כל מה שחשוב ויפה

תערוכות בוגרים 2012: סיכום

זהירות, קצת ארוך.

לפני הכל מומלץ לקרוא את מה שהיה לי להגיד בסיכום ביניים מספר 2 ואת התגובות והדיון שהפוסט עורר. אם אתם מיטיבי לכת תקראו גם את סיכום ביניים מספר 1 שהתפרסם כמה ימים לפניו, ואת הכתבה המסכמת שלי שהתפרסמה בגלריה.

ועוד משהו לפני שאתחיל: איזה כיף שיש לי בלוג, שיש לי מקום שאפשר לנהל בו דיון תרבותי מנומק ומנומס בלי להתלהם, לשמוע אנשים שלא מסכימים איתי בהכרח ולדבר על נושאים כמו תערוכות בוגרים. תענוג!

– – –

ולענייננו: אחת התערוכות שהכי נהניתי מהן השנה הייתה תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. זו לא הפתעה גדולה: זו אחת המחלקות הטובות בארץ, היו שם יופי של עבודות, היא הייתה מעוצבת יפה, כל עבודה קיבלה את הכבוד שלה, היה הרבה פרינט, ספרים, כרזות – ובקיצור, מה יש לא לאהוב. זה היה יכול להיגמר פה אם לא הייתי מגיע 12 שעות לאחר מכן לתערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל.

השנה החליט אוצר התערוכה, נעם שכטר, על קונצפט חדש ושאפתני: להקרין את רוב העבודות על גבי מסכים (כפי שאפשר לראות בתמונות שבראש הפוסט ובהמשכו שצילם עודד גל). מסך ענק בגובה מטר וחצי וברוחב 60 מטר נפרש לאורך חלל התצוגה המרכזי של המחלקה, והחלל הוחשך כדי להיטיב את תנאי ההקרנה. זה לצד זה הוקרנו סרטונים קצרים שהציגו את האפליקציות, אתרי האינטרנט והסרטונים המונפשים לצד הספרים, הכרזות והפרויקטים המאוירים. במחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון המצב היה דומה: גם שם ויתרו כמעט לגמרי על עבודות מודפסות, עם זאת רוב העבודות הוקרנו על הקירות או על מסכי מחשב אישיים והעבודות היו מסודרות במבנה הרגיל של תערוכות בוגרים – כמה סטודנטים בכל חדר, לכל סטודנט שטח משלו.

כך מצאתי את עצמי בתערוכה בבצלאל עצבני: לא כי היא לא הייתה טובה אלא כי עוד לא ידעתי לנסח לעצמי מה אני רואה שם. האינסטינקט הראשון היה להתנגד: זה לא מה שאני מכיר, אני לא רגיל לתערוכות כאלו, אני רגיל לדפדף בספר, לצפות בכרזה תלויה על גבי קיר, לקחת טאבלט ליד ולהתנסות באפליקציה, לצפות באתר אינטרנט על מסך של מחשב אישי. ובקצרה – כל מה שהייתי רגיל אליו עד אז.

וכל הזמן אני אומר לעצמי, טוב, אפליקציות ואתרים זה העתיד, אולי זה נכון להציג ככה. ומיד אני מתקן את עצמי: העתיד? ממש לא. ההווה! וגם אם לא כל המחלקות עדין שם, וגם אם תמיד ישאר הפרינט (?!), האם זו הדרך הכי טובה להציג אפליקציות ואתרים, על גבי מסך גדול כל כך, בלופ עם עוד עבודות, כשמימין ומשמאל מוצגות עוד עבודות, כשהריכוז שלנו גם ככה לא מה שהיה פעם? ואם לא – האם הדרך שבה מציגים בשאר בתי הספר – חדרים חשוכים עם כמה מסכים אישיים טובה יותר? (לא לדעתי).

במשך יותר משעה הסתובבתי בתערוכה עד שהייתי צריך להמשיך לעיצוב תעשייתי, עיצוב קרמיקה וזכוכית וצורפות. ואז חזרתי לתקשורת חזותית. הפעם השנייה כבר הייתה פשוטה יותר. חלק מההתנגדות שהייתה לי מקודם כבר נעלמה, חזרתי לחלק מהעבודות שאהבתי, וניסיתי לוודא שאני לא מפספס שום דבר. זה ממש לא פשוט אגב כשיש בכל תערוכה כל כך הרבה עבודות.

בסך הכל ביקרתי השנה בתערוכות בוגרים של 11 בתי ספר לעיצוב. משימה לא פשוטה, שמובילה למשימה מורכבת אחרת: לכתוב על התערוכות האלו משהו מעניין, שלא חוזר על עצמו, משהו חשוב בעל ערך. מי שקצת עוקב אחרי יודע שזו לא הפעם הראשונה שאני כותב על פרוייקטי הגמר, על ההצדקה לתערוכות הבוגרים, ועל השאלה הגדולה למי שייכת התערוכה? לסטודנטים שעמלו ארבע שנים? למחלקה שרוצה להתגאות בהישגיה? למוסד שרוצה להרשים את המבקרים והנרשמים הפוטנציאליים? או לצופים שחלקם רואים תערוכת עיצוב אחת בשנה, ומבקשים דברים יפים ונעימים לעין?

יחד עם זאת היה לי ברור שהעניין השנה הוא השינוי המהותי שעשו בתערוכה של תקשורת חזותית בבצלאל, ובמידה מסוימת גם בתקשורת חזותית בחולון. המון תגובות קיבלתי בפוסט הקודם, בעל פה ובמייל, רובן כנגד הקונצפט האוצרותי של בצלאל. עם חלקן קשה להתווכח, עם חלקן אני כלל לא מסכים, חלקן של בוגרים של המחלקה וחלקן של אנשים אחרים. כך או כך אני חושב שאחרי שקוראים את מה שאומר אוצר התערוכה, נעם שכטר, גם אם עדין לא מסכימים איתו, מבינים הרבה יותר טוב את הקונצפט.

זה מה שיש לו להגיד (ההדגשות הן שלי. הטקסט הופיע במקור לצד הכתבה שלי בגלריה):

התערוכה "עכשיו כולם ביחד" מבקשת לחגוג את החירות של הדימוי הגרפי על פני הפורמט. חללי התצוגה הוחשכו ו-25 מקרנים מציגים דימויים לכל עבר. רובם זורקים את אורם בהקרנה אחורית על פני גיליון נייר רציף, למעלה מ-50 מטר אורכו, החוצה את החללים. עבודות הבוגרים מוקרנות בלופ, חולקות ביניהן משאב חדש יחסית בתחום התקשורת החזותית – זמן. לא עוד מאבק על שטח קיר, כי אם שותפות על אותו מסך. שילובם של פרויקטים מטיפוסים שונים באותה עמדת הקרנה נותנת ביטוי מוחשי לשינוי מבני חשוב בתחום: ההפרדה בין מסלולי ההתמחות בוטלו, והסטודנטים יכולים לבנות לעצמם מערכת אישית.

כך, פרויקטים "תרבותיים" מוצגים בכפיפה אחת עם תכנים מסחריים, עבודות מעמיקות עם אמירות קטנות יוצרים יחד חלון ראווה באורך עשרות מטרים (ו"עומק" של למעלה מ-100 דקות) לכישוריהם ולשפתם הייחודית של הבוגרים.

התערוכה מציעה פלטפורמה חדשה להצגת פרויקטים גרפיים במרחב של תערוכה. היא שואלת הבנות שאנחנו מכירים מכתבי עת של עיצוב, ועוד יותר מכך, משיטוט באתרי עיצוב באינטרנט. זהו מהלך פרוגרסיבי, המבקש לשקף את השינויים המבורכים העוברים על התחום שלנו. מוצרים של עיצוב גרפי מתקיימים בעולם האמיתי, והניסיון להציגם בתערוכה נגרר בדרך כלל למבנה קלישאי "סלוני" או לחלל נייטרלי "מקצועי". הבעיה מחריפה עוד יותר בתערוכות סטודנטים. ואילו כאן, החללים החשוכים והקרירים מציעים אפשרות חדשה להתעמקות וקריאה של עבודות גרפיות.

התערוכה מחצינה את מה שאנחנו מלמדים בקורס "חשיבה עיצובית" בשנה א': יש הבדל מהותי בין הדבר עצמו לבין הייצוג שלו. כלומר, יש להבדיל בין ההגשה האקדמית של פרויקט הגמר, לבין הצגתו בתערוכה לקהל הרחב. התאמת הפרויקטים להקרנה דרשה תהליך של עריכה מחדש, הדומה לתהליך של הכנת תיק עבודות, או יותר נכון, להעלאת תיעוד של פרויקט לאתר אינטרנט.

מעבר לכך, ביקשנו להפוך את התערוכה לנגישה ומובנת לקהל שמחוץ לקליקה המקצועית. לכן נדרשו הבוגרים להכין פרזנטציה ייחודית לפרויקט שלהם. קבוצות סטודנטים עבדה במשותף על צילום סטילס, סטופ-מושן, צילום וידיאו ובניית סרטוני ברודקאסט לכלל המחזור.

במקביל להקרנות, הוצבו בתערוכה מדפי ברזל שעליהם מוצגים ספרים ואריזות תלת-ממדיות. גם כאן לא מוצגים האובייקטים הגרפיים לבדם: מעל כל עבודה ניצב מסך, או שניים, המציג חומרים מתהליך העבודה, שכבה מסוימת מתוך הספר או קליפ המציג שימוש באובייקט. מסכים אלה מציגים את העולם העשיר והחי שממנו נולד האובייקט הגרפי, ומתפקדים כטיזר של תנועה וסאונד בחלל התערוכה.

בסופו של דבר, התערוכה מבקשת להביא את התקשורת החזותית אל מקום חדש ומשמעותי שאנחנו מייעדים למקצוע שלנו, ולחשוף את הבוגרים במיטבם לציבור הרחב.

עד כאן נעם.

קשה להתווכח עם זה אבל אפשר. האם זה מושלם? אני לא חושב. האם זה כשלון? אני לא מסכים. ויסלחו לי לרגע הבוגרים של המחלקה שאמנם דעתם חשובה אבל לא היא קובעת, לא במובן שהאוצר או ראש המחלקה הוא זה שמחליט אלא מאחר והם יותר מדי שקועים בתוך הדבר הזה בשביל שיוכלו לתפוס מרחק בריא מהתערוכה ומהעבודות שלהם.

הנה לדוגמה חלק מתגובה שקיבלתי במייל ממישהי שמכירה את התחום:

מהעבודה שלי עם מעצבים צעירים אני נחרדת כל פעם מחדש מהראיה הצרה, מהפחד הגדול שיעבדו עליהם, ומחוסר הבנה מוחלט של העולם שבו הם פועלים. אני חושבת שבתור סטודנטית היה לי הרבה פחות חשוב איך יראו הדברים בתערוכת הגמר (שמיועדת בעיקר כפי שנאמר כבר לסבתות ולמשפחה שיראו לאן הלך הכסף, ולצורך יח״צ לבי״ס שעובד על מאיפה להביא עוד כסף), אבל כן היה לי חשוב התפוצה שלהם באינטרנט, שיגיעו למקומות הנכונים בעולם ושאלפי אנשים יחשפו לפרויקט. שם הענין האמיתי ולא בקבוצה הלא גדולה שמגיעה לירושלים וקולטת אחוז בערך מכלל הדברים המוצגים. בבחירת האוצרים הם ״הכריחו״ את הסטודנטים לחשוב ולעבוד בכיוון הזה, לייצר סרטון שיהיה קל ומהיר להפיץ.

או אחת התגובות בפוסט הקודם, שקצת מזכירה לנו שקהל היעד לא מורכב בהכרח ממעצבים:

חלק מהעבודות אמנם הולך לאיבוד אך באותה נשימה אפשר לומר שהתערוכה עושה חסד עם הרבה עבודות מאוד חלשות וצורת ההקרנה מקפיצה אותן לרמת העריכה הכי טובה שאפשר היה להוציא מעבודות אלו. פרינט לא צריך להיות מוצג כפרינט, וספר לאו דווקא חייב להיות ספר פיזי (למרות שהיו בתערוכה איזה 30 ספרים פיזית – הייתי מוותר על חלק). מדיות משתנות. הערבובים מעולים. סטודנטים שניצלו את המיקסים האלו הרוויחו עבודות מעולות.

