איור עכשיו. מפגש 21: רותו מודן

לפעמים יש את המאיירים האלו שנדמה כאילו הם היו פה תמיד, שקשה להיזכר בכלל מה היה פה לפני שהם נכנסו לעולם האיור המקומי. כזאת היא המאיירת והסופרת רותו מודן, אחת המאיירות המשפיעות (והמוכשרות) בתחום. רותו, בת 47, היא בוגרת המחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל (1992) וחברה בקבוצת אקטוס. היא מלמדת כבר 19 שנה, בהתחלה בוויטל, באסכולה ובשנקר ומ-1997 בבצלאל, שם היא מרצה בכירה במחלקה לתקשורת חזותית מ-2008.

“בתקופה שלמדתי בבצלאל לא היה כזה דבר בן אדם שהוא רק מאייר, אולי מישל קישקה. לא היו מודלים כאלו. אפילו איציק (רנרט) עבד גם כמעצב גרפי בידיעות אחרונות. להיות רק מאייר נחשב החלטה מוזרה, מין החלטה ז’אן דארקית. מצד שני היה לדור שלי מזל, יצאנו מבצלאל בנקודה שבה היה הכי נוח להתחיל להיות מאייר. היה אז הבום של העיתונות, נהיו פתאום המון עיתונים, מקומונים של שוקן, ידיעות, מעריב, שסיפקו המון עבודה למאיירים. במקביל דור העורכים התחלף וזה גם השפיע גם על המקצוע. היה נורא קל להתחיל לפרסם באופן קבוע וכבר בלימודים התחלתי לעבוד בידיעות תקשורת, שכרו אותי כמאיירת כמו שמעסיקים כתב”.

“צריך להפריד בין החלק האמנותי של ספרי הילדים לבין השוק. מבחינת עשייה אני לא שיניתי שום דבר בעבודה שלי: מרגע שמצאתי את האנשים שאהבו את הדברים שלי אני עושה מה שאני עושה כבר 20 שנה. זה שהקומיקס האלטרנטיבי נהיה מיינסטרים זה עניין של מזל. מבחינת השוק אנחנו יודעים מה קרה: בכל העולם הוא במצב פרה טראומה, זה לא שמשהו קרה, זה מרוב פחד מה הולך לקרות. הם בחרדה מה הולך להיות: יהיו ספרים, לא יהיו ספרים, מה זה הספרים הדיגיטלים, ולכל אחד יש דיעה על זה, תלוי אם הוא אופטימיסט או פסימיסט.

“בארץ הכל מועצם, גם בגלל שהשוק קטן יותר וגם בגלל המשבר של שוק הספרים שקשור לכל המאבק בין צומת ספרים לסטימצקי, שהוא לגמרי על גב היוצרים וההוצאות הקטנות, ועל גב הקוראים בסופו של דבר. זה משבר הרבה יותר גרוע מהמשבר של הפרינט ואני לא יודעת אם הוא לא הרסני במידה שאי אפשר לתקן אותו. לאיור יש קשר מסורתי לשתי תעשיות הלאה, שהן בסימן שאלה, לספרים ולעיתונות. הוא קשור אליהן המון שנים, מין לווין שלהן, ומכיוון שאלו שתי תעשיות במשבר גם האיור במידה מסויימת במשבר”.

את מרגישה לא רלוונטית לפעמים לסטודנטים בגלל המעבר לעידן הדיגיטלי?

“לא. כל עוד אני מרגישה רלוונטית כאמנית אני מרגישה רלוונטית כמרצה. העמדה שלי אולי קצת אחרת, אני מודעת לכך שאני מבוגרת מהם ב-20 שנה לפחות, ושהסמכות שלי נובעת ממה שאני עושה מחוץ לאקדמיה, והשאלה היא אם שם אני עושה דברים שהם רלבנטים. ככלל אני לא מצליחה להבין מה ההבדל אם אתה מצייר על המחשב או בעיפרון, מה ההבדל אם אתה עושה אפליקציה או אנימציה. עשיתי הכל כל השנים. עשו אנימציות לאינטרנט גם בתחילת שנות ה-90.
פעם היה מה שנקרא איור מסחרי, כשמאיירים עשו דברים מאד קומוניקטיבים, ואז זה היה ידני. העמדה המקצועית היא החשובה, הכלי שולי. מה אתה רואה בעבודה, את הבן אדם שעשה אותה או את הבן אדם שהזמין אותה? אני ממש לא נגד טכנולוגיה. להפך. אין לי שום פחד מטכנולוגיה. אני מאד אוהבת. אני עובדת עם מחשב מ-1997, וכבר אז חשבתי שזה מאוחר.

“אז נכון שהטכנולוגיה מאפשרת לעשות דברים שכביכול נראים יותר גמורים, יותר פיין, אבל זו לא רק הטכנולוגיה. האינטרנט מאפשר מאד בקלות חשיפה: אתה יכול לחקות ולהיות מושפע הרבה יותר בקלות. גם אנחנו היינו מושפעים אבל היית צריך לחפש ולהשקיע מאמץ, לחפש בדרך שלך ולא בגוגל. המאמץ מביא אותך לתוצאה יותר אישית כי לא הייתה דרך סלולה לחיפוש אמנים ואימג’ים. פעם בשנה שנתיים הייתי נוסעת לחנויות בח”ול והייתי נחשפת. זה היה מאד אקלקטי.
לדעתי איור זה לא רק אומנות אלא בעיקר אמנות, ואנחנו צריכים לשפוט לא רק מקצוענות. יש טוב ורע. יש מי שאומר שהסגנון הזה או ההוא אולי משעמם אבל שהוא עשוי נורא מקצועי. אני חושב שחלק מהטוב הוא שזה יהיה מעניין, אישי, מחפש, שיהיה אפשר למצוא בו את הבן אדם. אמנות היא תקשורת בין שני אנשים, זו שיחה, אנחנו רוצים לדבר עם בן אדם ולא עם מכונה. בן אדם אמיתי ולא פייק. לא מי שמדבר איתך בקלישאות וזה משעמם אותך, אתה נרדם. אתה מחפש מישהו שיגיש לך משהו אחר, שיצחיק אותך, שירגש.

“מצד שני יש את העניין של האורגינל. כשרואים משהו שנעשה בעיפרון, יש בזה משהו. זו בעיה לא פתורה של המאיירים הדיגיטלים וזו גם בעיה מסחרית. דווקא בגלל שיש ענין גדול באיור כמדיה אמנותית ואני רואה אותו גם בחו”ל, באירופה, בארצות הברית. יש גלריות שמציגות ומוכרות איור ומתחיל להיות לזה שוק, מציגים אורגינלים ומוכרים אורגינלים. לא מעניין אותם הדפסות. אין לי מה להגיד על זה. אני עובדת רק דיגיטלי, לצערי”.

“הפריחה בעשייה בעשור האחרון בארץ היא שילוב בין החשיפה לעולם לכך שאנחנו חיים בעידן של יצור אימג’ים בלתי פוסק. כולם מייצרים אימג’ים. זה מדבק. יש גם משהו במה שירמי (פינקוס) אמר, שכשאיור נכנס יותר לאקדמיות נהיו יותר קורסים והתווספו יותר מרצים צעירים שגם עובדים בתחום, וזה התחיל לייצר דורות חדשים של מאיירים. חלק גדול מאלו שבאים ללמוד עיצוב גרפי באים לא כי הם רוצים לעשות טיפוגרפיה אלא כי הם אוהבים לצייר, אבל הם לא רוצים ללמוד אמנות כי הם פוחדים שאין בזה כסף. לא סתם הקורסים באיור מאד פופולרים ונחשבים לכיף. בתוך האקדמיה המסגרת מאד מוגנת, אין שיקולים של מה תעשה עם זה אחר כך. אתה עושה את הדבר ומתמקצע”.

“עוד מעט יצטרכו להמציא פייסבוק לפייסבוק: אנשים צועקים ‘עשיתי משהו, תסתכלו עלי’, אבל מרוב שכולם עושים את זה אתה שוב פעם צריך למצוא משהו חדש כי זה כבר נהיה אותו דבר. זה לפעמים מטעה, יש לך 70 shares לאיור שלך. אז? מה עכשיו? זו שאלה שכולם מתחבטים בה: איך מתרגמים את זה הלאה, לפרנסה? לפרסום במובן הטוב של המילה, שהעבודה שלך מכה שורשים, כי לרוב זה לא עובר הלאה. זו בעיה”.

מה ירצו לאייר בעוד עשר שנים, אנגרי בירדס או ספר ילדים?
“אני בטוחה שאנשים ירצו יותר לאייר ספר ילדים כי יש בזה יותר ביטוי אישי. הצורך לשמוע ולספר סיפור זה צורך שלא ייעלם. הרצון לספר סיפור ולשמוע סיפור לא יעלם. לעולם. הרצון שיאהבו אותך וישמעו את הקול שלך יהיה קיים תמיד עד שלא נהפוך לרובוטים, וזה לא יקרה תוך עשר שנים”.