איך הלכתי להופעה של קלקסיקו והייתי בטוח שאני בהופעה של ארקייד פייר

זו לא טעות הכותרת הזו. זה סיפור שקרה באמת.
אין ספק שמדובר בפדיחה, אני מבקש לא לצחוק עלי.

ואחרי ההקדמה הזו אפשר להתחיל.

לפני חודש נסעתי (עם הבנזוג) ללונדון לחמישה ימים, לבקר בפסטיבל העיצוב של לונדון. הבוקר התפרסמה בגלריה כתבה שלי שמסכמת את הפסטיבל, אבל לא זה מה שאני רוצה לספר. אני רוצה לספר על חוויה מוזרה (בלשון המעטה) שעברתי בביקור הזה, שאני מהרהר בה עד עכשיו. מעולם לא קרה לי משהו דומה, משהו מוזר כל כך שהצליח לערער את הבטחון שלי במה נכון ומה לא נכון, במה שאני חושב או בטוח שנכון, וכן הלאה.

אז ככה.

נחתתי בשדה התעופה ביום שבת בצהרים ולפני שעליתי לרכבת לעיר קניתי את הטיים אאוט המקומי. מפה לשם גיליתי שבלילה האחרון שלנו בעיר יש הופעה של קלקסיקו עם הופעת חימום של לורה גיבסון. מאחר והייתי בהופעה של קלקסיקו בברבי לפני שלוש שנים ונורא נהניתי, מאד שמחתי, מה גם שזה תמיד כיף לראות הופעות בחו״ל. לא חשבתי פעמיים, במיוחד שכרטיס עלה בסך הכל משהו כמו 20 פאונד.

למחרת קניתי כרטיסים באינטרנט ומיד רציתי לשמוע קצת את המוזיקה שלהם. להתחמם. פתחתי את האייפד ולהפתעתי גיליתי שיש לי רק תקליט אחד שלהם. לא יכול להיות, אמרתי לעצמי, זכרתי שהיו יותר. במקום לחפש לפי שם האמן חיפשתי לפי שם התקליט עד שמצאתי את מבוקשי. ופה הסיפור מתחיל להיות קריפי: זה לא היה אלבום של קלקסיקו, זה היה The Suburbs של ארקייד פייר, אחד האלבומים האהובים עלי מהשנים האחרונות. אני זוכר שחשבתי לעצמי איזה מוזר שזה מופיע תחת ארקייד פייר ולא תחת קלקסיקו, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. התחלתי לשמוע את השיר הכל כך מוכר שפותח את האלבום אבל אז היינו צריכים לצאת. וככה זה התחיל: מבחינתי, גם אם אין שום קשר בין שתי הלהקות, מאותו הרגע את The Suburbs הוציאה קלקסיקו. מופרך, אני יודע, אבל זו הייתה המציאות שבניתי לי.

הגיע יום ההופעה.

נכנסו לאולם, ה־HMV Forum, מין תיאטרון ישן שהוסב לאולם הופעות צפונית לקמדן. האולם מקסים, לורה גיבסון עושה את שלה, ואז קלקסיקו עולים לבמה. חצוצרות, תופים, אקורדיון, כלי נשיפה, מוסיקת קאנטרי אלטרנטיבית – שמחה גדולה. יופי של הופעה. אבל אני? מהשיר השני או השלישי אני תוהה איך זה שהם לא שרים אף שיר מ־The Suburbs. עוד שיר, ועוד אחד, ובשום רגע מכל השעה וחצי / שעתיים שהם הופיעו, אני לא קולט שאת האלבום ההוא שרה להקה אחרת לגמרי. באמצע ההופעה אני עוד אומר לעצמי וואלה, איזו החלטה אמיצה לא לשיר אף שיר משם, מעניין למה הם עושים את זה ומה גיאחה היה אומר על זה (שימו לב לאייטם 5 בלינק שמדבר על קלקסיקו אבל מראה תמונה של… כן, כן).

ותבינו, אני נורא נורא נהנה: להקה מעולה, אחלה פרפורמרים, יופי של שירים, שלא קשורים בשום צורה שהיא לארקייד פייר, ואני בשלי. גם אחרי שההופעה נגמרת אני עדין לא קולט.

יום למחרת, 24 שעות אחרי, אני עולה למטוס, ושוב אותו ריטואל: פותח את האייפד, מחפש את קלקסיקו, לא מוצא את מה שאני באמת מחפש, מחפש שוב לפי שמות של תקליטים, מוצא כצפוי את ארקייד פייר, ורק אז, שניה לפני שאני משנה את שם הלהקה כי זה מעצבן אותי, אני קולט את גודל הפדיחה. אני מסתכל ימינה ושמאלה במטוס, כמו ילד שעשה משהו לא בסדר ורוצה לוודא שאף אחד לא תפס אותו, ואני לא מאמין איך זה קרה לי: איך הלכתי להופעה של קלקסיקו והייתי בטוח שאני בהופעה של ארקייד פייר? איך עברתי את שינוי התודעה הזה? גם עכשיו אני חושב על זה שוב וזה נשמע לי כמו חלום, בטח לא כמו משהו שאמור לקרות למי שמכיר את שתי הלהקות.

אבל מעבר לפדיחה (ואני לא מאמין שאני מפרסם אותה ברבים), היה פה משהו יותר מטלטל.

כבר כמה שנים מתפרסמות מדי שבוע בעיתון כתבה או שתיים שלי, ראיון, ביקורת, וכן הלאה. אני בדרך כלל בודק את עצמי כמה פעמים שכל הפרטים נכונים, שהשמות מאוייתים נכון, שכיתוב התמונה מדויק, שהתאריכים נכונים, וכן הלאה. וטפו טפו טפו עד היום לא היו לי פדיחות נוראיות. אבל מה שקרה עם ההופעה זה משהו אחר לגמרי: מה עושים כשאני בטוח במשהו אחד, ואין לי כל דרך להבין שאני טועה. ושאפילו כשאני בודק ומה שגיליתי לא מסתדר המציאות, אני לא קולט שטעיתי, אלא משוכנע שמשהו בתוצאות לא בסדר. ולא, זה לא הגיל ולא לקחתי שום חומרים משני תודעה. וזה גם לא שאני תמיד בטוח בוויכוחים שאני צודק.

זהו.

אין לי מסקנות. עד עכשיו כשאני חושב על זה, אני לא יודע איך זה קרה. איך האסימון לא נפל קודם לכן. מה שכן, אני מרגיש שהיקום חייב לי פיצוי קטן. מישהו רוצה אולי להזמין אותי להופעה של ארקייד פייר?