האיור מעולם לא נראה טוב יותר כשבדרך כלל הוא מתחבא בתוך ספרים שמעטים פותחים. הפטיש לדפים מסוגים שונים שמור למספר מעצבים שזאת העבודה שלהם אבל לקבוצת המבקרים שבאה כמדי שנה למוסדות הללו זה רענון מבורך ומצויין לראות כל שנה תפיסה אחרת למה זה עיצוב גרפי באותה שנה. אולי לא נעשת הכנה מספיק טובה לבוגרים לתהליך האוצרות שהעבודות שלהם יעברו, וזה חבל, כי עוד נכונו להם אכזבות רבות בעולם בחוץ כשהעבודות שלהם יצאו לחלל המרחב הציבורי.

תערוכות הבוגרים צריכות להיות חגיגה של עיצוב שלא לוקחת את עצמה ברצינות מדי ומצליחה לעורר מחשבה, עניין וסקנות. התערוכה השנה הייתה מלאה בהפתעות ויזואליות ולמי שבחר ליהנות מהמעמד גם התגלו עבודות מצוינות שכנראה בחדר סגור עם 15 עבודות ברודקאסט לא היו מקבלות את האוויר והקהל שכל כך מגיע להם.

כל התמונות מתוך התערוכה של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. צילום: עודד גל

זהו לבינתיים. האם יש לי מסקנה גורפת? לא ממש. ובכל זאת הנה, עוד שנה עברה. אני כבר סקרן להגיע לקיץ הבא ולראות איזה הפתעות יכינו לנו בשנה הבאה. בהמשך השבוע יתפרסם פרוייקט הבוגרים המצטיינים מתחום התקשורת החזותית ואז גם נדבר על העבודות, לא רק על התערוכה.

מחשבות?

*כוכבית מייצגת שדות חובה

15 תגובות על הכתבה

    1. yuval saar

      נכון, אם אני לא טועה את(ה) צודק(ת). זה גם חלק מההסבר של ראשי המחלקות ואוצרי התערוכות, שאפשר לראות את העבודות גם באונליין

  1. שירה

    כאשר מעצב או מעצבת מתבקשים ליצור קטלוג פרינט עבור תערוכה שמוצגות בה עבודות וידאו, מתבצעת הפעולה [הלא כל כך מהפכנית] של מעבר בין פורמטים; עבודת הוידאו, שהגרעין שלה הוא תנועה, משנה את פניה לכדי צילום בודד. סוזן סונטאג קראה לצילום "מסכת מוות", אך מי שעיצב דבר כזה יודע שאם עובדים בזהירות, ברגישות ותוך שיח עם היוצר – אותה "מסיכה" צילומית המייצגת את עבודת הוידאו, לא חייבת להיות אחת של מוות – אלא של חיים חדשים ואחרים.

    בתערוכת הגמר של בצלאל [שבה גם אני מציגה], נעשה עם עבודות ה"פרינט" מהלך דומה אך הפוך, של מעבר בין פורמטים; "דומם" נעשה נע באמצעות הוידאו. אך אולי בשל המספר הגדול של הסטודנטים המציגים ולוח הזמנים הבלתי אפשרי [חמישה ימים] – לא הושקעה בכל עבודה אותה תשומת הלב, אותה זהירות, שננקטת בעת הכנת קטלוג עבור תערוכה של עבודות וידאו. עריכת הסרטונים והלופים נעשתה בעזרת קבוצת סטודנטים מצומצמת ועייפה בלוח זמנים לא הגיוני. ולכן, אותם סרטונים שהיו יכולים דווקא להוציא מכל עבודה את המיטב – לעיתים קרובות בתערוכה הזו לא עובדים.

    אני מעריכה את האומץ של האוצר, ואת הנכונות של המחלקה ללכת איתו. אך אני חושבת שהיה אפשר להוציא מהתערוכה הזו יותר, אם היינו נערכים אחרת – אולי היה צריך להקדים את הגשת הפרויקטים, כדי שיהיה די זמן ליצור לופים ראויים? אולי היה צריך לערב יותר את הסטודנטים ביצירת הלופים לעבודות שלהם? והכוונה היא לא לעוד שבועיים – אלא לסמסטר שלם, שבו עובד כל סטודנט על המעבר של פרויקט הגמר שלו לכדי וידאו שנראה יותר מאשר הצהרת כוונות.

    1. yuval saar

      זה זה כל כך נכון מה שאת אומרת בפסקה הראשונה, שאנחנו כל כך רגילים למעבר בכיוון האחד ולא בכיוון השני.
      ולגבי שתי הפסקאת האחרונות – בתור צופה מהצד לא הרגשתי שהכל נעשה בלוח זמנים לא הגיוני. אני מניח שאם הייתי רואה את כל העבודות יכול להיות שהייתי חושב אחרת. בכל מקרה מהכרותי עם סגל ההוראה של המחלקה אני בטוח שהלקחים לשנה הבאה יופקו.

  2. hadar

    דבר ראשון כל הכבוד לך שטרחת והלכת לכל התערוכות….הנטייה היום של כותבים לסקר תערוכות זה במזגן מול המסך בצ'יטוט באתר בוגרים. ובתפיסה שלי זה די מעוות לכתוב על תערוכה מבלי להיות נוכח בה.
    לגבי שאלת האוצרות….אני רואה את זה מורכב כי בסופו של דבר האם השלם גדול מסך חלקיו???
    האם להקרין איור או עבודת פרינט על מסך מביאה לעבודה ערך מוסף או שהיא רק פרמטר נוסף לאיך אפשר להציג את העבודה.
    האיזון הנכון בעיניי זה כאשר מגיעים לנקודה שבה אין תחרות בין האוצר לאובייקטים, לגבי מה שקרה בבצלאל אני חושב שאולי זה טיפה מוקדם מידי בכדי לנתח זאת. מהפכות ותפיסות רבות בהיסטוריה קבלו את ההד שלהם דווקא לאחר שחלף זמן כי היכולת להבין האם זה לטובה או לא זה רק שיש לך פרספקטיבה של זמן.
    ועוד שאלה שאני שואל את עצמי בהתייחסות לאוצרות בבצלאל, אם אני יודע שקיים הדבר האמיתי למה אני צריך לקבל "כאילו", זה כמו לאכול ארטיק מלון זה תמיד מפתה בהתחלה אבל אחרי 2 ביסים או לקים זה מרגיש הכי מזוייף שיש, למה לא לאכול את הדבר האמיתי? ושאלה אחרונה שאין לי תשובה לגביה כי מעולם לא דברתי עם האוצר, זה האם האוצר מובל על ידי המציאות או שהמטרה שלו במקרה הזה היא לשקף לנו מציאות או להכתיב מציאות חדשה?

    1. yuval saar

      כמה דברים:
      – קודם כל תודה, זה באמת לא ברור מאליו
      – אני מציע לך לעבור לקרטיב משמש. הכי טעים!
      – וברצינות: זה באמת קצת מוקדם מדי כדי לנתח אבל צריך וחשוב להגיד משהו עכשיו גם אם הוא ישתנה בעוד יום, שבוע או שנה. ולמה כאילו? כי זו בעייה להציג עשרות אפליקציות, אתרים וסרטים בדרך שבה אנחנו אמורים לחוות אותן. אני לא טוען שזה המצב האידיאלי אבל יש פה כל כך הרבה שיקולים.

  3. הלום.

    כל ההתעסקות בנושא הזה מעוררת הרבה מחשבה, ואני חייב לציין שהדעה שלי מתחילה, לאט לאט, להשתנות – לא בהרבה, אבל אני מתחיל להבין יותר טוב את הסיבות ומה שהאוצרים ניסו (ואפילו הצליחו) להשיג.

    לא, אני לא חושב שהתערוכה טובה ברמת החוויה המידית. ברמה הזאת היא גרועה. והסיבה לכך שהיא גרועה נובעת מהחלטות האוצרות, לא מרמת העבודות כעבודות שהוגשו. אבל את הנקודה הזו כבר טחנתי מספיק.

    בדיון הקודם כתבתי "אם המטרה של האוצרות היתה לדחוף את המבקרים לראות את העבודות באינטרנט, זאת כנראה הצלחה פנומנאלית."

    כתבתי את זה באירוניה, אבל אני שחושבים על המשפט הזה יותר לעומק ומתייחסים אליו כמטרה אמיתית, לתערוכה מתחילה להיות הצדקה, כזו שאני אפילו יכול להסכים איתה. השימוש באופי ההצגה כדרך לגרום (בכפיה ומניפולציה) לסטודנטים להתיחס למדיום האינטרנטי ולבצע יצוג כזה לעבודות שלהם מעניין בפני עצמו.

    but that said..

    התערוכה *עצמה* ברמה הפיסית שלה – הנה כשלון, לדעתי.

    לגבי הקונספט\מטה\אידאל שהתערוכה מיצגת: אני בהחלט מעריך את ההישג, סביר להניח שככל שהזמן יעבור, והזיכרון של קומה 10 עם המסכים המתנופפים יהיה עמום יותר, התערוכה הזו תקבל מעמד יותר חיובי, גם אצל הבוגרים ואלו שהיו בה והתאכזבו. אולי אפילו אצלי.

    1. yuval saar

      אני לגמרי מעריך ומכבד את הדיעה שלך, אבל מצד שני, ככל שעובר הזמן אני שומע במקביל גם תגובות כמו – הייתה חלה תערוכה או ראיתי השנה הרבה יותר עבודות מבעבר. זה מאד לא פשוט העניין הזה ואני לרגע לא מתיימר לקבוע באופן נחרץ מה טוב יותר. בכל מקרה כמו שאמרתי מאד מעניין אותי מה יהיה בשנה הבאה…
      ושוב תודה על הדיאלוג

  4. סמדר

    אני מאוד מסכימה עם "הלום". התערוכה ברמה החוויתית מיידית שלה היתה כישלון. הרגשתי שהם צריכים לתת לה את השם של חולון "תערוכת בוגרים בעידן של עודף מידע וטווח ריכוז קצר". לא הצלחתי להתמקד באף עבודה ולתת לה את הכבוד הראוי לה. לא הצלחתי להבין למה מראים לי פרינט ב72DPI, כאפילו את הפונט של הכותרת אני לא מצליחה לזהות. אני מבינה שהיתה פה שאיפה גדולה יותר, אבל לטעמי היא לא התממשה. הפוסט שלך גרם לי לחשוב שוב על התפיסה שלי שהתגבשה בתערוכה, אבל גם לאחר המחשבה הנוספת אני חושבת שבסופו של דבר האוצרות גברה על העבודות – ומשניהן לא נשאר הרבה מה לקחת הביתה…

    1. yuval saar

      טוב, אנחנו לא לגמרי מסכימים אבל זה בסדר. תמיד מעניין אותי לשמוע דיעות שונות משלי. אני לא טוען שהתערוכה הייתה הצלחה פנומנאלית אבל גם לא כשלון קולוסאלי. אני לא חושב שלא היה כבוד לעבודות ואני מסכים שהיו עבודות שנפגעו. מעניין כמו שגם אמרתי מה יהיה בשנה הבאה, אילו לקחים יפיקו מהתערוכות השנה.

      1. סמדר

        בהחלט מעניין.
        אני חושבת שהעבודות שהכי נפגעו מהעניין היו עבודות האיור, שבדר"כ מקבלות "שקט" מסביבן כדי שיוכלו לחיות בכבוד ולהכניס את הצופה לעולם שלהן. זה היה מאוד חסר בתערוכה של בצלאל.
        וגם – אני חושבת שאם ה60 מטרים היו מנוצלים אחרת (רק 1-2 סרטונים בכל מקרן) זה היה נותן לעבודות יותר מרחב מחייה. אני לא מסכימה עם מה שהאוצר אמר בקשר לעובדה שהעבודות צריכות להתחרות אחת בשניה גם במימד הזמן – לדעתי זה לא נכון לתערוכה בכלל ולתערוכת גמר בפרט.
        שוב – כיף לקרוא את הדעה שלך, וזה בהחלט גרם לי לחשוב קצת מעבר לרגש הראשוני שקיבלתי שם. 🙂

        1. yuval saar

          קצת באיחור אבל תודה על התגובה. יכול להיות באמת שאם בכל מקרן היו רק שתי עבודות זה היה נראה אחרת. ולגבי מימד הזמן – אין מה לעשות. כשיש כל כך הרבה בוגרים וכל כך הרבה עבודות יש בפירוש תחרות על הזמן של המבקר, וזה עוד לפני שלקחנו בחשבון את שאר המחלקות…

  5. ירונימוס

    להלן תגובתי מתוך הפורום לתקשורת חזותית על התערוכה בבצלאל:
    ביקרתי בקומות התקשורת החזותית בבצלאל, וכל פעם שאני מגיע אני מקבל כאפה מצלצלת שמעירה אותי. כמות הכשרון, ההשראה, העבודה, ההשקעה – בלתי נתפסים. בצלאל מצליחה להציג חידושים משמעותיים.

    אני כותב את מה שאני כותב מתוך התרשמות שחלק מפרוייקטי הגמר הוקרנו בתערוכה ולא הוצגו באופן פיזי (ואם אני טועה הרי שהוטעיתי 🙂

    אני עדיין אמביוולנטי מאוד לגבי הבחירה להציג עבודות גמר של דפוס – בסרטון מוקרן. יש כאן איזה נסיון די ברור להרוג את הדפוס ולהתאים את הכל לכיוון ה"ניוּ" – שהכל יהיה מתקדם.

    אני לא חושב שזה רק רע, מכיוון שזה בדיוק התפקיד של אקדמיה לעיצוב ואמנות – לחקור מה חדש ואיך אנחנו מגיבים לזה. גם אם יש טעות בהתנסות הזו, אנחנו מרוויחים המון ממנה.

    יש משהו עמוק במה שאמר דני הכייס – הסרטונים מתחלפים די מהר (כדי להתאים לעידן שכולו לכאורה איבוד קשב וריכוז), ואתה מוצא את עצמך רץ בין סרטון לסרטון קצרצר, מפספס יותר מאשר קולט. תפסת מרובה?

    עם כל הכבוד להשקעה המטורפת, קשה לי מאוד עם העובדה שפרוייקט של פרינט לא מקבל את התפקיד שקיבל עד כה. קשה לי עם זה שאני כצופה לא יכול להסתכל בעצמי אלא תלוי במבט ובדפדוף של מי שצילם את הסרטון. אני כבר לא יכול להתרכז במשהו שאני מתעניין בו. ולכן ההתאמה של כל הפרוייקטים לפורמט של סרטון קצרצר היא בחירה בעייתית מאוד ולא עושה צדק עם המדיה השונים (אפשר לנסח גם כ"המדיומים השונים").

    העובדה שהטכנולוגיה מחייבת אותנו להעריך מחדש את הכל, כל פעם מחדש, לא מחייבת אותנו לשכוח את המדיום המסורתי יותר ואת הייתרונות שבו.

    כלומר – אם הגלריות והמוזיאונים לא הפסיקט להציג ציורים ופסלים באופ פיזי בתערוכות, מדוע שבצלאל תפסיק?

    הנוכחות של העבודה בחלל חשובה מאוד, וכאשר מנסים לייצג מדיום אחד במדיום אחר, הפעולה נידונה לאיבוד ערך וכשלון (וגם ייצור ערך חדש, אך לא מייצג).

    אני רק מנחש שלו הייתי סטודנט והאוצר היה בוחר להציג את פרוייקט הגמר המודפס שלי בהקרנה ולא להציגה באופן פיזי בתערוכה – הייתי נעלב.

    עם זאת, חשוב להדגיש שאם מטרת הסרטונים לכוון את הצופה לעבודות ספציפיות, הרי שהיה לי קשה כצופה לקשר בין הסרטון המסמן לעבודה המסומנת.

    ההצלחה הייתה דווקא במקום שבו שולבו הייתרונות –
    בחדרים בהם הוצגו הספרים יחד עם צגי המקינטוש (בחירה מכוונת?) שהציגו דפים נבחרים. ככה הרגשתי שאני יכול ממש לחוות את הכל ולבחור במה להתמקד.

    אני אסיר תודה לסטודנטים שחלקו איתנו את עמלם.

    ירונימוס.

    1. yuval saar

      תודה על התגובה המפורטת. משהו קטן אך עקרוני: אני חושב שיש הבדל בין תערוכות ככלל לתערוכות בוגרים בפרט, במיוחד כשמדובר בתערוכות שמציגות פרויקטים בתקשורת חזותית, שנועדו להיחוות בצורה שונה מיצירות אמנות. השאלה העקרונית במקרה הזה היא האם צריך לקרוא לדבר הזה תערוכה או שיכול להיות פורמט אחר?

      1. ירונימוס

        אולי לניסויי אוצרות צריך להיות מועד אחר.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden