כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

איך הלכתי להופעה של קלקסיקו והייתי בטוח שאני בהופעה של ארקייד פייר

זו לא טעות הכותרת הזו. זה סיפור שקרה באמת.
אין ספק שמדובר בפדיחה, אני מבקש לא לצחוק עלי.

ואחרי ההקדמה הזו אפשר להתחיל.

לפני חודש נסעתי (עם הבנזוג) ללונדון לחמישה ימים, לבקר בפסטיבל העיצוב של לונדון. הבוקר התפרסמה בגלריה כתבה שלי שמסכמת את הפסטיבל, אבל לא זה מה שאני רוצה לספר. אני רוצה לספר על חוויה מוזרה (בלשון המעטה) שעברתי בביקור הזה, שאני מהרהר בה עד עכשיו. מעולם לא קרה לי משהו דומה, משהו מוזר כל כך שהצליח לערער את הבטחון שלי במה נכון ומה לא נכון, במה שאני חושב או בטוח שנכון, וכן הלאה.

אז ככה.

נחתתי בשדה התעופה ביום שבת בצהרים ולפני שעליתי לרכבת לעיר קניתי את הטיים אאוט המקומי. מפה לשם גיליתי שבלילה האחרון שלנו בעיר יש הופעה של קלקסיקו עם הופעת חימום של לורה גיבסון. מאחר והייתי בהופעה של קלקסיקו בברבי לפני שלוש שנים ונורא נהניתי, מאד שמחתי, מה גם שזה תמיד כיף לראות הופעות בחו"ל. לא חשבתי פעמיים, במיוחד שכרטיס עלה בסך הכל משהו כמו 20 פאונד.

למחרת קניתי כרטיסים באינטרנט ומיד רציתי לשמוע קצת את המוזיקה שלהם. להתחמם. פתחתי את האייפד ולהפתעתי גיליתי שיש לי רק תקליט אחד שלהם. לא יכול להיות, אמרתי לעצמי, זכרתי שהיו יותר. במקום לחפש לפי שם האמן חיפשתי לפי שם התקליט עד שמצאתי את מבוקשי. ופה הסיפור מתחיל להיות קריפי: זה לא היה תקליט של קלקסיקו, זה היה The Suburbs של ארקייד פייר, אחד התקליטים האהובים עלי מהשנים האחרונות. אני זוכר שחשבתי לעצמי איזה מוזר שזה מופיע תחת ארקייד פייר ולא תחת קלקסיקו, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. התחלתי לשמוע את השיר הכל כך מוכר שפותח את האלבום אבל אז היינו צריכים לצאת. וככה זה התחיל: מבחינתי, גם אם אין שום קשר בין שתי הלהקות, מאותו הרגע את The Suburbs הוציאה קלקסיקו. מופרך, אני יודע, אבל זו הייתה המציאות שבניתי לי.

הגיע יום ההופעה.

נכנסו לאולם, ה-HMV Forum, מין תיאטרון ישן שהוסב לאולם הופעות צפונית לקמדן. האולם מקסים, לורה גיבסון עושה את שלה, ואז קלקסיקו עולים לבמה (כמו שאפשר לראות בתמונה למעלה). חצוצרות, תופים, אקורדיון, כלי נשיפה, מוסיקת קאנטרי אלטרנטיבית – שמחה גדולה. יופי של הופעה. אבל אני? מהשיר השני או השלישי אני תוהה איך זה שהם לא שרים אף שיר מ-The Suburbs. עוד שיר, ועוד אחד, ובשום רגע מכל השעה וחצי-שעתיים שהם הופיעו, אני לא קולט שאת האלבום ההוא שרה להקה אחרת לגמרי. באמצע ההופעה אני עוד אומר לעצמי וואלה, איזו החלטה אמיצה לא לשיר אף שיר משם, מעניין למה הם עושים את זה ומה גיאחה היה אומר על זה (שימו לב לאייטם 5 בלינק שמדבר על קלקסיקו אבל מראה תמונה של… כן, כן).

ותבינו, אני נורא נורא נהנה: להקה מעולה, אחלה פרפורמרים, יופי של שירים, שלא קשורים בשום צורה שהיא לארקייד פייר, ואני בשלי. גם אחרי שההופעה נגמרת אני עדין לא קולט.

