כל מה שחשוב ויפה

חג החירות

את השבוע שעבר ביליתי בצרפת. הייתי חלק ממשלחת שכללה כעשרה אוצרים, מנהלי גלריות, אדריכלים, מעצבים וכן הלאה מאוסקה, מדריד, מכסיקו סיטי, הלסינקי, מילאנו, בייג'ינג, סיאול, לוזאן ותל אביב (זה הייתי אני). במשך יומיים ביקרנו בביאנלה לעיצוב של סנט אטיין, ובמשך יומיים נוספים ביקרנו בגלריות ובמוזיאונים בפריז ונפגשנו עם שורה של בעלי תפקידים בעולם העיצוב הצרפתי. היה נחמד לגלות שלמרות ההבדלים התלונות משותפות: כולם התלוננו על כך שבמדינה שלהם לא מחזיקים מעיצוב, על היעדר תקציבים, ועל כך שרוב האנשים חושבים שעיצוב זה אופנה ולייפסטייל ולא מבינים באמת מה העולם הזה כולל ועד כמה הוא חשוב.

על הביאנלה תוכלו לקרוא בקרוב בעיתון (היה סופר מעניין) ועל הביקור ככלל ועל סצינת העיצוב בצרפת תוכלו לשמוע בפורטפוליו לייב צרפת-חולון שיתקיים ביום חמישי הקרוב ב-18:00 במוזיאון העיצוב חולון. אבל לא על זה רציתי לדבר הפעם.

ביום השני בסנט אטיין ביקרנו במוזיאון המכרות. סנט אטיין הייתה פעם עיר תעשייתית קלאסית, ובשנות ה-70 כשהתעשייה עברה למזרח הרחוק, והיא הייתה צריכה להמציא את עצמה מחדש, היא עשתה את זה בין השאר בעזרת עיצוב. כך, מה שהיה פעם מפעל לייצור נשק הפך להיות האתר של בית הספר לעיצוב ומרכז העיצוב של העיר, והמכרות הישנים הפכו למוזיאון. באחד האולמות הוצגה במוזיאון המכרות תערוכה קטנה, אבל מה שהיה מעניין במיוחד היה במבנה הסמוך. היו לנו כמה דקות אז נכנסנו וזה מה שנגלה לעין:

setienne4

מבט למעלה והתמונה הייתה מה שרואים בתחילת הפוסט. ואפילו שהתמונות לא מעבירות לגמרי את התחושה של החלל, אני חושב שאפשר להתרשם מהתחושה האותנטית (מילה בעייתית, אני יודע), מהאולם המרשים, מהבגדים שתלויים מהתקרה, שהיו שייכים פעם לכורים ועכשיו הם חלק ממיצב אמנותי/עיצובי/ היסטורי. המשכתי לאולם מימין, עברתי בפתח, וזה מה שראיתי:

setienne5

זה היה השלב שבו הגנים היהודיים כבר רטטו. זה נראה כמו מחנה ריכוז, השמדה (גם אם מעוצב למדי), אסוציאציה מיידית של עבודות כפייה וכן הלאה. אבל שתקתי. זה רק אני, אמרתי לעצמי. אבל אז, הבחורה מפינלנד אמרה שזה מזכיר לה מחנה השמדה. והיא לא הייתה היחידה. קצת נשמתי לרווחה, שזה לא רק אני, ואז ניסיתי לחשוב מה זה אומר. איך ההתפעמות מהמבנה, מהערכים האסתטיים שלו, הולכת יד ביד עם האסוציאציה הזו. אין לי תשובה חד משמעית, אגב. כולם מאד התרשמו מהמבנה ומהשימור שלו, מהמרצפות, מהקירות, מהיופי של מבנה שיש לו עבר והיסטוריה ושלא עשו ממנו "מתחם הכורים" או משהו כזה. עשרות תלמידי בית ספר מקומיים ביקרו במוזיאון באותה שעה ותהיתי מה הם חושבים, האם גם הם רוטנים כשמכריחים אותם לבקר במוזיאון מורשת מקומי.

ואז עברתי במסדרון הסמוך וראיתי את הכרזות שתלויות על הקיר:

setienne3 setienne2

setienne6

זה הזכיר לי את הכרזות הציוניות של פעם. ושוב תהיתי, מה יש בעבר שמעורר את הרגשות האלו. איפה עובר הגבול בין קיטש לבין שימור היסטורי? מה יש באסתטיקה הזו של התפוררות, של כליון, של מבנים ישנים, של כרזות מפעם, של מלנכוליה, שמושך אותי ומעצבים רבים אחרים. יש לזה המון תשובות מין הסתם – הגעגוע לפעם, הגעגוע ככלל, לנוסטלגיה, לעולם בלי מחשב, למגע האנושי – אבל יש לי תחושה שזה לא באמת מספק את כל התשובה.

געגוע לעולם לכאורה פשוט יותר? ודווקא במקום שאני יכול לתאר לעצמי שעבודת הכורים שם לא הייתה סימפטית במיוחד. האם הם התרשמו מהאיכויות האסתטיות של המקום? מסופקתני, מבלי לנקוט לרגע בשיפוט ערכי. אם הייתי יודע שזה היה מחנה השמדה ולא אתר כרייה האם זה היה משנה את התשובה? שאלה טובה.

זהו לבינתיים.

חג חירות שמח.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden