבוגרים.

התערוכה מציעה פלטפורמה חדשה להצגת פרויקטים גרפיים במרחב של תערוכה. היא שואלת הבנות שאנחנו מכירים מכתבי עת של עיצוב, ועוד יותר מכך, משיטוט באתרי עיצוב באינטרנט. זהו מהלך פרוגרסיבי, המבקש לשקף את השינויים המבורכים העוברים על התחום שלנו. מוצרים של עיצוב גרפי מתקיימים בעולם האמיתי, והניסיון להציגם בתערוכה נגרר בדרך כלל למבנה קלישאי “סלוני” או לחלל נייטרלי “מקצועי”. הבעיה מחריפה עוד יותר בתערוכות סטודנטים. ואילו כאן, החללים החשוכים והקרירים מציעים אפשרות חדשה להתעמקות וקריאה של עבודות גרפיות.

התערוכה מחצינה את מה שאנחנו מלמדים בקורס “חשיבה עיצובית” בשנה א’: יש הבדל מהותי בין הדבר עצמו לבין הייצוג שלו. כלומר, יש להבדיל בין ההגשה האקדמית של פרויקט הגמר, לבין הצגתו בתערוכה לקהל הרחב. התאמת הפרויקטים להקרנה דרשה תהליך של עריכה מחדש, הדומה לתהליך של הכנת תיק עבודות, או יותר נכון, להעלאת תיעוד של פרויקט לאתר אינטרנט.

מעבר לכך, ביקשנו להפוך את התערוכה לנגישה ומובנת לקהל שמחוץ לקליקה המקצועית. לכן נדרשו הבוגרים להכין פרזנטציה ייחודית לפרויקט שלהם. קבוצות סטודנטים עבדה במשותף על צילום סטילס, סטופ-מושן, צילום וידיאו ובניית סרטוני ברודקאסט לכלל המחזור.

במקביל להקרנות, הוצבו בתערוכה מדפי ברזל שעליהם מוצגים ספרים ואריזות תלת-ממדיות. גם כאן לא מוצגים האובייקטים הגרפיים לבדם: מעל כל עבודה ניצב מסך, או שניים, המציג חומרים מתהליך העבודה, שכבה מסוימת מתוך הספר או קליפ המציג שימוש באובייקט. מסכים אלה מציגים את העולם העשיר והחי שממנו נולד האובייקט הגרפי, ומתפקדים כטיזר של תנועה וסאונד בחלל התערוכה.

בסופו של דבר, התערוכה מבקשת להביא את התקשורת החזותית אל מקום חדש ומשמעותי שאנחנו מייעדים למקצוע שלנו, ולחשוף את הבוגרים במיטבם לציבור הרחב.

עד כאן נעם.

קשה להתווכח עם זה אבל אפשר. האם זה מושלם? אני לא חושב. האם זה כשלון? אני לא מסכים. ויסלחו לי לרגע הבוגרים של המחלקה שאמנם דעתם חשובה אבל לא היא קובעת, לא במובן שהאוצר או ראש המחלקה הוא זה שמחליט אלא מאחר והם יותר מדי שקועים בתוך הדבר הזה בשביל שיוכלו לתפוס מרחק בריא מהתערוכה ומהעבודות שלהם.

הנה לדוגמה חלק מתגובה שקיבלתי במייל ממישהי שמכירה את התחום:

מהעבודה שלי עם מעצבים צעירים אני נחרדת כל פעם מחדש מהראיה הצרה, מהפחד הגדול שיעבדו עליהם, ומחוסר הבנה מוחלט של העולם שבו הם פועלים. אני חושבת שבתור סטודנטית היה לי הרבה פחות חשוב איך יראו הדברים בתערוכת הגמר (שמיועדת בעיקר כפי שנאמר כבר לסבתות ולמשפחה שיראו לאן הלך הכסף, ולצורך יח״צ לבי״ס שעובד על מאיפה להביא עוד כסף), אבל כן היה לי חשוב התפוצה שלהם באינטרנט, שיגיעו למקומות הנכונים בעולם ושאלפי אנשים יחשפו לפרויקט. שם הענין האמיתי ולא בקבוצה הלא גדולה שמגיעה לירושלים וקולטת אחוז בערך מכלל הדברים המוצגים. בבחירת האוצרים הם ״הכריחו״ את הסטודנטים לחשוב ולעבוד בכיוון הזה, לייצר סרטון שיהיה קל ומהיר להפיץ.

או אחת התגובות בפוסט הקודם, שקצת מזכירה לנו שקהל היעד לא מורכב בהכרח ממעצבים:

חלק מהעבודות אמנם הולך לאיבוד אך באותה נשימה אפשר לומר שהתערוכה עושה חסד עם הרבה עבודות מאוד חלשות וצורת ההקרנה מקפיצה אותן לרמת העריכה הכי טובה שאפשר היה להוציא מעבודות אלו. פרינט לא צריך להיות מוצג כפרינט, וספר לאו דווקא חייב להיות ספר פיזי (למרות שהיו בתערוכה איזה 30 ספרים פיזית – הייתי מוותר על חלק). מדיות משתנות. הערבובים מעולים. סטודנטים שניצלו את המיקסים האלו הרוויחו עבודות מעולות.

האיור מעולם לא נראה טוב יותר כשבדרך כלל הוא מתחבא בתוך ספרים שמעטים פותחים. הפטיש לדפים מסוגים שונים שמור למספר מעצבים שזאת העבודה שלהם אבל לקבוצת המבקרים שבאה כמדי שנה למוסדות הללו זה רענון מבורך ומצויין לראות כל שנה תפיסה אחרת למה זה עיצוב גרפי באותה שנה. אולי לא נעשת הכנה מספיק טובה לבוגרים לתהליך האוצרות שהעבודות שלהם יעברו, וזה חבל, כי עוד נכונו להם אכזבות רבות בעולם בחוץ כשהעבודות שלהם יצאו לחלל המרחב הציבורי.

תערוכות הבוגרים צריכות להיות חגיגה של עיצוב שלא לוקחת את עצמה ברצינות מדי ומצליחה לעורר מחשבה, עניין וסקנות. התערוכה השנה הייתה מלאה בהפתעות ויזואליות ולמי שבחר ליהנות מהמעמד גם התגלו עבודות מצוינות שכנראה בחדר סגור עם 15 עבודות ברודקאסט לא היו מקבלות את האוויר והקהל שכל כך מגיע להם.

זהו לבינתיים. האם יש לי מסקנה גורפת? לא ממש. ובכל זאת הנה, עוד שנה עברה. אני כבר סקרן להגיע לקיץ הבא ולראות איזה הפתעות יכינו לנו בשנה הבאה. בהמשך השבוע יתפרסם פרוייקט הבוגרים המצטיינים מתחום התקשורת החזותית ואז גם נדבר על העבודות, לא רק על התערוכה.

מחשבות?