יום למחרת, 24 שעות אחרי, אני עולה למטוס, ושוב אותו ריטואל: פותח את האייפד, מחפש את קלקסיקו, לא מוצא את מה שאני באמת מחפש, מחפש שוב לפי שמות של תקליטים, מוצא כצפוי את ארקייד פייר, ורק אז, שניה לפני שאני משנה את שם הלהקה כי זה מעצבן אותי, אני קולט את גודל הפדיחה. אני מסתכל ימינה ושמאלה במטוס, כמו ילד שעשה משהו לא בסדר ורוצה לוודא שאף אחד לא תפס אותו, ואני לא מאמין איך זה קרה לי: איך הלכתי להופעה של קלקסיקו והייתי בטוח שאני בהופעה של ארקייד פייר? איך עברתי את שינוי התודעה הזה? גם עכשיו אני חושב על זה שוב וזה נשמע לי כמו חלום, בטח לא כמו משהו שאמור לקרות למי שמכיר את שתי הלהקות.

אבל מעבר לפדיחה (ואני לא מאמין שאני מפרסם אותה ברבים), היה פה משהו יותר מטלטל.

כבר כמה שנים מתפרסמות מדי שבוע בעיתון כתבה או שתיים שלי, ראיון, ביקורת, וכן הלאה. אני בדרך כלל בודק את עצמי כמה פעמים שכל הפרטים נכונים, שהשמות מאוייתים נכון, שכיתוב התמונה מדויק, שהתאריכים נכונים, וכן הלאה. וטפו טפו טפו עד היום לא היו לי פדיחות נוראיות. אבל מה שקרה עם ההופעה זה משהו אחר לגמרי: מה עושים כשאני בטוח במשהו אחד, ואין לי כל דרך להבין שאני טועה. ושאפילו כשאני בודק ומה שגיליתי לא מסתדר המציאות, אני לא קולט שטעיתי, אלא משוכנע שמשהו בתוצאות לא בסדר. ולא, זה לא הגיל ולא לקחתי שום חומרים משני תודעה. וזה גם לא שאני תמיד בטוח בוויכוחים שאני צודק.

זהו.

אין לי מסקנות. עד עכשיו כשאני חושב על זה, אני לא יודע איך זה קרה. איך האסימון לא נפל קודם לכן. מה שכן, אני מרגיש שהיקום חייב לי פיצוי קטן. מישהו רוצה אולי להזמין אותי להופעה של ארקייד פייר?

YouTube Preview Image

19 תגובות על הכתבה

  1. מעין פוס

    ככה זה כשסומכים על הטכנולוגיה יותר מאשר על השכל הישר. זה ההסבר שלי 🙂

    1. yuval saar

      את חושבת? אני לא בטוח. כבר בפעם הראשונה שחיפשתי אותם באייפד חיפשתי את The Suburbs. כלומר השכל (הלא כל כך) ישר חיפש דיסק של להקה אחרת

  2. מעין פוס

    טוב, אז זה באמת מוזר

  3. יעל

    תשמע, יכול להיות בלבול יותר הזוי. יש לי דוד שהוא בעוונותיו מעריץ של גליקריה, ופעם אחת חשב שהוא הולך להופעה שלה בקיסריה וגילה שהוא בעצם הגיע להופעה של ביורק.
    אגב, לשאלתנו איך הוא לא תפס את זה קודם בשלטים בכניסה, הוא אמר ש"ביורק" דווקא נשמע כמו משהו ביוונית…

    1. yuval saar

      באמת הזוי. הוא נהנה לפחות?

  4. לירון בלכר

    זה מזכיר לי שפעם הורדתי אלבום של Gnarls Barkley ובגלל שזה היה אלבום שכנראה דלף או משהו כזה, השירים באלבום היו בעצם חתיכות קטנות מכל שיר שחוברו ביחד בלולאה (חיבור מוצלח מאוד) – ולקח לי הרבה מאוד (!) זמן עד שהבנתי שאלה בעצם לא השירים החדשים אלא חתיכות מכל שיר.

    1. עומר .ט.

      לכן, לירון בלכר, לא מורידים מוזיקה , אלא קונים אותה.

  5. בן

    סיפור אנושי מצוין.
    אולי דקארט יכול לעזור לך כדי לגבש מסקנה – תקרא את 'על המתודה'.

    1. yuval saar

      תודה. אחפש את זה בהזדמנות

  6. מיכל

    הבעיה עם כל הלהקות אינדי שמינדי האלו, גם המוצלחות שבהן, היא שאין להם פרונטמנים כריזמטיים, כלומר אין להם סטארים ברמה של ג'אגר או סטיבן טיילר, שכל אחד יכול להצביע ולזהות. מה גם שהדרכים שפעם היו מתוודעים למוסיקה: קליפים ומגזינים, איבדו הרבה מכוחם. את רוב הלהקות שאני שומעת היום, אני בכלל לא יודעת איך המוסיקאים נראים. חברה שלי פגשה את קאט קופי בבית קפה בתל אביב כמה שעות לפני שהלכנו להופעה שלהם ורק בהופעה קלטה במי היה מדובר.

    1. yuval saar

      זה לגמרי נכון מה שאת אומרת, ועדין: הייתי בהופעה של קלקסיקו. אני מכיר את המוזיקה שלהם. אני מכיר את המוזיקה של ארקייד פייר. ואין שום קשר, אפילו לא טיפה בין השתיים.

  7. ענבל

    יובלי, את האפיזודה הזאת שכחת לספר ברצף החוויות מהטיול(ים).
    בכל אופן, כשמפצים אותך אני בהחלט דורשת להיות כלולה בפיצוי.

    1. yuval saar

      זה נכון. למי מגיע יותר אם לא לך?!!!

  8. דויד פרץ

    הסיפור שלך הזכיר לי סיפור שקרה וכך היה. הייתי בפסטיבל מוזיקה מדהים בחו"ל, באחד הימים הלכתי לבמה הקטנה לראות רצף של הופעות שבן היתר כלל את נוטוויסט, סנט אטיין, הקראיינז הבטא בנדועוד כמה הרכבים מצויינים. בין הופעה להופעה התחברתי עם חבורה של בלגים, שאחד מהם התברר כמעריץ שרוף של הבטא בנד, שעמדו להופיע מאוחר יותר. ואכן כשהתקרבה שעת ההופעה היעודה הבלגי זרז את חבריו ואותי לחזור מהר לבמה שכן הבטא בנד עולים. הגענו ואיך שנכנסו להופעה שכבר התחילה, הבחור התמלא באקסטזה, קפץ, רקד, צועק את המילים בהתלהות, וואלה אני אומר לעצמי בשקט, מוזרים הבטא בנד האלו, לא מנגנים שום שיר מהאלבומים שלהם, שינו לגמרי כיוון מוזיקלי, ובכלל הזמר שלהם נשמע קצת נחנח, מצד שני סקוטים ווירדוז, והבלגי כל הזמן זועק לחברים שלו, ראיתם איזה להקה מדהימה! פאקינג מדהימה, עד שההופעה נגמרת ורגע אחרי שהוא אומר לחברים שלו – עכשיו אתם מאמינים לי שהיה שווה לבוא בשביל הלהקה הזו לפסטיבל הזה. מודיע הכרוז שהלהקה הבאה שתעלה לנגן היא הבטא בנד. אז התבררה גודל הפאדיחה, בגלל איחור בלוחות הזמנים הגענו בתחילת ההופעה של הלהקה שקדמה לבטא בנד. והבלגי שראה הופעה של להקה אחרת לחלוטין ניסה לשכנע את כולנו שאלו הבטא בנד המדהימים. מיותר לציין שההופעה של הבטא בנד עברה עליו בעודו עומד אבל וחפוי ראש, כשכל החברים שלו לועגים לו שוב ושוב, ושואלים אותו אם אלו הבטא בנד המדהימים או שאוליי הקודמים היו אלפה בנד ואלו הבטא בנד? תתנחם בעובדה שאתה לפחות לא הכרזת על זה בקולי קולות לפני כל האנשים בהופעה או שניסית לצעוק להם לנגן את THE SUBURBS.

    1. yuval saar

      קטעים. באמת מזל שאני לא מהטיפוסים שצועקים לעבר הבמה…

  9. oferyo

    מעניין ובאמת די חריג אבל אני יכול להבין. הרבה פעמים שאני שם את האייפוד על שאפל ושומע שיר של להקה שאני מאוד אוהב, אני מתקשה להיזכר בשם הלהקה או לפעמים מתבלבל עם שם של להקה אחרת.

    1. yuval saar

      לגמרי…

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden